יומן אישי פתק בגוון כחול
יום שני, 17 בטבת, תל אביב
– רוחמה’לה, תוכלי להחליף אותי מחר בספרייה? לאמא של יניב יש יום הולדת, חייבת לעבור לברך.
– לא היה לה יום הולדת כבר לפני חודש? הרמתי את הראש מערימת הכרטיסיות ותהיתי אם אני מתבלבלת.
– רותם! למה את נתפסת על כל דבר? זה היה יום השם, עכשיו זה יום הולדת. אני חייבת, תביני. מה, לך קשה? אין ילדים, אין בעל… לבד… סליחה… לא התכוונתי.
רוחמה טרקה על פיה את היד, אבל זה היה מאוחר מדי. הפניתי את הגב ויצאתי מהחדר.
– זה לא היה יפה… שמעתי את רוחמה ממלמלת.
אי אפשר לעבוד עליה, ככה זה עם עינב. היא לא מהמשתפנים. ישר הייתה עונה לה, גם ככה ספרנית… עינב אומרת: גם בן אדם תרבותי יודע לשים גבול. אני בדר”כ לא הבנתי איך, ורוחמה הייתה צוחקת עליי עד דמעות.
– את רואה? לא כל הספרניות כמוך, רותם. תסתכלי עליי ועל עינב! אנחנו חיות את החיים. ואת? רצה מהספרייה הביתה וחוזר חלילה. כל הזמן צעיפים, חתולים… רווקה זקנה! סליחה שאני כזאת ישירה, מישהו כאן צריך להגיד את האמת. הרי את יפה מאוד כשתסתכלי טוב! דם חם! אבל רק דמעות על הפנים… עינב, את מסכימה?
עינב בדרך כלל הייתה מסיטה את רוחמה: די, מה את עושה מעצמך דוגמה? רומנים היו לך כמו למטורף ניירות עטיפה! ומה טוב בזה? בעלך, יניב לפעמים מרביץ, לפעמים בוגד, ואת כל כך יפה, מנסה ללמד את כולם איך לחיות!
– לפחות יש לי בעל! ויש לי ילדים! ולרותם? עוד תור חתולים? בסוף כולם יעיפו אותה מהבית ותבוא לגור בספרייה! רותם, למה שלא תלדי לעצמך? ניחא בעל, אבל ההורים שלך לא חסר להם כלום הורישו לך משהו. היית מגדלת ילד לבד. וכלבָּד לא היית נשארת.
אחרי שיחה כזאת עינב כבר לא התאפקה, רוחמה הייתה ברוגז ויצאה, ואני הלכתי לפינה המוכרת עם דמעות בעיניים ושאלתי את עצמי: למה מגיע לי כל זה? הרי לא אשמתי.
היו לי שנים קשות. טיפול בהורים חולים. אבא ואמא. כרטיסים אתגריים של חמישה עשרה שנה. כיבסתי, טיפלתי בכולם. איזה חיים פרטיים אפשריים בכלל? מי היה מתמודד עם זה? הרבה לא היו. ידעתי לא יפה במיוחד, אבל גם לא מכוערת. עיניים אפורות, פנים רגילות, צמה שהייתה גאוותי עד שממש לאחרונה, אחרי מותה של אמא, גזרתי ועברתי לקצר. יותר נוח.
בכלליות אני פשוט רותם. ממוצעת בכל מובן. בלי בעיות, בלי שאיפות. מסתכלת מסביב, לפעמים רוצה לרעוד מבהלה מה שקורה אצל המשפחה של חברות.
קחי את רוחמה למשל יש לה נישואין, אבל במה זה עולה לה? כל השכונה יודעת שליניב, בעלה, יש כבר מזמן משפחה נוספת. דרמות סוערות, קנאה, פרידות, פיוסים, ריבים בכל פינה. רוחמה אומרת: שידברו, עדיף שיהיה שקוף. זכותי להיות אישה טובה וזהו.
אותי זה בלבל למה להשקיע במשהו שכל כך קשה? איפה הכבוד? איפה הגאווה? מצד שני, למי יש זמן לכבוד כשיש ילדים ומשכורת של ספרנית ואמא חולה? לא שפטתי אותה, אבל לא ממש הצלחתי להבין. ובכל זאת, כשצריך, רוחמה תמיד עוזרת. היא מיומנת בטיפולים זריקות, אינפוזיה… כשחיפשתי אחות לאמא שלי ולא הצלחתי, היא הופיעה באותו ערב בשקט, עשתה מה שצריך. אחר כך כל שלושה חודשים הייתה באה אלי בלי לבקש כלום.
