הכי קשה בלגדל כלב זה בכלל לא מה שכולם חושבים.
זה לא להוציא אותו לטיול בגשם מבול, בקור תל-אביבי מהולל, אחרי לילה נטול שינה או כשיש לך דגדוגים בלב.
זה גם לא לוותר על נסיעה לסבא וסבתא במושב כי “בלי הכלב, בבקשה”.
זה לא למצוא שערות שלו על הסדינים, על החולצה החדשה מאזריאלי, או אפילו בקוסקוס של שבת.
זה אפילו לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, בידיעה שבעוד דקה הכול יחזור להיות כמו שוק התקווה ביום שישי.
זה לא החשבון אצל הווטרינר במאות שקלים, ולא הפחד שמא תפספס משהו חשוב.
זה לא לאבד קצת מהחירות שלך, כי הרי חירות כבר הפכה ל”חירות משותפת”.
וזה גם לא שהלב שלך, בעצם, כבר מזמן לא רק שלך
הכול זה אהבה.
הכול זה החיים.
הכול זה בחירה שלך, במודע.
הקושי האמיתי מגיע לאט, כמו כאב פרקים מתנחל כשמתחלף המזג אוויר בהרצליה. כמו קור ירושלמי שפשוט מחלחל עמוק.
יום אחד פשוט תופס אותך ההבנה:
הוא כבר לא מצליח כמו פעם.
הוא מנסה, אוי כמה שהוא מנסה… אבל הגוף כבר לא משתף פעולה.
רץ אליך כמו תמיד, בתשוקה של גור, אבל משהו שם נהיה איטי יותר, פחות זריז.
העיניים שלו עדין שלך, אבל נוצצת בהן עייפות שקטה:
“אני פה, ועדיין רוצה אבל כל יום זה קצת יותר קשה.”
ואתה, עומד שם עם הזיכרונות איך הוא היה פעם.
ומתבונן בו עכשיו כולו שלך, נותן בך אמון עד אינסוף.
הוא תמיד האמין בך:
שתהיה שם בשבילו,
שתעזור,
שתציל כשתצטרך.
ועשית את זה, באמת.
רק שעכשיו כבר אי אפשר להציל אותו מהזקנה.
הכי כואב זה לגלות שבשבילך הוא היה כמו חיבוק ביום קר,
אבל בשביל הכלב?
אתה היית כל עולמו.
כל השמיים.
כל האמונה שיש.
אבל אתה לא מוכן.
לא מוכן לשחרר.
לא מוכן לראות איך זה שנגע לך בלב הולך ודועך.
ואז שקט.
שקט כבד כזה.
כתם ריק על הכרית,
קערה שאף אחד כבר לא ינשנש בה,
ולב שלם שנשבר.
ושוב אתה יוצא החוצה,
אבל עכשיו בלעדיו.
ותופס את עצמך אומר אל האוויר:
“בואי, נשמה קטנה”
ואם רק היה אפשר להחזיר את השעון לאחור
היית בוחר בו שוב, בדיוק ככה.
עייפות, עצב, התמסרות מוחלטת. הכל.
כי זו אהבה אמיתית.
להביא כלב הביתה זה בעצם להכניס להבה לחיים.
אש שמחממת אותך תמיד,
גם כשכבר אין מי שינבח.
כי לכלב בעצם משימה אחת בעולם:
לתת לך את הלב שלו לגמרי.
