גרב כחול
– ענבל, תפסי אותי מחר במקומי בבקשה! לאמא של בעלי יש יום הולדת, חייבים ללכת לברך.
– אבל נדמה לי שרק לפני חודש כבר ברכתם אותה ליום שם שלה? ענת שאלה בשקט, בלי להרים את עיניה מערמת הטפסים.
– ענת! למה את נטפלת אליי? זה יום שם, וזה יום הולדת! מה את עושה עניין? חייבת ללכת, את מבינה? ולך, מה, קשה? אין לך ילדים, אין לך בעיות. אחת כזו… אופס… סליחה, לא התכוונתי…
ענבל כיסתה את פיה בידיה, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. ענת סובבה ראשה, הנהנה ויצאה מהאולם.
– זה לא היה יפה… – ענבל משכה בכתפיה והעיפה מבט קצר לעבר שלומית.
עם שלומית לא משחקים. אותה אי אפשר להוליך שולל. הייתה עוצרת מיד. אולי ספרנית, אבל יודעת לעמוד על שלה. ענת הייתה נבהלת מהדעות הישירות שלה, וענבל צחקה מדמעות.
– תראי, ענת, לא כל הספרניות זה “גרביים כחולים” כמוך! תסתכלי עליי, על שלומית. יש חיים מחוץ לספרייה! ואת? רצה מהספרייה לבית, עם צעיפים וחתולים… רווקה זקנה! סליחה על הכנות, אבל מישהו צריך להראות לך את הדרך! למה את כזו? מי יודע, בכלל את יפה! יש לך לחיים אדומות! אבל קשה להסתכל בלי לבכות… נכון, שלומית?
שלומית בדרך כלל השיבה לה בביטול.
– מספיק! למה את שמה את עצמך לדוגמה? היו לך רומנים כמו לסוחר בולים! ומה יצא מזה? עכשיו את עם דביר הוא מרביץ כשבא לו, יוצא וחוזר מתי שבא לו, ואת מנסה ללמד אחרים איך לחיות!
– לפחות יש לי בעל! וילדים! ומה יש לענת? עוד חתול בבית? בסוף תגור בספרייה. ענת, למה שלא תלדי בעצמך? עזבי בעל. ההורים שלך לא היו עניים, השאירו לך משהו. היית מגדלת לבד וזהו, לא היית לבד!
אחרי דברים כאלה שלומית לא הייתה עוצרת והשיחה הייתה מתפזרת. ענבל הייתה מוצאת לה תירוץ ומסתלקת, וענת הייתה נכנסת לפינה הרחוקה באולם ודמעותיה זולגות.
למה כל זה מגיע לה? במה אשמה שכלום לא הסתדר? ההורים חלו, קודם אבא, אחר כך אימא. כמעט חמש עשרה שנה של חיתולים, כביסות, פצעים… איזו זוגיות? מי יסכים לזה? וגם לא היה ממש אף אחד… ענת הביטה במראה לא יפהפייה, לא מכוערת. עיניים אפורות, תווים ישרים, צמה עבה שגזזה לה לגזיז אחרי שאימא שלה נפטרה. יותר נוח.
בסך הכל היא רגילה. אין לה הרגלים רעים או אופק מבטיח.
ולא שואפת להמון. מביטה במציאות, מתחלחלת מה שהתראות אצלה על חברות.
בואי ניקח את ענבל. כן, נשואה, אבל באיזה מחיר? כל העיר יודעת שלדביר יש עוד משפחה. הדרמות ביניהם כולם מדברים על זה. רבים, משלימים, רבים ולא אכפת להם ממבטים. ענבל תמיד אמרה: אנשים תמיד מדברים, אז עדיף שיראו מה יש באמת בשטח. אין לה ממה להתבייש, היא האישה החוקית.