– את מעליבה אותי, רותם! היא צחקה עליי כשניסיתי למסור לה שטרות של 100 ש”ח. זה כל כך קשה? מזל שאנחנו שכנות. המדרגות במרחק דפיקה בדלת. ביטי רוצה לשלם?! לא צריך!
היה לי כל כך לא נעים שבכיתי. ניסיתי להחזיר בדרכי. הילדים של רוחמה, וגם היא, הסתובבו עם כובעים וצעיפים שסרגתי. הכפפות שעיצבתי לבתה הפכו ללהיט בביתה אבל אסור היה לקחת לבית הספר, פן יאבדו.
– כאלה יפות! מה אם יילכו לאיבוד?
יום אחד רוחמה הציעה: תפתחי חנות אינטרנטית! יקנו בשמחה!
בהתחלה שקעתי במחשבות ואחר כך אמרתי: לא, אני לא מסוגלת לסרוג בכזאת כמות. הכל בעבודת יד.
– צירפי את השכנות מהספסל! הנה כל הצוות מתחת לבית. תנו להן תעסוקה והשלמת הכנסה.
למרבה ההפתעה, העסק התחיל לרוץ. רוחמה כנראה עם חוש עסקי שאותו בוזבזה על מאבקי משפחה. האתר פעל, היו הזמנות. לא הרבה, אבל תוספת לפרנסה, וגם השכנות-סבתות היו מרוצות. “הצוות” כעת ישב בלילות על הספסל בשדרה, עמוסות מסרגה, ואני ורוחמה עמלנו על דגמים “חדשים”.
– תסתכלי, זה מהשבוע האחרון של האופנה! דודה שרה הראתה לי מפית דומה. תשני פה קצת ויהיה נהדר!
וכך התחלתי לעבוד. אחרי שבועיים רוחמה כבר התהלכה בחצאית חדשה, וקטלוג האתר התעדכן.
אמנם זה לא עשה אותנו עשירות, אבל משהו קטף וכך הפכתי להיות פתאום “אשת עסקים”. אולי בעצם אני לא כל כך חסרת תועלת? איך אומרות… יש במה להתגאות.
עינב, ברוב הקסם שלה, צחקה על ההשתדלויות שלנו, אבל מדי פעם עזרה בעין, במילה, לפעמים גם בעבודה. היא ידעה לעשות תחרה מדהימה בסריגה, שלמדה מסבתה ואמרה: צדקה.
המוצרים של עינב היו היקרים באתר. אנחנו ידענו, שאם היא נחה בספרייה עם מסרגה, תן לה.
לבעלה של עינב נמאס מהרגע של תאומים. הוא היה “אמן”, הלך לחפש את עצמו ולעולם לא מצא. עינב נשארה לבד, אבל עם עבודה ועם הורים בכפר שהעיפו למשפחה עץ פרי בגינה וארגז ירקות כל סוף שבוע.
הילדים של עינב גדלו נהדר. חשבתי בלבי: לו הייתי בטוחה שילד שלי יהיה כזה, אולי כבר מזמן הייתי עושה צעד.
אבל להוליד “לעצמי”? פחדתי מהבדידות בעולם הזה. אין הורים, החברות עסוקות בחייהן, ומה יקרה אם משהו יקרה לי? בית ילדים? מוסד? מה חטאו הילדים? אחריות. תמיד נשארה.
מה שלא ידעתי זה שכל הצוות ובראשן רוחמה כבר מזמן מחפש בשבילי חתן. בעיר שלנו מחסור לא פשוט בגברים, וכל האופציות נבדקו. אבל לא נמצא המועמד האידאלי. לכן כולם שתקו, ורק רוחמה פה ושם, ואז ממצמצה על עצמה שבוע אחרי.
ואז המועמד הגיע. באופן הכי מפתיע. לא רוחמה, לא הסבתות, ואפילו לא אני, היינו חושבות על כיוון כזה.
יום אחד, כשהסכמתי להחליף את רוחמה למרות הבכי החלטתי להספיק עבודה מראש. אפשר יהיה לעלות תמונות חדשות לאתר, במיוחד את שמלת התחרה הלבנה המדהימה שעינב תפרה, בדיוק לקראת קטלוג הכלות.
– זה פשוט יופי, עינב! לך באמת יש ידי זהב.
– תודי לבנים שלי שלא עשו ממנה קרעים אתמול. בקושי תיקנתי, שעות בשקט.
אותה שמלה החלטתי להעלות לאתר כל הערב שברתי את הראש איך לתאר אותה.
