יומן אישי דף חדש
תומר, זה אתה שסידרת את החצר? נגה הניחה יד על כתפו של בנה.
הנער נבהל והסיר את האוזניות. המפלצות המשיכו להסתער זו על זו במסך, אבל תומר כבר לא הביט בהן.
מה, אמא?
אני שואלת, מתי חזרת היום מבית הספר?
הרגע חזרתי.
אז מי סידר בחצר?
מאיפה לי לדעת? אולי דלית עשתה את זה?
נגה חייכה לעצמה. הבת שלה, רק בת שלוש, אמנם ילדה אנרגטית, אבל כזו משימה עוד מוקדם עבורה.
משעשע אותך.
אז זה היה השד של הבית!
בטח… נגה צחקה. נו, לך לסבתא, תביא את דלית הביתה. התעכבה אצלה היום. אני בינתיים מתחילה להכין ארוחת ערב. אתה רעב?
כן… אכלנו פיתות בהפסקה עם החבר’ה, אבל זה מרגיש מזמן. אימא, מתי כבר נעבור ללמוד במשמרת ראשונה?
לא יודעת, בן. לא מדברים על זה בבית הספר. יש עומס בכיתות.
טוב. לפחות אפשר לישון בבוקר. כהרגלו, תומר חיפש את הטוב בכל בעיה.
נגה נשקה לבנה על ראשו, טלטלה קלות את אוזנו כשניסה להתחמק מהחיבה שלה, ופנתה למטבח.
מתבגרים…
תומר בן שלוש-עשרה. מרגיש כבר גדול, אבל עדיין… נבהל כשהיא נוגעת בו; רגיש כמו אביו. תומר כהה שיער, עיניים כחולות, גבוה דומה לעידו, אביו, ממש כפיל. גם באופי. מתחילים כבר להופיע תכונותיו עקשן, אחראי, טוב לב… אולי הוא לא זה שסידר בחצר, אבל הוא בטוח עוזר לשטוף כלים או לטאטא את הרצפה. אין הרבה ילדים שעוזרים ככה, אלא אם כן לדלית תקדים אחריו.
דלית היא הפלא של נגה. כמעט עשר שנים חיכתה ולבסוף הדליקה אותה תקווה קטנה, אחרי לידה ראשונה קשה וכמעט אובדן היכולת להביא ילדים נוספים. אבל דלית הגיעה השמש של נגה ועידו. שיער בהיר, תלתלים עדינים, עיניים כחולות, בדיוק כמו של תומר. כל כולה דומה לנגה: רגישה, מחבקת.
דליתוש, מה את עושה?
ואז עונה בחיוך שמעיר את כל הבית. כזה שאף אחד לא יודע לחקות רק דלית. החיוך הזה מוריד מנגה הרבה כאב, אבל גם מזכיר לה על האובדן. של עידו, שבדומה לה, חייך ככה. ועכשיו הוא איננו…
נגה לפעמים רצתה לזעוק, אבל אסור כשהילדים לידה.
בעלה עבד ככבאי הציל חיים. כך גם נספה. באותו יום לילה, עמוק בדרום הארץ, הוא החזיר לחיים משפחה שלמה שנלכדה בשריפה. הוא חזר פנימה להוציא את הסבתא שהתעקשה להציל את החתולים ואז היה מאוחר מדי. האש סגרה עליהם.
נגה הרגישה בלב המתח, הכאב המקדים אסון, כמעט לפני שבישרו לה. היא הרימה את דלית הפעוטה וצעקה לחמותה, ענת, שבאה לשמור על הילדה:
ענת, קחי אותה רגע! אני חייבת להרים טלפון!
ואז נהגה, בקצב מסחרר, לבסיס הכבאות בירושלים, דומעת, ידיה רועדות.
איך החזיקה את עצמה אז? איך לא התמוטטה?
הילדים הצילו אותה. תומר לא עזב אותה לשנייה.
תומר, בוא, אני אשכיב אותך לישון! קראה ענת, בקושי עומדת על רגליה, אבל נשארה, דואגת לכל פרט, מביאה לה את דלית להנקה.
אני נשאר עם אמא! תומר נדבק אל לחי של אמו, שואל את סבתו למה הידיים שלה כל כך קרות?
נגה זוכרת הכל בערפל. איך ארזה בחופזה משחקים, חפצים, מרגישה שאינה נושמת.
אני לא יכולה להישאר כאן יותר… מרגישה שעידו ייכנס ויקרא כמו תמיד: “הגעתי הביתה!”
נכון, נגה’לה. לא צריך להישאר כאן. תבואו אליי לזמן מה, נמצא את הדרך.
לא… גם הבית שלך מלא זיכרונות. קשה מדי… אני אלך אל הבית של סבתא.
