החברה של בני, לירז, פתחה את הדלת של הדירה שלנו בתל אביב והזכירה לי: אנחנו מזמינים אותך רק מרחם, אז אל תישארי זמן ארוך ולא תתערבבי. חייכתי ויצאתי בשקט. לא צעקתי, לא בכיתי, לא תחננתי. פשוט הלכתי, והם חשבו שהצלחתי לשכנע את האישה הישנה והצנועה שהייתי, שטחתי בחיוך את הרושם של הקשאה.
אבל שבועיים אחרי זה, הכל השתנה.
ההתראות החלו לבוא. ראשית, הבנק הודיע שהמימון לדירה שהם קיוו לעבור אליה בוטל. ואז נגלה שהחשבון המשותף שבו הפקדתי כסף מדי חודש נשטף לגמרי אפס. הכרטיס הנוסף של לירז לקניות נחסם, והולך מכתב מהבנק שישבור את כל התכניות שלהם.
הסיפור הזה לא מתחיל בנקמות. הוא מתחיל בעשרות שנים של השפלה שקטה שלא שמעה אף אחד.
שמי איילנה, בת 65. אני אלמנה מזה עשר שנים ואם חד-הבן, אלי. גידלתי אותו לבד אחרי שהרגתי של אביו, אברהם, בתאונת דרכים כשהיה רק בן שמונה. מאז רק אנחנו שניים נגד העולם.
עבדתי משמרות כפולות, לפעמים שלוש, כדי שלא יחסר לו דבר. חותכתי מדים במפעל טקסטיל משש בבוקר עד שני בצהריים, ואז ניקיתי משרדים עד עשר בלילה. שבתי הביתה עם ידיים נפוחות ועיניים אדומות מעייפות, אך תמיד מצאתי זמן לעזור לו בשיעורים, לחבק אותו, להגיד שהכל יהיה בסדר.
אלי היה ילד מתוק. הוא מצייר לי כרטיסים קטנים בעפרונות צבעוניים ומבטיח שאחרי שהוא יגדל יקנה לי בית גדול כדי שלא אצטרך לעבוד יותר. האמנתי בו בלב שלם.
צפיתי בו גדל, בוגר עם כבוד, מקבל תואר ראשון, מוצא עבודה מצוינת בחברת הייטק, הופך לאדם עצמאי וצלוח, ולעיתים החזה שלי כואב משמחה. חשבתי שכל ההקרבה הייתה משתלמת.
ואז הגיעה לירז.
היא והצטרפה אליו לפני שלוש שנים בכנס מקצועי. הייתה מארגנת אירועים, תמיד מושלמת, עם חיוך מתוחזק במראה. מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר לא תחושת קנאה של חמות, אלא תחושה עמוקה יותר: היא הציצה אלי כאילו הייתי פריט עומס, רהיט ישן שצריך להיפטר ממנו בקרוב.
הערות קטנות עטופות בבדיחה היו הראשון:
איילנה, את מאוד מסורתית.
אל תדאגי, נופש אותך.
הן כאילו כינו אותי אישה חסרת תכלית.
אלי לא אמר דבר. רק חייך מבויש והחליף נושא. אף פעם לא ניגן עליי.
ההחרמה התחילה.
במושב הראשון של חג המולד אחרי נישואיהם, ראיתי בתמונות ברשת את שולחן הקרב עם כול המשפחה הורים של לירז, אחים, דודים כל זה סביב שלושה עשר מקומות. לא קיבלתי מקום. כששאלתי את אלי, הוא אמר: זה היה שינוי של הרגע האחרון, אמא. שקר. השולחן היה קבוע מראש.
יום הולדתי ה-64 עבר בלא שיחה, בלי הודעה. לאחר שעות של המתנה בטלפון, קיבלתי הודעה בסוף הלילה: סליחה, שכחנו. מזל טוב. שכחו את הולדת האישה שהקריבה את כל חייה עבורו.
בהדרגה נעלמתי מחייהם. לא נשאלתי עוד לדעת מה דעתם על דברים. כשביקרתי, לירז תמיד הייתה עסוקה ראשו כואב, שיחת טלפונים, פגישה חשובה. המשכתי להתקשר, לבשל את המנות האהובות עליהם תרנגול הודו, פירה, קאסרולים והכול נבלע באומרה: אנחנו בדיאטה. כבר קנינו מזון. שמור לעצמך.
עד שהגיע יום הולדתו ה-32 של אלי.