הגישה הזו הדהימה את ענת. למה לבזבז אנרגיה על יחס כזה? איפה הכבוד? הגאווה, לפחות? אבל… תפיסות מהספרים של ענת לא מתקרבות באמת לחיים, והיא הבינה זאת היטב. מהגאווה לא קונים לחם, ואין משכורת לספרנית והורה חולה. לכן לא שפטה את ענבל, ניסתה להבין. פחות הצליחה, אבל הכעס פחת, וההערות של ענבל כאבו פחות. רוצה ללמד אחרים שתעשה. בדבר רציני, ענבל תמיד עזרה. היא ידעה להזריק תרופות כמו אחות מנוסה, וכשענת לא מצאה אחות בשביל אימה, ענבל הגיעה בשקט ונתנה את כל הטיפול. המשיכה לבוא כל שלושה חודשים, הכל בהתנדבות.
– את רוצה להעליב אותי?! הביטה בענת שמביאה לה כסף. תשכחי, ענתי! לא בשבילי זה קשה! טוב שגרות קרוב. רק לחיצה על הדלת ואני כאן. ואת מנסה לשלם? לא מתביישת?
ענת התביישה עד דמעות. ביקשה סליחה, השתדלה לשלם איכשהו. הילדים של ענבל, וגם היא עצמה, הסתובבו עם צעיפים וכובעים שענת סרגה. כפפות עם ציפורים צבעוניים שטרחה עליהן חודש נתנה לבתה של ענבל, והיא לבשה אותם רק בשבתות.
– כאלה יפות! ואם יאבדו?
ענבל המליצה לענת לפתוח חנות באינטרנט.
– יקנו בשמחה!
ענת חשבה רגע, ואז סירבה:
– אני לא מספיקה לסרוג הרבה. הכל מיוחד.
– תביאי גם את הסבתות שבבניין! שיתרמו. אלה ישמחו להרוויח, וזה יעזור לך!
ולמרבה הפלא זה הלך. ככל הנראה ענבל הייתה סוחרת טובה, ולא מימשה את הכישרון. האתר עבד, הגיעו הזמנות. לא המון, אבל ענת יכלה להרשות לעצמה יותר, והסבתות שמחו. עכשיו “המניין” היה יושב בערב עם מסרגות בכיכר, וענת וענבל דנו בדגמים.
– תראי! מהשבוע שבאופנה! דינה הראתה לי לאחרונה מפה דומה, אותו דגם! תשני קצת, תקבלי שלמות! הייתי לובשת חצאית כזאת בעצמי.
ענת ישבה ויצרה. אחרי שבועות כבר ענבל הסתובבה עם בגד חדש, והאתר עודכן.
לא התעשרו מהעסק, אבל ענת הרגישה “אשת עסקים”. לא חסרת ערך. קצת מסוגלת.
שלומית צחקה על השתיים, אך לעיתים סייעה בעצה. היא ידעה להכין תחרה מיוחדת להפליא, אך לרוב לא היה לה זמן.
– סבתא לימדה. אמרה שזה יעזור מתישהו. צדקה.
העבודות של שלומית היו הכי יקרות באתר. וענבל שתקה כאשר שלומית ישבה סורגת ליד חלון הקריאה והשאירה לחברות את הטיפול בלקוחות ידעו מה זה קריטי לשלומית.
בעלה של שלומית נעלם זמן קצר אחרי לידת התאומים. היה “אמן” שמחפש את עצמו, ומעולם לא מצא, ושלומית ניסתה הכל שהחיפושים יצליחו. לא עבד. הוא לא עבד, “צייר” מדי פעם, ונעלם; לכאורה עשה למען המשפחה והבת הגדולה קראה לו “הדוד”.
– אמא, הדוד גדי הגיע.
זה גרם לאביה של שלומית להתרתח.
– את עושה לי בושות! היא צריכה לדעת מה אני עושה בשבילה!
בהתחלה שלומית לא השיבה, זכרה את דברי אמה שלא מחליפים אבא. אחר כך שינתה יחס.
– ומה בדיוק עשית?
הריונות נוספים או רק עייפות מהשגרה גדי נעלם מיד כששמע שהתאומים נולדו בריאים.
שלומית לא הצטערה על כך. הייתה לה עבודה, הורים בכפר שעזרו תמיד, ובזכותם שכחה מה זה חופשות. היה צריך לגדל ילדים.
הילדים של שלומית הצליחו. ענת חשבה שאילו הייתה בטוחה שגם ילדיה יהיו מוצלחים כאלה, אולי הייתה הולכת עם עצת ענבל.