נגה! הבית הזה נטוש שנים. בטוח שם לילדים?
אסתדר. רק צריך לסדר קצת. את תהיי קרובה. אני זקוקה לך.
כמובן. לא אלך לשום מקום… אתם כל עולמי שנותר.
די, אמא. אל תבקשי סליחה… יאללה, תראי לדלית תשומת לב בינתיים, אני אסיים לארוז. ואפשר להכין משהו לתומר הוא כמעט לא אוכל. רק איתי בשולחן, וגם לי אין תיאבון.
זה לא טוב! קולה של ענת התקשח. את אמא, את צריכה להחזיק מעמד. הילדים יתחזקו איתך. אם את לא תקחי את עצמך בידיים מה יהיה איתם? אני כבר לא צעירה, לא בטוחה שאעמוד בזה. שמרי על עצמך!
נגה אחזה בידיה של ענת, נשקה להן והמשיכה להעמיס מזוודות, לברוח ממה שהיה ואינו עוד.
הבית של סבתא קיבל אותה בקרירות. בצדק. שנים לא בקרה, שכחה אותו.
הלכה בין החדרים, נגעה בקירות, ניגבה אבק מהשידה הישנה, פותחת חלונות. אוויר ירושלמי קר נכנס פנימה.
אמא, קחי את הילדים בינתיים. אבוא להניק את דלית בעוד מעט.
בטוחה שתסתדרי לבד?
כן…
היא לא נשארה לבד. אחרי חצי שעה הופיעה דנה החברה הכי טובה מבית הספר.
לא יכולת להודיע לפני שאת באה? איפה הסמרטוטים?
דנה תמיד הייתה מעשית. דברנית, מצחיקה, אבל בשביל הקרובים מוכנה לעשות הכל.
נגה שטפה סבון מהידיים, חיבקה בקושי את דנה.
שלום לך…
שלום. איפה הילדים?
אצל אמא שלי.
יופי! קדימה, לעבודה! את מתכוונת לישון אצלה הלילה?
לא, כאן.
אז למה את עומדת? לעבודה!
דנה חיפשה את הדלי. נגה שמעה אותה פותחת את המים.
דנה! נגה נדהמה למראה עיניה.
מה קרה? אה, זה… כן, כן. זה המצב.
מתי זה קרה?
בפברואר. למה נבהלת? אני בהריון, לא חולה.
ממי?
את יודעת טוב מאד! דנה ניגבה את החלון. וואי, כמה לכלוך!
גדי? הוא הרי…
נסע, כן. אני אהיה אמא לבד. נדבר אחר כך, נגה. אספר הכל, רק לא עכשיו.
הוא יחזור?
גדי? לא. הוא בחר בחופש. בסדר. אני אמא. בן או בת לא משנה. זה יהיה שלי. תביני, נגה, שלי!
נגה ידעה מה זה בשביל דנה אחרי גירושים קשים מידי בעל שלא תמך בה, אחרי שמשפחתו האשימה אותה בכל. בסוף, כשאשתו החדשה של הבעל עברה טיפולים, התברר שהבעל עקר. דנה שמחה בשבילם. הבינה שהדרך שלה למציאת אושר משל עצמה.
ביחד ניקו עד הלילה. הבית כמו נאנח, חזר לחיים.
דנה התיישבה במטבח, הביטה כיצד נגה מכינה תה, חשבה על הימים שעברו, הילדות.
מתי עברנו כאן, חטפנו חלה וסלט, ברחנו לנחל, תוך צעקות של סבתא שלי: “בחיים שלכם תתיישבו לאכול?!”, ואנחנו בקריאות בחזרה: “שעה-שעתיים!” עד הערב, כשחם כבר פחות, עזרנו לסבתא בערוגות הגינה, חופרות, מסדרות… הכל כדי להרים המשפחה.
סבתא שלי הייתה גבורה. עבודה ברפת, משק גדול. היה לה בן שעבר לעיר אני הייתי הנכדה הבכורה. אמא שלי מתה בלידה. אבא עזב לעיר נשארתי אצל סבתא. עד שילדה לו אישה חדשה, עוד תינוק, אז עברה איתי לעיר, אבל אחרי שלושה חודשים חזרנו לכאן, דוממות, סבתא דומעת, אותי מלטפת.
סבתא נפטרה כשהייתי כמעט בת שמונה-עשרה. בדיוק כשפגשתי את עידו. מרוב התרגשות התעלמתי מסימנים, עד שבלילה שמעתיה נאנקת… שלושה חודשים נותרו אז. פרק לא הספיקנו לומר הכל.
אבל סבתא הספיקה לקבוע משהו הזמינה אליה את ענת, אמא של עידו, יום אחד כשכבר הייתה חולה במיטה. מה אמרה לה, לא נדע אבל מאז נותרה לי אמא שנייה.
