הגעתי לסעודת חג עם קיבוד על הרגל וקלטת קול בכיס. כולם מביטים בי בתמיהה כשאני מסבירה שהחתונה של נכדתי נגעה בי במזיד. בני צוחק על פניי ואומר שזה שיעור שמגיע לי. מה שהם לא יודעים הוא שהשקתי שני חודשים בתכנון נקמה, ובילה הזה כל אחד מהם מקבל בדיוק מה שמגיעה לו.
לפני שאמשיך, וודאו שאתם חברים בערוץ והשאירו תגובה מהיכן אתם צופים. אנחנו אוהבים לדעת עד כמה הסיפור שלנו מתפשט.
שמי אורית כהן, בן שמונים, ולמדתי בדרך הקשה ביותר שהאמון נרכשת, לא ניתן בחינם רק מפני שמישהו נולד מהקיבה שלי.
הכול מתחיל לפני שלוש שנים, כשבעלי רפאל נפטר לפתע משבץ לב. שלושים וחמש שנות נישואין, שלושה עשורים של בניית חיים משותפים, רשת מאפייה קטנה שצמחה לארבע סניפים בתל אביב. רפאל היה אהבת חיי, שותף לכל דבר. כשהוא נעלם, מרגיש כאילו חצי משלי נקרע.
בנו היחיד, יוסף, מגיע למזבח עם אשתו מאיה, ומחבק אותי חזק מדי, זמן רב מדי. אז חשבתי שמדובר בנחמה. היום אני מבינה שזה היה חישוב. הם גרים בדירת שכירות בשכונה רחוקה ממני, והיו מגיעים לבקר אולי פעם בחודש, אבל אחרי ההלוויה הם הופיעים כל שבוע.
יוסף טוען שלא אוכל לבד במרפסת הגדולה ברמת גן. הוא אומר שהוא מודאג מהבריאות שלי, מהבטחון שלי. מאיה מחזיקה בחיוך מתוק שעד היום אינני מצליחה לזהות כשזה מזויף. בתחילה אני מתנגדת, אך הבדידות משקילה כבד. הבית ששרוי בריחות של רפאל כעת ריק, אז אני נכנעת.
כך, ארבעה חודשים אחרי שאפיינתי אלמנה, יוסף ומאיה עוברים לביתי. הם מביאים את חפציהם באיטיות, ממלאים את חדר האורחים, ואז את המוסך למכוניתה, ולבסוף משקיעים רהיטים בכל פינה כאילו הבית היה שלהם מאז ומתמיד.
בהתחלה, אני מקבלת תחושה של נוחות כשיש קולות בתים, תנועה. יוסף מבשל לי בסופי שבוע. מאיה מלווה אותי לשוק איכרים. נדמה לי שהמשפחה שחזרתי אליה אחרי מות רפאל נבנית מחדש. אני טיפשית.
הירושה של רפאל הייתה משמעותית. בנוסף לבית, שערכו כ-7מיליון שקלים, היו ארבעת המאפיות שמייצרות רווח חודשי וחסכונות גדולים שהקימה לאורך השנים. סך ההון היה סביב 14מיליון שקלים. יוסף היה היורש היחיד, אך כל עוד אני בחיים, הכל שלי.
הבקשה הראשונה לכסף מגיעה שש חודשים אחרי שהחלו לגור. יוסף מגיע אליי ביום ראשון אחר הצהריים בזמן שאני משקה את הצמחים. הוא נושא את ההבעה של הילד שחשבתי שהכרתי מאז שהיה קטן מבקש משהו אבל מתבייש לשאול. הוא אומר שהחברה בה הוא עובד עוברת שינויים והוא עלול לאבד עבודה. הוא צריך 180אלף שקלים כדי להשקיע בקורס מתמחה שיבטיח לו משרה טובה יותר.
אמא? איך אוכל לסרב? אני מעבירה את הכסף למחרת.
שלושה שבועות אחרי, מאיה מגיעה אלי עם סליחה, אומרת שאמא שלה חולה וצריך 110אלף שקלים לניתוח ספציפי. אני משולמת בלי שאלות. אחרי הכל אנו משפחה עכשיו.
