גרביים כחולים
נועה, תעשי לי טובה, תחליפי אותי מחר במשמרת? אצל חמותי יש יום הולדת, חייבת ללכת לברך.
רגע, לא מזמן כבר ברכת אותה ליום השם? נגה הרימה את מבטה מקופסת הכרטיסיות.
נגה! למה את עוקצת? פעם זה שם, פעם זה יום הולדת! בכל מקרה, אני באמת צריכה את זה. מה, קשה לך? אין לך ילדים, אין לך בעיות. לבד כמו אבן! אוי סליחה! לא התכוונתי
אִירית מניחה יד על הפה, אבל כבר מאוחר מדי. נגה מסתובבת, מהנהנת בשקט ויוצאת מהאולם.
יצא לא יפה אירית מושכת בכתפיה וזורקת מבט לעבר ליורה.
ליורה, אי אפשר לעבוד עליה. היא לא מהנכנעות. עלולה לנפנף חולשות בשנייה. לא משנה שהיא ספרנית. ליורה תמיד טענה שגם אדם עדין צריך לדעת להגן על עצמו. מדבריה, נגה רק התכווצה, ואירית הייתה מתגלגלת מצחוק.
תראי, לא כל הספרניות הן “גרביים כחולים” כמוך, נגה! תראי אותי ואת ליורה. אנחנו חיות! ואת? רצה כתנשמת ביתספר וספריה. צעיפים, חתולים רווקה זקנה! סליחה על הכנות, אבל מישהו צריך להכניס אותך לעניין! למה את כזאת? ברור שאת יפה, אם מסתכלים! רעננה, עיניים אפורות, לחיים בריאות, ואת רק בוכה מבפנים ליורה, נכון?
ליורה מיד משתיקה את אירית ומסיימת את רוב השיחות.
די, תרדי ממנה. את גרה על סיפורי אהבה ולא יצא מזה כלום. את רק משחקת בחיים עם ודים שלך. פעם הוא מתייחס יפה, פעם מרביץ, פעם לא חוזר הביתה, ואת עוד מעזה ללמד.
לפחות יש לי בעל וילדים! ולנגה מה? עוד חתול. בבוא היום גם הם יזרקו אותה והיא תלך לישון בין המדפים של הספרייה. נגה, למה את לא מביאה לעצמך לפחות ילד? עזבי גבר! הורייך לא חיו רע במיוחד, השאירו משהו כבר לא תהיי לבד.
בנקודה הזו ליורה כבר לא מתאפקת, ואירית בורחת בטענה שהיא חייבת לרוץ, ונגה נעלמת בפינת האולם, מסתירה דמעותיה.
מה היא אשמה שחייה לא הסתדרו? ההורים חלו. קודם אביה, אחר כך אמא. חמשעשרה שנים של טיפולים, כביסה, פצעים איפה הייתה לה אפשרות אחרת? ומי יסכים ללוות לדרך כזו? מה יש לה להציע? נגה לא יפה במיוחד, לא מכוערת. משהו ממוצע עיניים אפרפרות, תווי פנים נעימים, צמה עבה שגזרה אחרי מות אמה והפכה לתספורת קצרה. נוח יותר ככה.
מעבר לזה הכל רגיל, אישה סטנדרטית, בלי הרגלים מזיקים או שאיפות מיוחדות.
אם לומר את האמת, לא חיפשה הרפתקאות. הסתכלה על מה שקורה לחברותיה וזה היה מפריע לה בלב. אפילו סתם, קחי את אירית נשואה, אבל איזה מחיר? כל תל אביב ידעה שבעלה משאיר “משפחה שנייה” בלילה אחר לילה. אחרים היו מתביישים, אבל לה לא איכפת שידברו אין משהו להסתיר. היא אשתו ואין מה לעשות.
את נגה זה הפתיע למה לבזבז חיים על יחס כזה? כבוד עצמי לא קיים? גאווה? הספרים שלה לימדו אחרת, אבל המציאות ברורה. קשה להיות גאה עם שני ילדים ומשכורת ספרנית, כשאמא חולה ורק זוג נעליים בארון, ואין לך עודף של שקל. אז היא לא שופטת, רק מנסה להבין. לפחות ידעה כשצריך, אירית תמיד עוזרת. בזמן שנגה חיפשה אחות אירית הופיעה ונשארה עד שעשתה מה שצריך, ללא תמורה.
מה, את מעליבה אותי? אירית זורקת מבט על נגה שמנסה לדחוף לה תשלום על עזרה. תעזבי! לא רוצה כסף. אנחנו שכנות, אז מה? מצידי תבואי מתי שצריך. צחק עליי, אבל אני מתה על אנשים מוזרים כמוך.
נגה מתביישת עד דמעות. היא מנסה לפצות במתנות: כל המשפחה של אירית הולכים עם צעיפים, כובעים, כפפות שסרגה. אפילו ליורה מתלהבת מהעיצובים ופעם הציעה: למה לא פותחת חנות באינטרנט? יקנו ממך בשקל יפה!
נגה חושבת ועוזבת את הרעיון. אני עובדת לבד, כל פריט בעבודת יד.
תרתמי את דינה והרבה סבתות שיושבות כל אחר צהריים למטה. שיבעלו. יהיה להן תוספת לפנסיה ולך קל יותר.
