המתווכת דנה כהן סגרה את השיחה והביטה בטלפון כמה שניות, כאילו הוא היה האחראי על כל הבלבול.
במאות השנים האחרונות של עבודתה היא מכרה דירות שמלאות חובות, עם דיירים רשומים, צינורות ישנים ונוף לקברות. אפילו פעם אחת למכירה נכלל תוכי שממלמל בשלוש שפות. אבל לכלול חתול בחוזה כתוספת משוערת זה היה דבר שלא קרה עד היום.
טוב, אסכם את התנאים, היא אמרה לעצמה, ומזיזה על דף המחברת. דירת שני חדרים, רחוב דיזנגוף, קומה שלישית, 62 מ״ר. הבעלים נפטרה בחודש ינואר. הירושה בן ובת מהעיר אילת. הם רוצים למכור במהירות. החתול לא יימכר, ולא יועבר למקלט, ולא יורשה להשקיע אותו. החתול נכלל במכירה.
היא נשפה והוסיפה למודעה שורה שעשויה להקפיץ כל עורך דין: «המחיר כולל חתול. משא ומתן מותר».
הצפייה הראשונה היתה ביום שבת.
דנה פקחה את הדלת וקיבלה את הקונה אישה גבוהה בגיל חמשים וחמש, בחולצה אפורה. היא נכנסה, נעצרה לרגע. בריח של הדירה ניכרו סבון לבנדר, ספרים ישנים וקצת ואלרי.
גלי לוי, הציגה את עצמה האישה מבלי להושיט יד. איפה ההטבה שלכם?
החתול ישב על החלון בסלון גדול, אפור-לבן. הוא מבטו על גלי ללא הבהוב, במבט שלו לא היה פחד ולא סקרנות, רק עייפות וסובלנות אינסופית.
כך נראים אלה שכבר ננטשו.
גאלי הסתכלה סביב בדממה, עברה על ספרי קמח, פושק, נזרים צ׳כוב, פאוסטובסקי, אסטפייב, עד שהכריכות היו ריקות. היא נודעה למטבח, שם על הקיר תלוי לוח שנה שחל על ה-17 בינואר. על החלון שלושה עציצים של גרני מצומצמים והקערה. הקערה הייתה נקייה וריקה, עומדת בדיוק במקום של רגל שמאל של כיסא.
מישהו מאכיל אותו? היא שאלה מבלי להסתובב.
השכנה, ענתה דנה. תמר אליכסה משכונת דרוםמערב, מגיעה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה, מעט, אבל משלמים.
גאלי חזרה לחדר. החתול נשאר במצבו יושב על החלון, מרפקים קפוצו, מביט אל החצר. שם נפלו ברוח עצי שלד קפואים, וביניהם הלכה אישה עם עגלה.
איך קוראים לו?
מרקיז, כך אמרו היורשים.
מרקיז, חזרה גאלי ללא הבעה.
החתול לא הפנה את ראשו.
היא התקשרה שלושה ימים מאוחר יותר.
דנה, חשבתי על זה. השכונה טובה, הקרון קרוב, אבל המחיר עדיין גבוה מהשוק, אפילו עם ההוספה. והדירה צריכה שיפוץ טפטים, פרקט. הייתי קונה אם יורידו עוד שלוש מאות.
אנסה לדבר.
היורשים קיצצו ברבע אלף, וגאלי קיבלה.
תהליך הרכישה נמשך שלושה שבועות. גאלי באה לשם עוד פעמיים עם סרט מדידה ופתקיות. היא מדדה קירות, רשמה, חישבה. החתול צפה. בפעם השנייה היא התכופפה ליד החלון לבדוק את הרדיאטור, הוא קפץ מהחלון, הלך כמה סנטימטרים והישב קרוב, ולא קרוב יותר.
היי, שלום, היא לחצה בקול לקט.
מרקיז הבהב במבט איטי, ואז הסתובב.
תמר אליכסה, השכנה, הייתה אישה קטנה, חומה, עם עיניים מבוהלות. היא חיכתה לגאלי בכניסה ביום החתימה.
את הבעלים החדשה? שאלה.