הבקשות מתרבות. בספטמבר, עוד 150אלף לשקעה שיופיע לשנה ולחצי חודשים. באוקטובר, 95אלף לתיקון רכב של מאיה אחרי תאונה. בנובמבר, עוד 115אלף לשותפות עסקית שלא מתממשת.
עד דצמבר, כבר הלקתי 880אלף שקלים, ולא נראה שום רמז להחזרה. בכל פעם שאני מעלה נושא, יוסף מתרחק, מבטיח שהכל יסתדר, או משנה נושא. אני מבחינה בדפוס הם תמיד מבקשים כשאני לבד, תמיד עם סיפור שמחולל אשמה או דחיפות.
בוקר ראשון של שינוי, קמו מוקדם כרגיל והלכתי לבשל קפה. הבית עדיין שקט. השארתי את המים לרתיחה ושמעתי קולות משירות השינה שלהם. המסדרון מגביר את הצליל, ואני שומעת כל מילה בבהירות מזעזעת.
קולה של מאיה פתוח, כמעט חסר רגש, שואלת מתי אסוף את נשמתי, כמו שמבקש זמן. אני קופאת. יוסף משחרר צחוק מבוהל, מנסה לעצור אותה. מאיה לא מפסיקה, ממשיכה: את בת שמונים, אפשר לחיות עוד עשרים או שלושים שנה, אבל אנחנו לא יכולים לחכות כך. אנחנו צריכים למצוא דרך להאיץ או לפחות לוודא שכאשר אסיים, כל הכסף יעבור אלינו בלי בעיות.
ידיי רועדות, כמעט מפילתי את הכוס שהייתי מחזיקה. עומדת שם, משותקת, כשבני ובת-חתן דנים במותו שלי כאילו זה בעיית לוגיסטיקה.
יוסף מקמץ משהו על היותו האם שלי, בלי אמון. מאיה בוהה בנתונים, אומרת שגיבשנו כבר כ-220אלף שקל, אולי יותר, ושהם עדיין יכולים לקבל עוד 150אלף לפני שאדע.
אחרי זה, אני עולה למעלה, סוגרת את הדלת בשביל הראשון מאז שהגיעו. יושבת במיטה שבה שכבר שוכנת רפאל במשך שנים, ובוכה בדממה. הדמעות אינן על כאב פיזי, אלא על הכאב של הבנת שהבן היחיד רואה בי מכשול כספי, שהאישה שבחר ללכת איתו יותר רעה, קרה ותכנונית עד כך שהיא מתכננת את מוות שלי בטבעיות של מי שמתכנן חופשה.
הבוקר ההוא מת מסופה של אורית כהן, האישה האמיצה שהאמינה במשפחה מעל לכל, שהסתמכה על בנה, שהראתה טוב לב במקום שבו רק חמדנות. במקומה נולדת אורית חדשה זו שמגנה על עצמה, שלא מאפשרת לאף אחד לטפל בי כטיפש. היא עומדת להראות ליוסף ומאיה שהם בחרו בטרה הלא נכונה.
הימים הבאים אני צופה. לא מתגרה בהם. משאירה את פני אלמנה, האמא האוהבת, החמות המסורה, האישה הבדודה של שניים, ובפנים מרכבת פאזל.
מתחילה לשים לב לפרטים שלא נראו לפני. איך מאיה תמיד מופיעה בסלון כששליח הבנק מביא מכתב. איך יוסף מתרחק כשאני מזכירה את המאפיות. השיחות שמפסיקות פתאום כשאני נכנסת לחדר. הכל מתחיל להשתלב לתמונה קודרת וכואבת.
מחליטה להבין את היקף הבעיה. מזמינה פגישה עם הרואה החשבון אברהם לוי, שהיווה את הנהלת המאפיות מאז רפאל. נותנת סיבה זמנית לביקור של ביקורת סוף שנה, והולכת לבד אל משרדו במרכז תל אביב.