אבל ענת פחדה ללדת “בשביל עצמה”. לבד בעולם הזה, בלי משפחה ומה יהיה עם הילד אם יקרה לה משהו? מוסד? פנימייה? רק בגלל שאמא רצתה להעביר את הבדידות? לא תודה. עדיף חתולים וצעיפים. אחריות היא אחריות.
ענת לא ידעה שכל “המניין” מחפשות לה חתן. בעיר הקטנה כמעט לא היו גברים, והן עברו על כל הרשימה האפשרית לשווא.
המועמד נמצא בסוף במפתיע. אף אחת, גם לא ענת, לא ציפתה לזה.
אותו יום ענת הסכימה להחליף את ענבל, ואחרי שבכתה, החליטה שתסיים עבודות ותסדר תמונות לאתר. אחת מהן, שמלת תחרה לבנה שעיצבה ותפרה שלומית, הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של החנות.
– שמלת כלה… יצירת מופת, שלומית! ידי זהב לך!
– תגידי את זה לתאומים שלי! אמש כמעט הרסו. שנייה והשחילו מספריים. הכל בזכות זה שתיקנתי כל הלילה.
– רואים?
– לא. החלפתי את כל הדוגמה שם.
זו הייתה השמלה שענת רצתה להעלות לאתר, ושקלה איך לנסח את זה.
אבודה במחשבות ושבה הביתה, שמעה לפתע קריאה עמומה.
– עזרה…
רעש בית הדירות נבלע, שוב נערי השכנים רצו ודיברה עליהם, מנסה להבין את הקולות.
– עזרה…
הפעם לא היה ספק. מישהו צריך עזרה.
בית ענת ישן. רוב הדיירים קשישים. חלקם עזרו לה בטיפול בהוריה. חלק כנשות “המניין”, חלק רק איחלו לה אושר ברחוב.
אחת מהאחרונות הייתה זהבה מרגלית.
פעם הייתה חברה של אמהּ, מורה למתמטיקה, היחידה שענתה תמיד בבהירות:
– בריאות? אל תדאגי, ענתי! זה נגמר מזמן… יותר חשוב, מה איתך?
זהבה מרגלית הייתה מסוג הנשים שענת סיפרה לה גם דברים עמוקים ותמיד קיבלה תשובה אמיתית מאוזנת.
– ענת, חיי כפי שאת רוצה. אל תקבלי לחץ מהחברה. לכל אחד גורל משלו. ניסית ללבוש בגדים של מישהו אחר? נוח לך? ברור שלא! אז למה את אמורה להתאים לחיים של מישהו אחר? אם תוותרי לא תאהבי. יהיו ילדים “כי צריך” תהיי מאושרת? לא. ראיתי ילדים כאלה, והם תמיד סבלו.
הרגיעה הזו חיזקה את ענת. היא לא לבד עם הדעות שלה.
זו זהבה מרגלית חיה חמישים שנה עם בעלה. לא היו להם ילדים, התלמידים היו המשפחה.
– אלו הילדים שלי! הייתה אומרת בגאווה.
בעלה הלך לפני שנים מעטות, ענת דאגה לה והביאה לה גור קטן שמצאה.
– גם הוא לבד, מה תאמרי, זהבה?
החתול, דורון שמו, היה בדיוק מה ששמר על שמחת החיים של זהבה. דורון דרש דג טרי כל בוקר, ומנע ממנה ליפול בדכדוך.
חיו יחד. חתול וזקנה. עוזרים זה לזה.
אבל דווקא מדירתה של זהבה נשמעה עתה בקשת העזרה.
בלי לחשוב שנייה, ענת ירדה בדילוגים, דפקה על דלת ראשת הוועד, מרגלית.
– מרגלית! יש בעיה!
מרגלית ידעה שבדרך כלל לא פורצים לדירה, אבל כשחילוץ לא הגיע גם אחרי שעתיים, מיהרה לפתוח.
– שיזרקו אותי לכלא! צחקה – יש לי מפתח רזרבי, שיהיה אם יקרה משהו.
הדלת נפתחה. זהבה מרגלית הייתה על הרצפה באמבטיה, פצועה, לא יכלה לזוז.
