הקיץ התעקם, כמו חלום מוזר שלא ברור איפה בדיוק מתחיל, איפה נגמר. מיכל עמדה באמצע המטבח, שקית ביד, אוזניה בוערות מהמילים של חוה, חמותה, שעמדה בדלת, ידיים שלובות, מבטה חד ומנצנץ כמו סכין נירוסטה שלא נוצלה נכון.
“את נפלת על הראש? אמרתי כבר לזהבה שתבואי! רק בגללך שמרנו לך את הנתח הכי טוב!” קולה של חוה היה חזק מדי הבוקר, זמן לא רגיל למריבה על בקר.
מיכל החזיקה את השקית חזק יותר. “חוה, פשוט לא הספקתי להגיע לשוק. אחרי העבודה קפצתי לניקוי יבש בשביל השמלה שלך, אחר כך לבית מרקחת”
“ומה עם טלפון? להודיע? זהבה חיכתה לך עד הסגירה! אחר כך דיברה איתי שעה בבכי, אומרת שרימיתי אותה!”
מיכל הניחה את השקית על השיש, משהו עמום נקרע בבטנה.
“הבשר טרי, הנה, בשר בקר קפוא – אפילו יש לו שומן כמו שצריך” היא ניסתה להראות לחוה את האריזה.
אבל חוה אפילו לא הציצה. היא דחפה את האריזה הצידה בקצה האצבעות, כאילו זו חוליה מאובנים של חינוך לקוי.
“שטויות סופר, מלא רעלים. נדב לא יאכל כזה, הידוע שלו חלש.”
“נדב עצמו קנה שבוע שעבר בדיוק את אותו בשר,” מיכל פלטה בלי לחשוב.
זה רק הרגיז את חוה יותר, פניה האדימו.
“כן! הבעל רץ לקנות, בזמן שאשתו לא עושה כלום! שלוש שנים, מיכל. שלוש שנים את במשפחה הזאת. מה יצא? אפס. לא יודעת לבשל, לא עוזרת, לא ממהרת לעשות ילדים”
“חוה, זה לא הוגן.” מיכל אמרה.
“לא הוגן? אני לחמות שלי הייתי מנשקת רגליים, לא העזתי להגביה עיניים. ואת? עושה מה בראש שלך, מתעלמת, מצפצפת”
חוה יצאה מהמטבח בצליל נעליים חורקני, לקחה את התיק ביד דפוקה מהמעילים, כמו לוקחת משקל בת אלפיים שקל על עצמותיה.
“אני אומרת לנדב מזמן: תתגרש לפני שיגמר. תמצא מישהי רצינית שמעריכה אותך”
היא נעלה נעליים בלי ליישר את העקבים, יצאה בלי לסובב ראש.
מיכל נעמדה במטבח, אוחזת במשקוף כאילו הוא חבל הצלה בסערה ישראלית, ואמרה כמעט בלחישה, “להתראות, חוה.”
לא נפלה תשובה. הדלת נסגרה. בדירת שלושה חדרים ברחוב צייטלין, השקט הפך לצליל הרגיל של זמן תל-אביבי עקום.
מיכל שקעה על הרצפה הקרה, ליד האריזה ששכבה כאבן שאין לה הופכין. אפילו המטבח הנקי, התמונות מהחתונהשחוה מחייכת בהן כאילו יש לה אבן בשינייםלא נתנו נחמה.
שלוש שנים. ניסתה. שלוש שנים למדה מתכונים שנדב אוהב מהבית בפתח תקווה. חגגה שבתות אצל חוהכל ארוחה מלווה בהערה “נדב רגיל שהתפו”א חתוך לקוביות, לא לפרוסות”. חייכה, הנהנה, התנצלה על דברים שמעולם לא עשתה.
ועדיין לא הצליחה. “עדיף תתגרש.”
מיכל הביטה בתקרה המוכתמת בעיגול מים, חשבה שצריך להגיד לנדב לסייד.
אבל כבר לא היה אכפת לה.
שבועיים של חיים כמו פרטיזנית בתל אביב. נדב ענה לחוה, ביקרות שבת בוטלו בטענה לעבודות דחופות. הזדמנויות ראיה הסתכמו ב”שלום” מהיר ובריחה.
ואז התקשר עורך הדין.
סבא של מיכל, אדם שהיא פגשה אולי שלוש פעמים, נפטר. התגלה שהשאיר לה חלקה בהרצליה, במושב גפן, ארבעים ק”מ מהעיר. בית עץ ישן, גינה גדלה פרא ושער מחליד.
“צריך לבדוק מה הולך שם,” נדב סובב מפתח עם מחזיק מפתח בצורת רימון פלסטיק דהוי. “שבת פנויה?”
מיכל הנהנה. שבת זה שבת.
רק לא חשבה ש
“שמשון’לה, אני באה איתכם!” הופיעה חוה, שבע וחצי בבוקר, מגפיים ירוקים וסל קלועה ביד. “זורמים שם פטריות, זהבה אמרה!”
מיכל שתקה, הרתיחה מים לתרמוס. יום נהדר בפתח תקווה, כמובן במרכאות.
הדירה בהרצליה הייתה בדיוק כפי שדמיינהבית מתנדנד, גינה פרא, גדר שנשארה רק מכוח הקפיצה ועלה חלוד. בפנים ריח לחות ועיתונים משנות התשעים.
“נדב,” מיכל לחשה, מושכת בידו. “אפשר למכור? מה נעשה פה כל שבוע? לא שלנו.”
נדב רצה לענות, אבל חוה צצה מאחור.
