בשבת בבוקר, החלטתי לנסוע לוילה שלי כדי לבדוק אותה אחרי החורף. מזג האוויר היה בהיר ושמשי, אם כי האוויר היה קריר. קמתי מוקדם, שתיתי קפה, ארזתי תיק עם כלי עבודה ותרמוס עם תה. הווילה נמצאת כארבעים קילומטרים מתל אביב, במושב קטן בשם נווה איתן. קניתי את השטח הזה לפני חמש שנים, עוד לפני הנישואים, בכסף שחסכתי מעבודתי כמתכנתת. באותה תקופה המחירים היו סבירים, וקניתי עשר דונם עם בית גינה קטן. כל המסמכים היו רשומים על שמי.
בחמש השנים האחרונות דאגתי לטפח את המקום: נטעתי עצי תפוח, דובדבן, הכנתי ערוגות ירק, תיקנתי את הגדר וצבעתי את הבית הקטן. בקיץ נהגתי להגיע כל סוף שבוע, לעבד את האדמה, לנוח מהמולת העיר. בעלי, דוד, כמעט לא הגיע לכאן. הוא אמר שאינו אוהב גינות, שהיתושים עוקצים ושמשעמם לו. העדיף להישאר בעיר, להיפגש עם חברים, לראות כדורגל. מעולם לא התעקשתי. המקום הזה היה הממלכה שלי, מקום שבו יכולתי להיות לבד עם עצמי.
הפעם האחרונה שביקרתי כאן הייתה בסוף אוגוסט. אחר כך החלו לחצי עבודה, פרויקט אחר פרויקט, והזמן הפנוי אזל. עכשיו, באוקטובר, סוף סוף היה לי יום חופש. החלטתי לנסוע לבדוק שהכל בסדר שהחלונות סגורים, שהגג לא דולף, שלא פרצו חיות רחוב. היה צריך גם לפנות את העלים שנשרו ולהכין את השטח לחורף.
נכנסתי למכונית, הדלקתי את הרדיו ויצאתי לכביש הראשי. הנסיעה ארכה פחות משעה. מחוץ לחלון הבזקו שדות, חורשות קטנות ובתים עם גדרות מוטות. הסתיו צבע את העצים בגווני צהוב וכתום, העלים כיסו את שולי הדרך. אהבתי את העונה הזו את הקרירות, השקט, ריח המדורות.
כשהתקרבתי לשער, הבחנתי במכונית זרה חונה ליד. רכב שטח אפור עמד בצד, ממש מול הכניסה לנחלה שלי. התעצבנתי. מי זה יכול להיות? השכנים נוסעים ב”סוסיתא” ישנות, רכב יקר כך לא שייך לכאן. האטתי, יצאתי מהרכב שלי והתקרבתי.
מבעד לסורגי השער ראיתי את דוד ואת אימו, רותי, מסתובבים עם גבר זר בשטח. קפאתי במקום. מה הם עושים כאן? דוד אמר הבוקר שהוא הולך לעזור לחבר בשיפוצים. ואימו מעולם לא ביקרה כאן, תמיד התלוננה על בריאותה, על לחץ דם, על כאבי מפרקים. ועכשיו שניהם מטיילים כאן עם זר בחליפת עסקים.
התבוננתי מקרוב. דוד הצביע על פינה רחוקה בשטח, שם גדלו עצי תפוח ישנים. רותי הנהנה, אמרה משהו, נופפה בידיה. הזר רשם משהו בפנקס, הסתכל סביב בהערכה על האדמה, הגדר, הבית הקטן.
רותי הסבירה בהתלהבות: “כאן אפשר לבנות בית, השטח רחב ידיים, הכל נוח. השכנים שקטים, יש יער בקרבת מקום ונחל שני קילומטרים מכאן. יש חשמל, מים מהבאר, צלולים. הקרקע ישרה, לא יהיו בעיות עם היסודות.”
הקשבתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. חמותי שיווקה את השטח שלי כאילו הייתה סוכנת נדל”ן. שיבחה אדמה שאינה שייכת לה. אדמה שמעולם לא ביקרה בה.
דוד הוסיף: “כן, נסדר את המסמכים במהירות, הקניה תהיה חלקה. הכל נקי, אין שיעבודים. המחיר סביר, אפשר להתמקח.”
אגרפיי את אגרופי. הדם עלה לראשי. דוד ורותי ניסו למכור את השטח שלי. מאחורי גבי. בלי ידיעתי. בלי רשותי. פשוט הביאו קונה והציגו את האדמה כאילו היא שלהם.
נזכרתי איך לפני חצי שנה דוד שאל אם ארצה למכור את הווילה. אמר שנוכל לקבל סכום נאה, להשקיע בדירה גדולה יותר, לעבור מדירת שני חדרים לשלושה. סירבתי. אמרתי שהמקום יקר ללבי, שאינני מעוניינת למכור. דוד משך אז בכתפיו ואמר: “טוב, כשתרצי.” ולא חזר לנושא. חשבתי שהוא השלים עם זה. התברר שלא. הוא פשוט החליט לפעול בסתר.
לקחתי צעד לכיוון השער. הידיים רעדו, הראש הזדעזע. הייתי חייבת להירגע, לפעול בתבונה. נשמתי עמוק ונשפתי. ואז פתחתי את השער בקול רם. המתכת חרקה, הצלצול הדהד. כל השלושה הסתובבו.
דוד החוויר. רותי קפאה עם פה פעור. הזר הרים גבות, הביט בי בתמיהה.
נכנסתי לשטח, סגרתי את השער מאחורי. התקרבתי. הבטתי בבעלי, בחמותי, בזר.
“השטח רשום על שמי בלבד. לא תהיה כאן אף עסקה.”
קולי נשמע יציב, קר. הזר היסס, מלמל: “סליחה, הטעו אותי.”
הוא מיהר לכיוון השער, עבר לידי מבלי להביט בעיניי. תוך דקה רכב השטח התניע והתרחק, מותיר אחריו ענן אבק.
פניתי לדוד ורותי. שניהם עמדו דוממים, לא יודעים מה לומר. דוד הוריד ראשו, רותי משכה בעצבנות את קצה הצעיף שלה.
“תסבירו מה קורה כאן,” דרשתי.
דוד הרים עיניים: “תשמעי, זה לא מה שאת חושבת.”
“אז מה זה?”
“פשוט… רציתי להראות את השטח למכר. הוא התעניין בווילות, וחשבתי…”
“חשבת שאתה יכול למכור את האדמה שלי בלי רשותי?”
“לא! לא התכוונתי למכור! רק להראות!”
הצלבתי זרועות על החזה: “להראות. ולהגיד שתסדירו את המסמכים במהירות, שהקניה תהיה חלקה. זה מה ששמעתי?”
דוד התפתל: “חח, זה היה רק כדי לשכנע. לעורר עניין.”
“לעורר עניין בקניית אדמה שאינה שלך?”
“נו, לא בדיוק זרה! אנחנו בעל ואישה!”
“השטח רשום על שמי. קניתי אותו לפני הנישואים. זו הרכוש שלי, ואין לך זכות עליו.”
רותי התערבה: “יקירתי, את לא מבינה. רצינו בטובתך. השטח עומד ריק בכל מקרה, את מגיעה לפה לעיתים רחוקות. בשביל מה את צריכה אותו? עדיף למכור,
