כשעבדתי בעבודה רגילה כמו כולם בשביל משכורת מביכה, כל המשפחה המורחבת שלי חיבקה אותי, הזמינה אותי לכל חגיגה, תמיד היו שם אם הייתי צריכה עזרה.
נמאס לי מהשגרה הזו; החלטתי להקים עסק משלי מאפס, רק שלא היו לי אפילו שקלים להתחלה. ההורים שלי נפטרו כשהייתי בת 19 בתאונת דרכים.
הדודה שלי נישאה לגבר אמיד. הייתי בטוחה שהיא תוכל לעזור לי, זה היה נראה לי ברור מאליו. טעיתי.
הדודה טענה שבעלות על עסק עצמאי זה סיכון גדול מדי, וסירבה להשקיע כסף. יודעת מה? אני לא מאשימה אותה. אילו הייתי במקומה אולי הייתי נוהגת בדיוק כך. הבחירה שלה, כיבדתי, לא נעלבתי. לא העליתי בדעתי לקחת הלוואה מבנק הריביות בארץ מטורפות, לא היה לי סיכוי לעמוד בתשלום. נאלצתי לחסוך בכל מחיר אפילו על אוכל, חיפשתי עוד עבודה, וגרדתי שקל אל שקל לחלום הפרטי שלי.
עם הזמן התבהרו המחשבות. ידעתי בדיוק איזה עסק אני רוצה, מה אני צריכה לקנות, כמה הון התחלתי נדרש, וכמה אצטרך לשים בצד. שום דבר לא ירתיע אותי או יגרום לי לוותר. הרי מאז שהייתי ילדה תמיד חלמתי על עסק שלי. הנה, לאט ובהתמדה, נפתחת בפניי הדלת. רק דבר אחד כאב לי ההערות של הדודה שלי. כל פעם שהגעתי, הייתה צוחקת בקול:
תראו מי באה, אשת העסקים! כבוד גדול לנו שהיא ישבה איתנו בשולחן!
וכשהגשמתי את המטרה ופתחתי משרד משלי בתל אביב כל המשפחה התרחקה ממני, במיוחד אותה דודה. לא נשברתי. להפך מעולם לא הרגשתי כזו מוטיבציה. שנה וחצי אחרי, פתחתי עוד שלוחות מרחבי גוש דן.
ופתאום, הדודה התקשרה. סיפרה שבנה עומד להתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ושהיא צריכה עזרה עם כסף, עם דירה. באותו שלב כבר התגרשה, לא מצאה עבודה אפילו בשכר מינימום, ונזכרה בי פתאום.
לא הסכמתי לעזור, מטבע הדברים. עמדתי בפני פתיחת סניפים בירושלים ובחיפה לא הייתה לי אפשרות לבזבז כספים לא מתוכננים, שלא לומר בנה של הדודה בכלל לא היה בראש מעייניי. מאז שסירבתי, הדודה נעלמה לחלוטין, למרות שלפני כן ממילא לא שמרה איתי על קשר.
היום הסניפים שלי עובדים, העסק משגשג יותר ויותר, והבן של הדודה ממשיך להיתלות עליה. אף אחד מהמשפחה לא מוכן לעזור לו או לארח אותו הדודה הזו הרחיקה את כולם ממזמן.