אברהם גבר מבוגר, כ-60, שתמיד טיפל בעסקים בדיסקרטיות וביעילות. כשביקשתי לבדוק את כל התנועות הכספיות של השנה החולף, הן האישיות והן העסקיות, הוא קמט眉, אך לא שואל. בשלוש השעות הבאות אני מגלה מה שגורם לי לגלות חוסר רצון על המצב.
בנוסף ל-880אלף שקל שהשאלתי במודע, קיימות משיכות קבועות מחשבונות המאפיות שלא אישרת. סכומים קטנים, שני אלף כאן, שלושה אלף שם, תמיד בימי חמישי כשאני במכון יוגה ויוסף חותם על מסמכי החברה.
אברהם מצביע על המסך עם מבט עמוק. הוא מסביר שבמשך עשר חודשים אחרונים, 30אלף שקל הוסרו מחשבונות העסק, תמיד עם החתימה הדיגיטלית שלי, שהייתה זמינה ליוסף כעוזר המיועד אחרי פטירת רפאל.
הדם מתלקח. לא רק הכסף שהלכתי לו לשמור שאולי לא יחזור. זה גניבה שיטתית של סכומים שהחשבו שלא אשים לב כי סמנו אותם האנשים האמונים לעזור לי.
מבקשת מאברהם לעשות שני דברים מיד: לבטל כל הרשאה של יוסף לחשבונות שלי ולעסקים, ולהכין דו”ח מפורט של כל העסקאות החשודות. הוא מציע לשקול בתיקון משטרת, אבל אני מבקשת להמתין. עדיין אינני יודעת איך אטפל בזה, אבל רציתי את המידע לפני שאקח צעד.
חוזרת הביתה, עוצרת בבית קפה, יושבת שעה ויותר, שותה תה שהצטינן בללא מגע. הראש סובב עם תוכניות, כעס, עצב. 1מיליון 80אלף שקל זהו סך כל מה שיוסף ומאיה גזלו ממני, כולל הלוואות שלא נכללו והעברות מהעסקים.
הכסף, מבינה, אינו החלק הגרוע ביותר. החלק הגרוע הוא הבגידה. היה לי בנק על פניו, על ידי בן שהחזקתי והקמתי, על ידי בת-חתן שחיפשה תועלת עצמית.
בצהריים שהגעתי לבית, הם יושבים בסלון צופים בטלוויזיה. מאיה מקבלת אותי בחיוך מדומה ושואלת אם רוצה משהו מיוחד לארוחת ערב. יוסף מתרחש כאילו הוא דואג, אומר שהגעתי עייפה. אני אומרת שזה רק כאב ראש, ועולה לחדר שלי.
אבל לפני שמטפסת למעלה, אני מפנה פני אליהם, מביטה. רואה מאיה מתמקמת על הספה כאילו היא בעלת הבית. יוסף מניח רגליו על שולחן הקפה שהביא רפאל בטיול הצפון. הם תופסים את המקום שהיה שלי, כאילו הוא כבר שלהם בזכות.
בין הלילה, אני מחליטה שלא אוציא אותם החוצה או אתגר אותם ישירות. זה יהיה מהיר מדי. הם בילו חודשים במניפולציה, גניבה, תכנון מוות. הם ראויים למשהו מורכב יותר. טעמו של תרופה משלהם.
מתחילה בחקירה למחרת. בזמן שיוסף בעבודה ומאיה בפגישות חברות, אני מחפשת בחדר השינה שלהם. זוהי פלישה לפרטיות, אבל אז לא אכפת לי מידת המוסר.
מוצאת תיק עם עותקים של הצוואה הישן שבה השארתי הכול ליוסף. רשימות של ערך הבית והמאפיות. צילומי שיחות בקבוצת צ’אט תכנית ס, שבה מאיה מדברת עם חברותיה על דרכים לקבל שליטה מיושנת. חברתה של מאיה המליצה על עורך דין מתמחה בזה.