כבר לפני החתונה התחלתי לקרוא לה אמא.
מותר לקרוא לך אמא? שאלתי בהיסוס וענת חייכה.
לא הייתי רגילה לפתיחות, רק לסבתא סיפרתי הכל. ועכשיו קיבלתי עוד אישה, שרואה אותי כמעט באותה אהבה.
מעולם לא רבתי עם ענת. למה לריב עם מישהי שכל חייה נתנה רק טוב?
ראיתי בעצמי, שרק דם זו לא משפחה באמת. אחרי שסבתא נפטרה, פתאום הגיע אבא שלי לעיר, עם אשתו ואמא שלה.
אחלה בית. מוצק. אפשר למכור יפה.
מוזנח כאן! צריך לסדר! קונים אוהבים סדר.
קונים? סוף סוף התאוששתי.
שבוע אחרי השבעה, תפקדתי כמו זומבי. ענת דאגה לי, ניסתה להאכיל, לעזור, ואני הלכתי בין הקירות, לפעמים נעצרת, מדמיינת את סבתא.
אילו קונים? גיסתי של אבא שאלה. רצועת הבד בסרפן שלה גלשה מהכתף, עור לבן, קר והרגשתי בחילה. אלה שיקנו את הבית.
לא עניתי. ברחתי מאחור, נחנקת. כשחזרתי, ענת כבר הייתה שם.
תסתלקו מפה. מיד!
מי את? באיזה זכות את כאן?
זה הבית של נגה. יש לה צו ירושה הכל מסודר. אל תתקרבו אליה! מסכנים יתומה!
הצעקות אותי לא נגעו. ענת משכה אותי למיטה, החליפה לי בגדים.
אל תבכי. אני אשמור עלייך. הבטחתי לסבתא שלך. הנה, תלבשי חלוק שלי. תנוחי. אכין לך תה. נישן, ואז נדבר.
את אבא שלי ראיתי שוב רק בחתונה שלי.
הוא הופיע פתאום באמצע השמחה, נתן לי צרור מפתחות וחיבק.
סליחה! ענת תסביר לך הכל. רק תהיי מאושרת.
לא הספקתי לומר דבר. הוא נעלם.
הדירה שהעניק לי קטנה, אבל חמימה. שני חדרים ומטבח. לא הבנתי למה לעבור מסבתא לדירה.
נגה’לה, בעיר יהיה לכן קל יותר. תתחילי ללמוד את חכמה.
ענת השגיחה, הייתה לי גב. היא זו שדאגה גם דאגה שאבא שלי, למרות שלא גידלני, יתרום לפחות בדירה.
לימודים. מתי? חייכתי קלות אליה.
בחיי?
כן. אני רק בתחילת הריון. אפילו לעידו עוד לא סיפרתי.
אל תדאגי, אני אעזור. תתחילי ללמוד, נגה. האור שלך רק מתחיל לזרוח.
בלימודים התקשיתי, אבל ענת סייעה בכל: שמרה על תומר, אורזת אוכל.
רק אחרי שהתחלתי לעבוד, ותומר נכנס לגן, הרגשנו שמתחילים לנשום.
סוף סוף נוסעים לים! עידו צחק, מתעלם מהצעקות שלנו, טבלנו באושר, נפשנו כולנו. רק פעם אחת בכלל אבל לא אשכח לעולם. עידו היה מצחיק וקליל, שיחק עם הילדים בחוף, ואני טיילתי עם ענת בטיילת, משקיפות על זוגות נרגזים, רבים בצעקות והולכים.
ענת הביטה בהם, נאנחה.
למה? למה מבזבזים חיים על ויכוחים? ממילא סולחים אחר כך, ואיבדו ערב שלם. לא חבל?
אולי לא סולחים? התעקשתי.
לא, נגה, אדם שאכפת לו רב עם דמעות. הם עוד יחזרו. אבל הערב הזה הלך. וקצת זמן בזבזו. זכרי את זה, כשהכעסים פתאום, אולי, ינצחו. עת הזמן יקר פשוט לא שווה.
תמיד הוקרתיה על השיחה ההיא. בזכותה ידעתי לא ביזבזנו זמן מיותר בכעסים, אני ועידו.
במטבח, תה כמעט נשפך לי מהיד. צל פתאומי ליד החלון ואני, נבהלת. זה לא תומר איזה גבר הולך בחצר החשוכה.
רציתי להינעל, להתקשר למשטרה, אבל הזכרתי לעצמי הילדים עוד רגע חוזרים עם ענת. מישהו זר בחצר!
הידית של קומקום הנחושת הביאה לי ביטחון, ואז ניגשתי לדלת.