בדרכי הביתה העברתי בראש ניסוחים, ואז שמעתי קול חלש: “תעזרו…” בין צעקות ילדים, רעש דיירים.
שוב: “תעזרו…”
בלי לחשוב פעמיים, דילגתי שתי מדרגות. דפקתי בבית של יו”ר הוועד, מרים, קראתי: מרים! זה דחוף!
היא ידעה שזה לא מקובל לעבור סתם לדירות זרים, אבל אחרי שעה שכל מי שהייתה אמורה להגיע לא הגיעה, לא היה לה כוח לפורמליות.
– נו שיכניסו אותי לכלא, אולי חסר!
אצל מרים היו מפתחות מזמן. “על כל צרה שלא תבוא.”
מצאנו את זיניה פרידמן, פעם חברתה של אמא, בפרקדן באמבטיה. היא מעדה, קיבלה מכה, ולא יכלה לזוז. רק אני שמעתי.
לקח לה חודשים להשתקם בבית חולים, ואני דאגתי לה בבית. בסוף לקחתי אותה אליי. רוחמה צקצקה על האלטרואיזם שלי, אבל רצה עם אינפוזיות גם בשעות הקשות.
– נקים אותך על הרגליים, אל תדאגי! לא מוותרים עליך.
בהתחלה זיניה לא רצתה “להפריע”, אבל ראתה שאני עושה מתוך אכפתיות פשוטה.
– רותם’לה, כמוך אין בעולם. איפה המלאכים מסתובבים? אולי אחד מהם זה את. כלל לא אתפלא.
היא החלימה לאט, ואני שמחתי שסוף סוף לא לבד בערב בביתי. קיבלתי דו”ח יומי, הפרדתי בין החתולים, וגיחכתי בסתר על תאטרון החתולות. גם זיניה אימצה חתול, בוריס, שאני הבאתי לה אחרי שנשארה לבדה.
– גם הוא לבד, מה את אומרת, זיניה?
בוריס דרש דגים בבוקר, וכך היה לה סיבה לקום, להתלבש וללכת לשוק.
ככה חיינו קשישה וחתול, והסתדרנו יפה. עזרה? היא ביקשה רק לעיתים נדירות, תמיד ניסתה להתמודד לבד.
ואז ערב אחד, דפיקה בדלת. חשבתי שזו רוחמה, שמתי את הסרט על הולד, והלכתי לפתוח.
עומד שם גבר שלא הכרתי. מגושם, בז’קט עור, ג’ינס קרועים, נראה לא קשור. מי אתה? שאלתי.
– את גרה פה? זיניה פרידמן כאן?
– מי אתה?
– ידיד משפחה. אפשר להיכנס?
לא הספקתי להחליט ובוריס כבר עט סביבו. הוא התכופף, ליטף אותו והפנים הקשוחות התרככו למשהו נאיבי וחביב.
פתחתי דלת.
– תיכנס.
כשראתה זיניה את האורח, היא פצחה חיוכים: “סרג’יו’לה! מה שלומך? באת לבקר? איזה יופי!”
– עובר לכנרת, פגישת אופנוענים, חשבתי לקפוץ.
– זה רותם, שותפה שלי בדירה, והצלה כפולה שלי! תכיר.
ופתאום אני מרגישה רטט. הוא חיוור, מסמיק, עונה בביישנות.
וכך, בדרך משונה לחלוטין, מצאתי את עצמי נלקחת ברצינות לראשונה מזה שנים. אחרי יומיים בלבד הוא עזב, אך חזר אחרי שבועיים.
וסרג’יו מציע לי נישואים, ואני המומה.
– סרג’יו, אנחנו לא באמת מכירים. זה רציני?
– אז מה זה משנה מה יגידו, רותם? זה החיים שלנו. אנחנו גדולים כבר.
רוחמה ועינב שמעו, השתתקו. ואז, במבט דווקא מאשר תמוה: היום את מלכה, היית אפורה ואת פתאם קורנת! אהבה עושה פלאים.
– רוחמה, את צודקת! אני מאושרת עניתי. ועינב, כבר הסירה את השמלה מהאתר.
החופה כזאת העיר לא ראתה. אופנועים בשיירה, כולם ברחובות חוגגים. אחרי שלוש שנים אנחנו, זיניה, סרג’יו, בבן הבכור, כל הצוות כן, גם עינב עם הילדים ורוחמה עומדים למזכרת בתמונה ראשונה.
ככה זה, טוב שיש הרבה אנשים טובים סביבך. ואני סוף סוף מרגישָׁה שייכת.