רק ענת שמעה. רק ענת פעלה, ודאגה לה עד השחרור מהבית חולים, לקחה אותה לביתה לטיפול.
– אי אפשר לתת לאדם להישאר לבד, בטח לא כשכבר קשה לו כל כך.
זהבה חזרה לעצמה, ענת טיפלה, ענבל באה לתת תרופות. זהבה ניסתה למחות כי לא רצתה להפריע לענת, אך לבסוף השלימה, כיוון שהבינה שענת עושה זאת מהלב.
– אין אנשים כמוך, ענתי! את לא מהעולם הזה… אולי את מהשמים?
בהדרגה הבריאה, וענת שמחה שיש מישהו בבית. בערבים שמעה סיפורים, רבצה עם החתולים כל אחד ודורון מנסה לשלוט בהם, אבל לא הצליח.
– אל תיעלב, דורון. העולם משתנה…
החיים של ענת, שכביכול הייתה שקטה, השתנו ברגע.
ערב אחד צלצל פעמון בדלת.
– אולי ענבל? חשבה, הפסיקה סרט.
עמד גבר מוזר זקן, ג’ינס ועור, עוין-משהו.
– את מי אתה מחפש?
– ערב טוב, זהבה מרגלית גרה פה?
– מה הקשר שלך אליה?
– רוצה לבקר.
לרגע התלבטה ענת, ואז סיים דורון את העבודה בשלה ובא לרגליו של האיש.
– הו, דורון! שלום!
פניו קרנו, ידו ליטפה את החתול, שלעת עתה פרח בו משהו רך, והיא פתחה לו את הדלת.
זהבה ראתה אותו, שפכה שמחה.
– אלעד! בן יקר שלי! מאיפה באת?
– בדרך לצפון. קפצתי לראות מה שלומך.
– תכיר, ענת. המלאך השומר שלי, האישה הכי טובה שיש. לא מגזימה!
אלעד, שלהפתעת ענת, התבייש פתאום.
– נעים מאוד…
זהבה זרקה תירוץ, הבינה מה קורה, ונתנה להם זמן להכיר. אחרי יומיים נסע, אבל שב מהר. לא עבר זמן והפכה ענת לכלה.
– אלעד, אנחנו לא מכירים. זה לא מהיר?
– מה זה משנה, ענתי? אנחנו לא ילדים קטנים שכפופים לדין חשבון…
ענבל ושלומית שמעו ונדהמו, אך הפעם שתקו.
– ענת, לא אשאל אם את אוהבת אותו אנחנו כבר לא בגיל של רומנטיקה עיוורת. מה דעתך עליו בתור אדם?
– ומה, אני כה זקנה?! צחקה ענת, וענבל נרגעה, מתבוננת על חברתה.
אתמול עוד הייתה שקופה, היום מלכה! איזה פלא עושה אהבה.
– סתם דיברתי שטויות, ענת. סליחה, ואני מאחלת לך רק אושר! שלומית, הסרת את השמלה מהאתר?
– כבר עשיתי, אל תדאגי.
כזאת חתונה העיר לא ראתה שיירת אופנועים הקיפה את הרחובות.
– מי מתחתן?
– ענת הספרנית!
– בריאות והצלחה לה! מגיע לה.
והשנים עברו. אחרי שלוש, זהבה מרגלית יוצאת מהרכב, מסרבת לתמיכת אלעד:
– לבד, תן לי! לך תפגוש את הילד, אלעד!
ענת מיישרת את השמלה החדשה, מסדרת שיער, אומרת לצלם:
– שכולם בתמונה. ברור?
הצלם נדחק, ומצלם על מדרגות בית החולים את כל מי שענת רוצה בתמונה של בנה הבכור. ענבל ובעלה, שלומית וילדיה, כל “המניין” ומרגלית.
איך אפשר אחרת? כמה שיותר טובים ככה נכון.
בסוף היום, אחרי כל הדרמות והלבטים, למדתי שגם כשחיים ב”קטן”, אפשר להיות מוקף באנשים טובים ולבנות משפחה אמיתית מכל הלב. בחיים העיקר שיש מי להיות איתו.
