תיקנים
התיקנים שבראשה של תמר רקדו הורה שמח כזה, עם הרבה קצב.
הם ניפנפו ברגליים, עשו “שתי קפיצות מחיאות” והתגברו על המוזיקה שהחלה להישמע חזק יותר בראש של תמר.
בדרך כלל, התיקנים של תמר היו רגועים. שקטים, מנומסים, ממש עם ייחוס. ואם יש משהו שלא חסר להם זה בדיוק זה. תמר עבדה קשה על הגנטיקה שלהם, כי משלה לא היה לה מספיק, מלכתחילה.
סבתא תמיד אמרה לה שתיקנים זה דבר טוב. מי שיש לו תיקנים בראש, הוא כנראה לא מהשורה, מיוחד כזה, עם אור בעיניים. ככה גם החיים עמו יותר מעניינים, וגם למי שמסביבו לא משעמם. אין מספיק פלפל ביומיום שלנו, ככה אמרה סבתא.
וואי, “פלפל” זה גם לא מילה שתמר המציאה. סבתא שלה הייתה מודרנית כזו, שזרקה פתאום מושגים חדשים באמצע השיחה. בגיל שמונים ומשהו עדיין הייתה פעילה ושמחה.
האמת, שתמר קראה לה סבתא, אבל באמת היא הייתה רב-סבתא שלה. למי אכפת מההבדל? מזמן לא הייתה לה סבתא רגילה, אז רב-סבתא כיסתה הכל. תמר מעולם לא עשתה חשבון לכינויים.
את הסבתא שלה תמר אהבה. איך אפשר אחרת? לא היה לה אדם קרוב ממנה. אמא זה משהו אחר.
האמא של תמר… אין דברים כאלה! גם חכמה, גם יפה, וגם מנהלת. ולא של משהו קטן מנהלת בית ספר. תודה לאל, לא של אותו בי”ס שתמר למדה בו. הסבתא דאגה לזה. היא זאת שהתעקשה שאמא תרשום את תמר לבית ספר אחר.
למה שתשבצי את החיים של הילדה שלך תגידי?
למה את מתכוונת?
אוי, את לא מבינה? כאן היא תהיה “הבת של המנהלת”. שם פשוט ילדה רגילה. אל תהרסי לה את השם שעדיין לא הספיקה לבנות. ייקח לה עשר שניות לאבד, ושנים לקנות בחזרה.
סבתא ואמא תמיד דיברו ישר, בלי ללכת סחור-סחור. ככה תמר הכירה אותן. סבתא גידלה את אמא שלה מגיל חמש, מהרגע שאמא של אמא הסבתא הקדומה נעלמה. מה קרה לה? תמר לא ידעה עד גיל מאוחר. אף אחת אף פעם לא רצתה להיכנס לפרטי המקרה.
קרה משהו טפשי. קרחון נפל. רשלנות של מישהו בעירייה ברמת גן. לא ניקו את הגגון בזמן. ונגמר בסיפור של בן אדם אחד. מזל שלא שניים! אמא שלך הלכה איתה. רק בזכות זה שהם הלכו יחד, עפתה הצידה ואני לא נשארתי לבד.
סבתא, לכל אחד זה יכול לקרות?
לשקר לך?
לא.
לכל אחד לך, לי, לרב הראשי, לא משנה. אבל זה לא אומר שחייבים לחיות בפחד כל הזמן.
אז למה כן?
בגלל זה צריך לחיות כל רגע כאילו הוא האחרון. לתת לעולם הזה משהו שאף אחד לא נתן לפני, בלי לבקש תמורה, וגם ככה להשתדל לעשות טוב, שיהיה יותר יפה, ישר. תאירי, תמי! חושך יש מספיק.
סבתא, קל לדבר, קשה לבצע. אני יודעת.
טוב מאוד שאת יודעת. זה סימן שאת חושבת כמו שצריך. אלה תיקנים חכמים.
מה קשור תיקנים, סבתא?!
