יומן אישי יום חמישי
היום קרה משהו שלא חשבתי שאי פעם אעשה, אבל יש רגעים שבהם פשוט צריך להעמוד על שלך. הלכתי עם שני הילדים שלי, דגן ורומי, לקניון עזריאלי, ותוך כדי скחנו пред витрината של חנות הנעליים הכי מפוארת. שם ראיתי אותו גיל, האקס שלי זה שבחודשים האחרונים לא שם אגורה לטובת הילדים שלנו, כל הזמן מסביר שיש לו “בעיות כספיות” כשהנחתי שהוא יעזור לנו לקנות נעליים או ציוד לבית הספר.
והנה הוא, מסתובב עם הילדים החדשים של אשתו, שקונה להם נעלי ריצה של אדידס וטומי הילפיגר, כאילו הוא טייקון הייטק. חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, אבל במקום לעשות סצנה מול כולם, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: “אין מצב שזה עובר בשקט”.
ניגשתי אליו עם הילדים שלי, בדיוק כשהיה שקוע בטלפון, והכי אדיבים בעולם פניתי למוכרת השנייה:
סליחה, יש לכם את הדגמים האלה במידות 32 ו-35?
המוכרת הסתכלה עלי קצת מבולבלת.
בטח. למי?
לילדים שלי, אמרתי. ואז, בקצת יותר כוח בקול, הוספתי בעלי ישלם על הכל יחד, נכון, מאמי?
גיל הרים את העיניים מהטלפון, עם עיניים פקוחות כאילו ספג מכת חשמל.
מה? הוא התחיל לגמגם, אבל כבר נתתי לדגן ורומי למדוד כמה זוגות.
כן, כן, הוא יכסה את הכל אמרתי למוכרת אנחנו משפחה מורכבת, את הרי מבינה אלה הילדים שלו מהקשר החדש, ואלה שלנו. הוא תמיד מתעקש שיהיה צדק ביניהם, נכון, גיל?
גיל היה אדום כמו פלפל חריף, אבל לא הספיק להגיב כי המוכרת כבר הביאה את הנעליים. קרצתי לו בשקט.
זה נראה מושלם עליהם! אנחנו לוקחים.
ואז, תוך כדי שהמוכרת מסדרת את החשבון, ראיתי נעלי ספורט קורליים מהממות על המדף בדיוק בסגנון שאני אוהבת.
סליחה, יש לכם גם את הקורליות במידה 38?
בשבילך? שאלה המוכרת.
כן, בשבילי, אמרתי. מדדתי והרגשתי כמו מלכה. יש גם את השחורות המוקפדות? אני צריכה אותן לעבודה.
עוד?! גיל הצליח להוציא קול חנוק.
מאמי, אל תהיה קמצן עניתי לו בחיוך מתוק. הרי תמיד אני אומרת שאני חייבת נעליים נוחות לעבודה, והקורליות זה בשביל שאני אוכל לרוץ עם הילדים בגינה. כמה פעמים אמרתי לך שאני צריכה חדשות?
המוכרת, שלא הבינה את הדרמה, פשוט חייכה ורשמה הכול בסבלנות.
בסדר, סך הכל שמונה זוגות אמרה, והתחילה לספור.
נשקתי לילדים והתקדמתי אל גיל.
מעולה, אני ממשיכה לעשות קניות. הילדים נשארים איתך, בסדר? אחרי זה תביא אותם אלי הביתה.
בלי הזדמנות להגיב, לקחתי את השקיות שלי (והם שלי, לא שלך!), ועפתי החוצה מהקניון בתחושת ניצחון.
הדבר האחרון ששמעתי היה המוכרת אומרת:
“סך הכול 2,000 שקל. מזומן או אשראי, אדוני?”
ברגע שהגעתי לחניון, נתתי לעצמי לצחוק בקול רם. הפרצוף שלו היה פשוט בלתי נשכח. הסתכלתי על נעליי החדשות בשקית, חשבתי לעצמי: “זו צדק אמיתי, סוף סוף”.
בלילה, כשהוא הביא את הילדים, כרגיל חצי שעה אחרי הזמן, ובפנים בין כעס לוויתור.
הילדים החדשים שלו לא היו איתו.
מה שעשית זה הוא התחיל.
מה? קטעתי אותו עם מבט תמים. שדאגתי שגם הילדים שלך יקבלו נעליים? זה המינימום.
הוא שתק, ואז הזיז את הראש.
שמונה זוגות שמונה! את באמת צריכה שניים?
אף פעם אי אפשר לדעת מתי צריך נעליים נוחות, מאמי. וגם כמה חודשים אתה חייב לי דמי מזונות? תחשוב על זה כתשלום מראש.
את משוגעת.
לא, רק עייפה עניתי. יש הבדל. ועכשיו גם יש לי נעליים טובות.
הוא הסתובב, אבל לפני שנכנס לרכב שמעתי אותו ממלמל:
“שמונה זוגות זה יעלה לי יותר מאשר פשוט לשלם מזונות”
“נכון מאוד, גאון”, חשבתי לעצמי, וסגרתי את הדלת.
הילדים רצו אלי, חיבקו אותי מאושרים עם הנעליים החדשות. אני? את הקורליות נעלתי לאותה הלילה לטיול, והרגשתי נהדר.
האם זה היה הדבר הנכון? אולי לא.
האם אני מתחרטת?
אפילו לא לרגע.
ומה את/ה היית עושה במקומי?
