הגרוש שלי לא נתן שקל אחד לילדים שלנו, ואז ראיתי אותו קונה נעלי ספורט יקרות לילדים של אשתו החדשה. החלטתי לנקום…
אני נכנסת לקניון עם שני הילדים שלי, ואז אני רואה אותו את הגרוש שלי. אותו אחד שתקופה ארוכה לא שילם אפילו שקל לילדים, שתמיד יש לו “בעיות כלכליות” כשאני מבקשת נעליים לביה”ס או ציוד לימודי.
והנה הוא, בחנות הנעליים הכי יקרה בקניון, עם שני הילדים של אשתו מודד להם נעלי מותגים כאילו הוא איזה אוליגרך.
מרגישה שהדם שלי מבעבע, אבל במקום לחולל מהומה, אני לוקחת נשימה עמוקה ומחשבת לעצמי: “זה לא יישאר ככה”.
אני מתקרבת לאט, מחזיקה את היד של הילדים שלי, בדיוק כשהגרוש שלי שקוע עמוק בטלפון, והילדים של אשתו מודדים נעלי נייק יקרות. המוכרת מסדרת את הקופסאות.
סליחה, גברת אמרתי בחיוך הכי מנומס שלי יש לך את הדגמים האלה במידות 32 ו-35?
המוכרת הסתכלה עליי מעט מופתעת.
בטח. בשביל…?
בשביל הילדים שלי, עניתי, ואז, עם קול טיפה יותר רם, הוספתי: בעלי ישלם הכול יחד, נכון, מותק?
הגרוש שלי הרים את הראש מהטלפון כאילו קיבל שוק חשמלי. העיניים שלו כמעט יצאו מהמסגרת.
מה…? התחיל לומר, אבל אני כבר מושיבה את הילדים למדוד נעליים.
כן, כן, הוא משלם הכול אמרתי למוכרת בביטחון אנחנו משפחה מעורבת, את מבינה? אלה הילדים של אשתו, ואלה שלנו. הוא תמיד מתעקש שיהיה יחס שווה, נכון, חמוד?
הגרוש שלי נהיה אדום כמו עגבניה. פתח פה להתווכח, אבל המוכרת כבר חזרה עם קופסאות, ואני קרצתי לו.
זה יושב עליהם מושלם, גברת. אנחנו לוקחים.
ואז, כשאני רואה נעלי ספורט מהממות בצבע קורל, בדיוק הסגנון שלי אני אומרת:
גברת, אפשר את אלה במידה 38? הקורל.
בשבילך? שואלת המוכרת.
כן, בשבילי אמרתי ומדדת. וואו, זה יושב נהדר. יש לך גם את השחורות האלגנטיות? אני צריכה לעבודה.
עוד? הצליח הגרוש שלי להגיד בקול חנוק.
מתוק שלי, תפסיק להיות קמצן אמרתי בעדינות אתה יודע שאני צריכה נעליים נוחות לעבודה. והספורט הן בשביל לקחת את הילדים לפארק. הרי כבר אמרתי שאני חייבת חדשות.
המוכרת, שלא הבינה כלום מהדרמה, רק חייכה ורשמה.
אז סך הכול שמונה זוגות היא אומרת ומתחילה לחשב בפלאפון.
קמתי, נתתי נשיקה לילדים, והתקרבתי לגרוש שלי.
טוב, מאמי, אני ממשיכה לעשות קניות. הילדים נשארים איתך בסדר? אחרי זה תביא אותם אליי הביתה.
לפני שהוא מספיק לעכל, אני לוקחת את השקיות עם הנעליים של הילדים שלי ושלי, ויוצאת מהקניון רגועה כאילו אני מלכה.
האחרון ששמעתי היה קול המוכרת:
“אז זה 2,000 ש”ח. מזומן או אשראי, אדוני?”
עד שהגעתי לרכב הרגשתי שאפשר לי סוף סוף לצחוק בקול. הפנים שלו היו שוות הכל. הסתכלתי על הנעליים החדשות וחשבתי: “זו צדק אלוהי”.
באותו ערב, כשהוא הביא את הילדים (כמובן חצי שעה מאוחר מהזמן המוסכם), פניו היו באמצע בין נזעמות לכנועות. הילדים של אשתו לא היו איתו.
מה שעשית זה היה… הוא התחיל.
מה? קטעתי אותו במבט תמים שדאגתי שגם הילדים שלך יקבלו נעלי ספורט חדשות? אין בעד מה, מאמי. זה המינימום שיכולת לעשות.
הוא השתתק לרגע, ואז הנהן במורת רוח.
שמונה זוגות… שמונה. באמת היית צריכה שתי זוגות?
לעולם אי אפשר לדעת מתי צריך עוד נעליים נוחות, יקירי. חוץ מזה, כמה חודשים אתה לא נותן לי מזונות? תחשוב על זה כתשלום מראש.
את משוגעת.
לא, אני פשוט עייפה עניתי יש הבדל. ועכשיו אני גם עם נעליים חדשות.
הוא פנה ללכת, ולפני שנכנס לרכב שמעתי אותו ממלמל:
“שמונה זוגות… ייצא לי יותר יקר מאשר לשלם מזונות…”
בדיוק, גאון, חשבתי לעצמי כשסגרתי את הדלת.
הילדים רצו אליי, חיבקו אותי עם חיוך ענק ונעליים חדשות. את הקורל מיד נעלתי לטיול באותו ערב, והרגשתי מעולה.
האם נהגתי נכון? אולי לא.
האם אני מתחרטת?
אפילו לא לרגע. ואתה, מה היית עושה במקומי?