תמר ממש שנאה חרקים. פרפרים ודבורים היא עוד קיבלה באהבה. אבל תיקנים? רק מלראות אותם על הקיר נתקפה בחילה.
יא אללה! סבתא, ג’וק!
עזבי, אולי יש לו ילדים אמרה הסבתא, ותוך שנייה מחצה אותו ב”כפכף” וחיפשה עוד .
עוד אחד הסתתר? תמר כבר ידעה אם יש אחד, תיכף מתחילה מבצע חיסול כללי.
כשתמר גדלה, היא הבינה סבתא רק העמידה פנים שהיא רכה. היא ידעה שתמר יודעת לצעוק, אבל לפעול… בואי נגיד שאם לתיקנים היו נכדים, תמר עדיין הייתה במחשבות מה לעשות.
כולם הכירו את זה אצל תמר, מורת ההתעמלות עד מאמני ההתעמלות אומנותית.
הבת שלך מוכשרת וגמישה, אבל היא חושבת לאט. זה מסוכן בתחום הזה. כדאי שתשקלי תחום אחר.
אחשוב. אמרה סבתא ורשמה אותה למועדון שחמט.
בשחמט איש לא לחץ עליה. אהבו אותה על האיטיות, על החשיבה המעמיקה. לא פלא שחיכתה שם שנים.
סבתא מאוד התגאתה בה. כל גביע היא לקחה באוטובוס מהקצה השני של ראשון לציון, עם התיק הענק, שתראו כולם!
תמרי, את כוכבת!
סבתא, את מפחידה אותי!
למה?
הרי אמרת לאמא שכוכבים רק חוטפים בעיות. אני לא רוצה להיות כוכבת.
לא הבנת נכון, תני להסביר, אני הרי תמיד מסבירה.
ואכן, לכל שאלה דאגה הסבתא לתת הסבר מכל הלב. מה שלא תמיד מצא חן בעיני אמא.
סבתא, מה סיפרת לתמר שוב? היום היא שאלה אותי מה זה “נכנסה להיריון לפני החופה”. למה היא צריכה לדעת דבר כזה כשהיא בת שלוש עשרה?
מה הבעיה? ילדים בימינו יודעים הכל. תלמדי ממנה מה קורה אצלם בכיתה, ותרגישי בת טיפש עשרה. הייתי שלוש פעמים נשואה ועדיין לא יודעת חצי ממה שקורה שם!
תמר לא סיפרה לי שום דבר כזה…
כי את לא שואלת. כולנו כאלה בני משפחת שביט. בחוץ נראים שקטים, אבל בראש התיקנים רוקדים סדאק!
סבתא, מה לעשות עם השאלות המוזרות שלה?
תדברי איתה כמו שאני דיברתי איתך. הכל כמו שהוא, בלי מסכות.
את אף פעם לא הסתרת ממני כלום, למה?
כי מהחיים מקבלים לפעמים סטירות. אז עדיף לדעת מראש כל מה שצריך, מאשר ללמוד על כאבים בדרך הקשה.
תמר הקשיבה לכל מילה. היא הבינה שלאמא אין חיים פרטיים, לא בגלל שמישהו אשם, אלא כי החיים פשוט נסחפו ככה. בעצם, מה שעניין את האמא של תמר כל השנים היה רק תמר בגיל תשע עשרה היא ילדה אותה, לבד, בלי אבא.
סבתא!
נו, די כבר! גם את, גם אני הכל בסדר. בסוף קיבלנו את תמר. אבל מה שמפריע לי זה שאת לבד. את צעירה, חכמה, יפה, חיה לבד, וזה חבל לי, ליזי!
די כבר, סבתא!
אהיה רגועה כשתתחילי לחשוב על עצמך. טעות אחת לא אומרת שגמרת את החיים.
אני לא סבורה ככה.
אף אחד לא אמר שתמר היא טעות! דיברתי על ה”לב אוהב-שובר לבבות” שלך.