אני מקווה שכן.
אספר לך על מרקיז. נינה וולפריד, בעלת הדירה הקודמת, הייתה מתה לפני עשר שנים, היא אספה אותו במרחק של כמה חודשים אחרי שהסתיימה. הוא לא זז ממנה מאז.
תמר השיקה בקול נמוך:
כשהיא נפלנה, שבץ, במטבח, הוא היה שם, חקר את הראש. האמבולנס פתח את הדלת והיה לו על הראש. הוא לא זז.
גאלי עמדת בפתח, מחזיקה שלושה מפתחות חדשים שניים למנעולים, אחד לתא דואר שאין עוד מי שמביט בו.
הוא לא מזיק, המשיכה תמר. אינו גרד, לא משחית רהיטים. רק לא נגיש. אני מאכילה אותו חודשיים, והוא אף פעם לא מתקרב אליי. הוא אוכל כשאני יוצאת, ואני משאירה קערה והוא חולם, והולך. אבל כשאני כאן אין.
אולי הוא מפחד? שאלתי.
הוא לא מפחד. הוא מחכה. כל ערב, בערך שש, הוא יושב בפתח הדלת ומביט. נינה חזרה מהשיט כשהיא הייתה שש.
גאלי עברה לדירתה ביום שבת. חפצים קטנים, חיה חיה צנועה. היא הייתה אח רפואית במרפאת לב במשך עשרים שנה, לאחר מכן קיבלה תפקיד כפרק בית, ואז קיצוץ, והייתה משאירה חדר שכור בבוריסוב, שבו ברכיה ונפשה כאבו. דירת בעלות הייתה חלום של עשר שנים, שהפך לתוכנית מציאותית. היא חסכה כסף תשעה שנים.
המעבירים נכנסו עם ספה, שני ארונות, קופסאות כלים. מרקיז נעלם. גאלי מצאה אותו במרפסת הוא חבוי מאחורי קרש גיהוץ, ישב שם, אוזניים נחתו, גדול ולא מתנועע.
אני מבינה, היא לחצה עליו. זה קשה לך, גם לי.
היא שמה קערה ליד רגל שמאל של הכיסא, במקום הקערה הישנה, ויצאה וסגרה את דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
חודש עבר. הם חיו במקביל באותם קירות, בעולמות שונים.
גאלי קמה בשעה שש, שתתה קפה, יצאה לתורה. היא קיבלה עבודה במרפאת שיכון, לא במרפאת לב, אחרי שנה של אבטלה ללא אפשרות בחירה.
מרקיז הופיע במטבח רק אחרי שמנעול ננעל. היא ידעה זאת כי השאירה על השולחן שערותיה ארוכות, אפורות חוצות את הקערה. כל ערב השערות על הרצפה, אם כן, הוא אוכל.
בלילה היא יושבת בכיסא ליד החלון וקוראת אותם ספרים מהארונית של נינה. צ׳כוב מלא הערות בעיפרון: קו דק, כתב זעיר, סימני קריאה, לפעמים מילה אחת: «כן», «בדיוק», «גם לי». גאלי קוראת את ההערות ומרגישה לא עצב, אלא הכרה. כאילו אישה שמעולם לא הכירה, חושבת כמוה.
מרקיז באותו זמן ישב במדרכה, לא בחדר, אלא במדרכה לפני דלת הכניסה. כל ערב, בדיוק בשעה שש, הוא מחכה.
בסוף מרץ, גאלי חלה. שפעת פגעה בה בלילה אחד חום של 39, גרון וכאבים בכל המפרקים. היא חייגה למקום העבודה, שתתה פאראצטמול ונחלה במיטה. לא היה כוח לקום לאכול, ולא לקום להאכיל את החתול.
מרקיז, קראה משנתה, קולה רך. מצטערת, לא יכולתי.
שתיקה.
היא נרדפה לשינה כבדה, רעש ראש. קמה עם תחושה שמשהו דוחס על רגליה לא כבד, רק חם, מדוד.