מי שם?!
דלת המחסן חרקה. רעדתי.
מה אתה עושה כאן?! אני אצעק!
צל הגבר התקדם אל המדרגות, נסוגתי לאחור.
אל תצעקי, נגה. זה בסדר. זה אני אילן.
הקלות חלפה בי, הנחתי את הקומקום בעדינות וצרחתי, אחרי שהברזל החם נגע בי דרך השמלה.
מה אתה עושה אצלי בחצר, אילן? למה לא דפקת?
הוא הסיט מבטו למטה, מזכיר בתנועות את תומר כשעושה שטות.
פשוט… דלת המחסן שלך שבורה, רציתי לתקן. מחר אני נוסע לכוורת, ואולי אחזור רק בסוף השבוע. חשבתי לתקן.
רק עכשיו הבנתי הסדר בחצר, הגדר ההדוקה, קרשי העץ החדשים במקלחת אילן!
אוי, אתה השד הביתי שלי! חייכתי.
מה?
השד, ששומר לי על הבית, מתקן, מסדר אבל לא שותה חלב מצלחת… תומר אומר שצריך חתול בבית. ניסע לגבעה, נביא חתול בשביל השד שלך.
באור המטבח ראיתי שאילן מסמיק מאוד.
מצטער, הייתי צריך פעם לספר לך…
תודה, אילן. אבל… למה אתה עוזר?
לא ענה. הניף יד, קפץ מעל הגדר, לא שם לב לענת והילדים שנכנסו.
הופיע, סוף סוף! ענת חייכה, מושיטה לי קופסת חלב. קחי, ישר למקרר.
כלומר, כבר ידעת?!
בטח! כל היישוב יודע. את לא שמה לב? אילן מאוהב בך עוד מאז שהכרת את עידו שלי. לא הרגשת?
לא…
באמת? נבהלה ענת. לא סתם אמרתי…
למה לשקר? לא הרגשתי.
בואי נדבר על זה… דחפה את דלית קדימה. קודם נשים את הילדים לישון, זה יהיה ארוך.
שוחחנו עד אמצע הלילה. מזגתי לענת תה, היא סיפרה.
בא אליי אילן לפני שנה, ביקש את ידך. אמר: לך אין קרובים, אז אני בא לבקש ממך. חמוד, הא?
הסכמת?!
למה לא? את צעירה כל החיים לפנייך! הילדים יגזלו, ותישארי איתי, ישישה. רוצה שתהיי מאושרת. נכון, לעידו אהבת עד כלות, וזכותך, אבל לפעמים מגיע גם אושר חדש. צריך לדעת לקבל זה סימן שהגורל מאיר פנים. אולי לא תאהבי כמו את עידו, אבל אם יהיה לך נעים ושקט אז אני שמחה, וגם לתומר חשוב צריך דמות גברית בבית. אילן מזמן כמו אח עבורו… לימד אותו נהיגה, ידעת?
לא…
לא סיפר לך. פוחד להכאיב.
למה?
לא יודעת, אולי חושש שתחשבי שהוא בוגד בזכר אביך.
שטויות!
דברי עם תומר, הרגיעי אותו. הוא אוהב את אילן, אבל מרגיש שאין לזה לגיטימציה. דלית עוד קטנה, לא ממש זוכרת את עידו, לתומר יותר מסובך. וגם את…
מה איתי? הרגשתי סומק חם, השפלתי עיניים.
כלום, ילדה שלי! ענת חייכה, לקחה עוד ספל תה. תביאי לי עוד מעט מים רותחים. הצמא הורג אותי!
אחרי שנה התחתנו, אני ואילן. ועוד שנה נולד בן נוסף.
ראית, אימא, איזה שיער פרוע? אחרי השחרור מבית החולים, הורדתי את הכובע הקטן מהתינוק, סידרתי את הקווצות הבהירות, כמו דלית.
ממש שדון קטן! ענת מהדקת חיתול ומרימה אותו לידיה. ברוך הבא, נכד שלי! תוכל לקרוא לי סבתא ענת.
אמא…
כן, זה להמשך! לכי, הניקי, אני נכנסת למטבח. רוצה משהו טעים?
חתול כתום גדול, שאילן קנה לתומר, הופיע בדלת, התגנב והצטרף אלי בחדר. השתרע ליד התינוק הישן. שקט ישב איתנו, עטף אותנו. הנה אושר… שביר, עדין… וכמה צריך לשמור עליו.
איפשהו נשמעה כפית מתנפצת על ספל, צחוק דלית, והשקט עזב את החלון, ליטף אוזן חתול. החתול התעצבן, ליקק את פרוותו לקראת המפגש עם משפחתו החדשה.
לך, חתול יש כאן מספיק שומרים.