היו תקופות, שליז הייתה מאושרת. כשהכירה סוף סוף מישהו, עמוס, והחליטה אחרי כמעט שנה של פגישות לחשוף אותו בפני תמר, היא התלבטה.
מי שגילתה את זה הייתה בכלל תמר, שראתה את אמא שלה במקרה יושבת ומחייכת לקפה עם מישהו, כאילו היא אדם אחר. עברה לה מיד קנאה זרה בגוף, אבל בדרך הביתה כבר עיבדה את זה
סבתא, את ידעת?
שחשודה חדשה קיימת בשטח? חיפשתי בעצמי מזמן…
אני לא רוצה להרוס לה.
אז אל תהרסי. אם תצטרכי אותנו אנחנו כאן.
סבתא, שעמדה וייצרה קובה במטבח, חיבקה אותה חזק.
לא הייתה זו רק ההבנה שאמא כבר לא תלויה רק בה, אלא גם ההתרוממות שהרגישה תמר כשראתה שאמא שמחה כל כך.
החיים השתנו שוב כשנולד אחיה הקטן, עומר. הבית של עמוס הפך לשלה גם היה לה חדר משלה, היא החלה לישון שם מדי פעם, ולעזור לאמא עם התינוק.
המציאות? היא עזרה לעצמה. כשלקחה את עומר לידיים, הבינה שמשהו חסר לה. למרות אהבתה אליו, קשה היה לה להודות בפני עצמה, שעל אף כל האהבה, הרגישה לפעמים זרה עם תינוקות. לא משנה כמה ניסתה לאהוב, החרדה לא עזבה.
סבתא, אם אני לא אוהבת ילדים אולי לא כדאי להיות רופאת ילדים.
ממה את פוחדת? את לא אוהבת את כולם, אבל אולי את אוהבת מספיק?
אולי. אבל חייבת לחשוב על זה.
סבתא שלפה את הפתרון השגרתי שלה שלחה את תמר “לעשות סטאז” בבית של חברה, גברת קפלן משכונת רחביה. שם היו שבעה נכדים, כולם במקביל. אם תתמודדי שם, אמרה הסבתא כדאי לנסות כל דבר שתרצי בהמשך.
כך תמר הבינה היא נועדה להיות עם ילדים, והמשיכה הלאה ללימודי רפואה עם כל המרץ.
ביום הראשון בפקולטה, באוניברסיטת תל אביב, פגשה במפתיע את דניאל אותו חנון גבוה מהבית ספר, זה שעשה לה עיניים כל השנים, ולעולם לא אמר מילה מיותרת. את הפעם הראשונה שדיברו מאז, תמר לא תשכח.
התנדבות בבית חולים דנה לילדים, מחלקת המטו-אונקולוגיה תמר מחפשת להקפיץ מצב רוח, דניאל מופיע עם כובע ליצן. שניהם הופכים לצוות ליצנים מנצח, והקשר המרוחק הופך לאט לאט לחיוך קבוע, לבילויים, לשיחות בשקט.
סבתא ראתה מיד:
תעריכי את מי שיש לו תיקנים מהזן שלך בראש, אנשים כאלו נדירים כמו גפילטע פיש בצפון אפריקה.
ואצלך היו כאלו?
שלושת הבעלים? כל אחד מהם, תיקנים לא קלים! אבל לא נשארנו יחד, כי אהבה בלבד לא תמיד מספיקה. על זה אספר לך כשניפגש אצלך בבית עם הנכדה הראשונה שלי.
והיא צדקה.
כשדניאל כרע ברך בגינת יער-השלום ודפק לה טבעת על האצבע, אמא בכתה, סבתא חיבקה אותה בצחוק, וכל המשפחה התחבקה.
המשפחה של תמר התרחבה, הלב התרחב וגם התיקנים. כולם רקדו, בטוב וברע, בהורה שבטית רוויה בקצב, ובאהבה, ובפחד, כשסבתא לוחשת לה בשקט:
עם תיקנים מהזן שלך, הכל יהיה בסדר, תמיד.