“למכור?! השתגעתם? זו אדמה! חלקה שלך! בעיני זה אוצר”
היא חיבקה את הגוף, עיני־הברקת שלה נרטבו.
“תנו לי את המפתחות. אני אטפל פה, אשתול פרחים, אצבע את הדלת. תראו, תודו לי”
מיכל הביטה עליה בספקנות. חוה עמדה בגינה, מגפיים חסרי צורה, כל הגוף האיר עד שהעולם נראה כמו חלום וסרט בגרסה ישראלית למחצה.
“חוה, יש פה מלא עבודה”
“אשתי,” נדב לחץ בעדינות על מרפקה, “תני לה. היא שמחה. מה זה משנה?”
לא הפריעה לה. היה לה מוזר, אבל לא רצתה להתחיל ריב.
מיכל הושיטה לה מפתחות עם רימון.
עברו חודשיים בערפל לא ברור. טלפונים מחוה היו רק בענייני גינה. היא לא נכנסה בלי הזמנה ולא ציינה פעם אחת את הבשר מהסופר, לא את חוסר הנכדים, לא את התפו”א החתוך. בטלפון נשמע קול מרוצה, כמעט שמח: “שמשון’לה, הכל טוב! עסוקה מאוד, נדבר!”
מיכל לא הבינה. המלכודת? רגע לפני סערה? אולי חוה חולה ומשקרת?
“נדב,” שאלה ערב אחד, “אמא שלך בסדר?”
“מעולה,” נדב משך בכתפיו. “עסוקה בדירה. יש כל כך הרבה לעשות, אין לה זמן לישון.”
ביום שישי חוה התקשרה: “מחר אצלי בגפן! אשפים, אראה לכם את הגינה, הכנתי המון! בואו, תראו בעצמכם!”
“נדב, אין לי כוח,” מיכל רעדה.
“ואם נעלבת?”
“תמיד נעלבת.”
“בחייאת, בואי” נדב הביט כאילו עז חשמלית עקצה אותו, והיא נכנעה.
שבת זה שבת
ובשבת מיכל לא זיהתה את חוה.
חוה עמדה ליד הגדר, שמלת פשתן, ידיים כהות משמש, חיוך על הפנים. לא מסיכה מתוחה, אלא חיוך אמיתי שמעלים עשור של קמטים.
“סוף סוף! הגעתם!” חוה פתחה זרועותיה, ומיכל כמעט בלי משים נמשכה לחיבוק. ריח אדמה, שמיר ודבש עלה ממנה.
החלקה השתנתה לחלוטין. ערוגות מסודרות נפרשו, הגדר החלה להחזיק, שיחי פטל צעירים ליד החלון, פרחי ציפורן צבעוניים בגינה.
“בואו! בואו! הנה תות שדה, השכנה נתנה לי זן מעולהביוני כבר יהיו פירות! וכאן עגבניות, מלפפונים. כל השימורים בסתיו יהיו שלכם, לעצמי אשמור רק שתי צנצנות.”
מיכל הביטה על נדבגם הוא נראה כאילו כל העולם התהפך.
“אמא, עשית את כל זה לבד?” נדב שאל.
“מי אם לא אני?” צחקה, צחוק צעיר וקליל. “ידיים יש, ראש עוד עובד, והשכנות עוזרות. כאןכולם לב הזהב. לא כמו בעיר.”
היא הובילה אותם לתוך הבית. בפניםוילונות חדשים, חלונות מבריקים, מפה רקומה ושולחן עם ריח עוגה וזהב.
“זו,” חוה נתנה קופסה של חלב ונייר עטוף, “קיבלתי מזליה, מגדלת עזים, שני בתים ליד. חלב טרי, אפילו בשר טרי, שמרי לכם משהו הביתה, ועוד גבינה וגם שמנת.”
מיכל הביטה בשקטבשר אמיתי, מהשכנה. בלי נזיפות, בלי זהבה מהשוק.
“חוה,” פלטה, “את טוב לך פה?”
חוה התיישבה, חצי חיוך מתוק ותמים.
“מיכלי,” אמרה, לראשונה בשם חיבה, “כל החיים חלמתי על בית וגינה, אדמה בידיים, ראש חופשי. בעיר נחנקתי, אפילו לא ידעתי למה. פה”
נופפה ביד לכיוון החלון.
“פה אני באמת חיה.”
בדרך חזרה, נסיעה חרישית. נדב נהג, מהספסל האחורי השמעו הרעשים של צנצנות חלב וגבינה.
“תשמעי,” נדב סינן, “עכשיו אולי אפשר לחשוב על ילדים? יש לה איפה לארח אותם בקיץ.”
מיכל חייכה בזלזול, אבל לא יכלה להסתיר את החיוך.
“תדע לך, חשבתי למכור את הדירה, באותו יום ראשון. אמרתי לעצמילמה אנחנו צריכים את הבלגן הזה.”
“אני זוכר.”
“אבל הדירה הדירה תיקנה הכל. בין חווה וביני. חודשיים של קסם, מה שמסע של שלוש שנים לא הצליח כמעט.”
נדב עצר ברמזור, הביט אליה.
“אמא פשוט לא הייתה מאושרת. עכשיו היא כן.”
מיכל הנהנה. מחוץ לחלון, אורות תל אביב נדלקים, דירה עם תמונות חתונה מחכה להם, ולראשונה בשלוש שנים, הבית הפך למקום קל לחזור אליו.
“נבקר את חוה יותר,” אמרה חרישית.
והדבר נאמר מכל הלב, בשקט, אך אמיתי לחלוטין.