הדבר המרעיש ביותר, מחברת קופסת הלבשה תחתונה, נמצאת יומן של מאיה. הוא מתעד אסטרטגיות: אורית מתרגשת ונדיבה אחרי שמדברת על רפאל. נשתמש בזה. או תמיד נשאל כסף כשאורית לבד, יוסף מתווכח בחולשה.
קוראת את זה בתערובת של זוועה וכעס. כל עמוד מראה איך מאיה חקרה את ההתנהגות שלי, את חולשותיי, כדי לנצל אותן. היא אפילו תיעדה את הפעמים שבהן הלכתי לחברים, כאילו היא משגיחה.
צלמת כל דבר בטלפון: כל דף ביומן, כל מסמך בתיק, כל צילומי השיחה. שמרתי הכל בתיקייה מוסתרת במחשב ובענן. אם הם רצו לשחק בחושך, יוכלו לראות שגם אני יכולה.
בימים הבאים, משאירה על הלוק של הציפור, מרכיבה עיניים כעף. רואה מאיה קוראת את הדואר כשחושבת שלא אוכל לראות. רואה יוסף משוחח בטלפון מהמרפסת. רואה אותם מתרפים מבט משלים כשמדברתי על בריאותי.
בארוחת ערב אחת, מאיה מזכירה באופן מזדמן שחברתה לקחה את אמה לרופא זקנה מומחה לזיכרון. היא אומרת שחשוב לבצע בדיקות מניעתיות בגילי. יוסף מוסיף במהירות, מציע לקבוע פגישה. אני מוסרת פנים, אבל בתוכי צוחק. הם מנסים להטביע את הרעיון שאני מתפתחת, ליצור נרטיב של חוסר כשירות.
הבנתי שהשחקן המושלמת הוא אני עצמה. אם הם רצו לראות אותי כטיפש, אשחק את התפקיד במדויק. אתן להם בדיוק מה שהם מצפים: מבוגרת מבולבלת, תלויה, שמבקשת עזרה. ובזמן שהם חושבים שהם מנצחים, אני בונה מלכודת.
מתחילה לאט: שוכחת דברים קטנים, שואלת אותה פעמיים, משאירה סיר על הכיריים זמן ממושך, רק כדי לספק להם חיזוק. מאיה תופסת פח, יוסף מצטרף, מציע לי לנהל את החשבונות של המאפיות כי זה מתקדם מדי. בצד חיצוני, מנידה, בפנים מתעדת כל דבר.
שוכרת חוקר פרטי, מתן חוקר לשעבר, כדי לדעת מה יוסף ומאיה עושים כשאינם בבית, עם מי מדברים, לאן הולכים. מתן מביא לי דוח אחרי שבועיים, מאשר שהשניים משתמשים בדירה סודית שנעלמת בעיניים של המשפחה. הצילומים מראים אותם נכנסים ויוצאים עם שקיות קנייה יקרות, בקבוקי יין מיובאים, קופסאות ממסעדות יוקרתיות. הם חיים במקרקעי שלי, משתמשים בכסף שלי, והשוכרים בחיי היומיום של הבית.
מתן מגלה שמאיה לא עובדת, אלא מבלה פגישות בספא, במספרות יקרות ובקניונים יוקרתיים. היא משקיעה את כספי שלי במינוח כעצמה, כאילו היא סבתא של אצלי.
הדוח מציג פגישה שמסתתרת עם יוליאן פז, עורך דין שמתמחה באינקופציית נכסים של קשישים. מתן מאשר שהשניים מזדקפים את המערכת המשפטית כדי לקבל שליטה על נכסי הקשישים. הוא מציג גם תיעוד של נישואין קודמים של מאיה עם גבר בן 72 שלא חיה יותר משנה-עשרה חודשים, שהשאיר לה חצי מיליון שקל. הוא מציין שהחוק לא הצליח להוכיח שהיא מנצלת אותו.
הפסיכולוג שמוריד את יוסף בטענה שהוא נפל תחת השפעת מאיה, אומר שאין לו תשובות, אבל ההוכחות קהצדק נתגשם והחיים שלי חזרו להיות שלי.