והנה העסק מתחיל לזוז. פתאום יש חנות, יש הזמנות, נגה אפילו מגייסת את כל צוות הנשים המבוגרות בספסל. בערבים כבר יושבות עם מסרגות וליורה מציעה דוגמאות מהאופנה הכי חדשה בפריז. אחרי שבועיים אירית עולה במיני סרוגה מפרי ידיה וקופצת לספריית האופנה של נגה, לשים תמונות באתר.
לא בטוח ששכר רציני, אבל משהו נכנס ותחושת המסוגלות מרימה את הראש. גם אהבתה של ליורה לתחרה עדינה מביאה עיצובים הפריטים שלה נמכרים במחיר כפול.
בעלה של ליורה נעלם ברגע שנולדו התאומים. היא גידלה אותם לבד, ההורים מהכפר מציפים אותה בירקות, והסבתות עוזרות גם בלב וגם למחייתה.
כולם ידעו פעם, אולי הייתה מממשת את החלום של אירית, אבל להיכנס להיריון רק כדי “לא להיות לבד”? לא בשבילה. בשביל מה להביא ילד לעולם בלי ביטחון? אחריות של אמא לא נגמרת בזה.
הסבתות, עם אירית, כבר מנסות למצוא לה שידוך כמה שנים. אין הרבה גברים באזור, אבל החיפוש נמשך. מדי פעם אירית מפליטה שטות, אבל מיד מתחרטת.
ואז הגורל מחליט. מועמד מופיע, בלי תכנון. ערב אחד, אחרי שאירית מבקשת מנגה להחליף אותה, היא עולה הביתה, עמוסה במחשבות על שמלת חופה שכל אחת בצוות תרמה ליצירתה. היא מתעכבת ליד הדלת, שומעת קול חלוש: “עזרה…”
בשכונה יש לא מעט דירות שבהן הקשישים לבדם. נגה מזהה מהר קול זה של רותי פרבמן, לשעבר מורה של אמא שלה למתמטיקה, שהפכה בלית ברירה לבד אחרי מותו של בעלה. עם רותי, נגה תמיד יכלה לדבר על כל דבר, ולקבל תשובה אמיתית:
נגה’לה, תחיי את חייך! הקשיבי רק לעצמך. אל תנסי להיות מישהי אחרת. תחיי כמו שנוח לך. אנשים רק רוצים שנחייה כמו שנוח להם.
רותי שוכבת על הרצפה, עברה תאונה, והצליחה בקושי לקרוא לעזרה. אף אחד לא שומע, חוץ מנגה.
נגה לא מהססת, פורצת במהירות מזמינה את ועד הבית ומחלצת אותה עם שאר שכנים. רותי מתאשפזת, נגה דואגת, ואז מביאה את רותי הביתה בחזרה הרי היא יודעת איך לטפל.
אירית, כמובן, מיד רצה לעזור מנתבת תרופות וזריקות. נגה צוחקת היא כבר לא חוזרת לבית ריק.
החתול של רותי, ברוך, מצליח להשתלט על כל הבית, ושני החתולים של נגה בכלל לא מתכוונים לשתף איתו פעולה. השובבות מחזירה שמחה לבית.
חיים של נגה קיבלו תנופה לא צפויה. ערב אחד דפיקה בדלת מול הדלת עומד גבר לא מוכר, חמור סבר, ז’קט עור וג’ינס ישנים. אבל החתול ברוך מבחין בו מיד, קופץ עליו באהבה.
שלום. רותי גרה כאן? הוא מחייך חיוך גדול, החתול בידיו.
רותי פולטת קריאת שמחה, עידו! תלמידי מהעבר! נכד בלב! עידו בא רק לשעה, בסוף נשאר יומיים. מהר מאוד הקשר מתהדק ביניהם. עבר זמן קצר והוא מספר לנגה על אהבתו למוזיקה, לבישול, על חייו, ובהדרגה, החברות נהיית קרובה ואינטימית יותר.
כאן מתחילה הפרק החדש בחייה. עידו מזמין אותה לצאת, לדבר, לטייל בעיר. היא לא רגילה הכול נראה לה מוזר.
עידו, לא נראה לך שקצת מהר זה? היא שואלת.
מי קובע מה נכון ומה לא? אם טוב לנו יחד, לא צריך לדאוג למה יגידו, הוא מחייך אליה.
אירית וליורה בחיוך גדול. לא ידענו שבך יש כל כך הרבה צבע! סוף סוף הפכת להיות נגה האמיתית.
העיר לא ראתה חתונה כזו: שיירה של אופנועים, חברים, כל צוות הספריה, סבתות, כל מי שנגה אספה סביב שולחנה.
שלוש שנים אחרי זה, עידו מסייע לרותי לצאת מהרכב ליד בית החולים, היא דוחפת את ידו “אני מגיעה לבד! לך, תקבל את בננו.”
נגה בוחרת שמלה חדשה, מסדרת את שיערה, ועומדת לפני הצלם: את כולם בבקשה! שלא יחסר אף אחד בתמונה המשפחתית.
וכך, סביב דלת בית החולים, ניצבים אירית ובעלה, ליורה והילדים, כל שורת הסבתות עם ועד הבית בראשה, וצוות הספריה מחבק מחייך לנתן.
כי בסוף, אלה האנשים הטובים סביבך שעושים את כל ההבדל. בחיים כמו בעולם הספרים ממשיך הסיפור כל עוד אנחנו פותחים את הלב לאהבה, לעזרה, ולכל מה שהחיים מציעים. אושר אמיתי נמצא, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו, בלי להצטער על שום דבר.