מרקיז שכב על רגלי המיטה, מתכופף כמו לחם ונצץ אליה בעיניים ללא הבהוב, רציני, קשוב. בפעם הראשונה בחודש הוא לא היה במדרכה, לא במרפסת, לא מאחורי קרש הגיהוץ. הוא היה כאן.
גאלי לא זזה. פחדה אם תזוז, הוא ילך. היא רק הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה, והשתקה שבין השתיקה למילים, כי הכל כבר נאמר.
אתה כבר יודע, לחשה.
מרקיז כיוון אוזניו, הנמיך את ראשו על רגליו ופתח עיניים.
הוא לא הלך.
שלושה ימים חלתה, ושלושה ימים הוא שכב ברגליה. הוא יצא רק אל הקערה, היא קיבלה את עצמה לעמוד, לשפוך מזון, והוא חזר. ביום השלישי, אחרי שהחום ירד, גאלי ישבה במטבח, עטופה בשמלה, עם קפית מרק. מרקיז קפץ על הכיסא, ישב לצידה והתחיל למגרגר.
בקול חרסני, כמו שירה של זקנים, הוא הרגיש כאילו למד מחדש.
גאלי שמעה את הקפיטול, הוריטה משקפיה, שלפה יד לאט, כף למעלה.
מרקיז ריח את אצבעותיה, נגע בראשו בכף היד.
היא בכתה. לא מצחיקה, היא מעולם לא בכתה מצחיק, אבל היא בכתה כי פתאום הבינה אמת ברורה: היא קנתה חיים של מישהו אחר, ספרים של מישהו אחר וחתול של מישהו אחר, כי שלה לא היה מספיק. והוא נשאר בחיים של מישהו אחר עם אישה אחרת, כי אין לו מקום אחר. שני משאבים, שני תוספים, שני יצורים מיותרים שנכללו במחיר.
והנה הם יושבים יחד במטבח, אחד בן חמש ועשרים שנה, והשני בן חמישים שש, והם חמים יחד.
מרקיז מגרגר, וגאלי משאירה את ידה על ראשו הגדול והכבד וחושבת שאולי זה הרגע שבו משהו שבא בלי לחכות, בלי לחפש, בלי לבקש, פשוט מגיע.
בחודש מאי, היא הוציאה את הטפטים הישנים, צבעים קטנים חום, שהפכו את הדירה כהה יותר. היא צבעה קירות בחלב חם. פרקט נשאר לא היה לה כסף לשלם הכול בבת אחת, אבל זה כבר לא היה חשוב. הדירה כבר לא הייתה של מישהו אחר. היא לא שמתה מתי זה קרה.
הספרים של נינה נשארו על המדף. גאלי הוסיפה משלה כשל עשר. צ׳כוב עם ההערות שלו נותר במקומו. לפעמים היא פותחת אותו בערב וקוראת לא רק את הסיפור, אלא את השורות «כן», «בדיוק», «גם לי». היא מהנהנת.
הגרני הישן הושלך ברגע שנכנסה, הוא היה מיובש, לא ניתן להציל. עכשיו היא נוטעת גרני חדשה באותו החלון שבו מרקיז ישב ביום הראשון של הצפייה. הוא יושב שם פחות, יותר על הכיסא, קרוב אליה, או על ברכיה אם הערב ארוך והספר טוב.
בשעה שש הוא כבר לא הולך אל הדלת.
במחצית יוני, דנה כהן, המתווכת, פגשה אותה בטבעונים של קניון רמת אביב. גאלי עשתה תור עם קופסת מזון לחתולים ושקית קפיר.
איך הדירה? שאלה דנה. לא מתחרטת?
לא.
והחתול?
גאלי השתקה, העבירה את חבילת המזון מיד ליד.
אתה יודעת, דנה, אמרה, הם הורידו את המחיר בטעות. חיזרו את המחיר למעלה.
דנה צחקה, וגאלי לא צחקה. היא לא התבדחה.
בבית חיכה לה מרקיז. הוא ישב בכניסה, ליד הנעליים. זה היה מקומו החדש. וכאשר המנעול ננעל, הוא הרים את ראשו והבהב פעמיים, איטית.
כך מקבלים את אלו שמחכים הרבה.