באתי בזמן, עם עוגת שוקולד שעשיתי בעצמי, בדיוק כמו שהיו אוהבים מאז שהיו קטנים. צלצול הדלת, צחוק ופיזור של כוסות. נפתחה הדלת ולירז עברה לי במבט מתכח, לבושה בחליפת ירוק אזמרדי, איפור מושלם, שיער קוצץ בזק. היא קראה לי בשם: איילנה.
אלי הזמין אותי, השבתי מבולבלת. הוא קרא לי הבוקר.
היא נאנחה כאילו נוכחותי הייתה מאמץ גדול, פתחה פתח קטן כדי שאוכל לראות פנימה. לפחות חמש עשרה אנשים, בלונים כסופים, שולחן מלא מאכלים יקרים ובקבוקים של יין. חוג מהודר.
ואז לירז אמרה את המילים שלא אשכח: אנחנו מזמינים אותך רק מרחם, אז אל תישארי זמן ארוך ואל תפריעי. כולם כאן חשובים לנו. העולם עמד לרגע. משהו בפנים שלי נשבר למיליון חלקים לא הלב, שכבר נקרע פעמים רבות, אלא התקווה האחרונה שהייתי עדיין משמעותית לבני.
חיפשתי את אלי בעיניו. הוא עמד ליד השולחן, כוס יין בידו, מבטו נפל על פני למספר שניות. ציפיתי שהוא יתערב, יגן עליי, אך הוא הסתכל הצידה והמשיך לשוחח עם חבריו כאילו שום דבר לא קרה.
הבנתי הוא ידע, הוא קיבל, אני רק מטרד.
לא אמרתי דבר. במקום זאת חייכתי, חיוך של שקט, כמעט חסד. לירז נראתה מבוכרת, מצפה למבול או לבכי. הצעתי את העוגה: יום הולדת שמח, אלי. היא לקחה אותה באדישות כאילו זה אשפה. הסתובבתי לכיוון המעלית, חזרה חצי, נתקעתי את הדלת מאחוריי. המוזיקה והצחוק המשיכו, כאילו לא הייתי שם.
במעלית ראיתי את ההשתקפות של עצמי אישה בת שישים וחמש, שיער אפור קשור בקוקת פשוטה, חולצת קרם שנבחרה בקפדנות. נראיתי עייפה, זקנה, אך גם ערה, כאילו משהו קם בתוכי אחרי שנים של שינה.
נסעתי הביתה בשקט, רחובות תל אביב מוארים באור כתום, מוזיקה לא נדלקה. אין בכוונתי לבכות, לא לשיר, רק לנסוע במצב של אוטופיילוט.
אנחנו מזמינים אותך רק מרחם. המילים חזרו בראש כמו תקליטון מחוקק.
הגעתי לדירתי ברמת יפו סביב הלילה עשר. דירתי קטנה אך מסודרת שני חדרים, סלון צנוע, מטבח שבו כמעט לא מבשלים כי מי לבשול? קירות בצבע בז בהיר. הכל קונצנזואלי, שקט וריק.
הסרת נעלי והתרכזתי על הספה, רק האור מהנורה בפינה יצר צללים רכים על הקיר. עצרתי וקיבלתי את הזיכרונות, כי היה צורך להבין איך נפלתי לשם איך אפשרתי להם להתייחס אליי ככה.
זכרתי את אימי, מריה, שנפטרה לפני חמש עשרה שנים. היא הייתה אישה קשוחה, מגדלת בתי ספר, מנקה בתים כל חייה כדי שאוכל ללמוד. כאשר הלכה, השאירה לי רק בית קטן עם גן נענע וגשר עץ משמש למאכל קפה בצהריים.
איילנה, היא תמיד אמרה, אישה שמכבדת את עצמה לעולם לא מבקשת אהבה, אפילו לא מבני דמה. רק עכשיו הבנתי את משמעות הדברים שלוש שנים של בקשת קרקעות תשומת לב מבני.
הבית של אימי הושכר לזוג צעיר בתשלומים של 600 לחודש. חייתי בדירה המרכזית יותר, קרובה לאלי, קרובה לאשליה שאני עדיין חלק מחייו.
כמה טיפשי שהייתי.
קמתי מהספה ופתחתי ארון, מצאתי קופסת קרטון שנשמרה שם חודשים. בתוכה מסמכים חוזים, טפסים, נוטריונים דברים שחתמתי בשנתיים האחרונות כי אלי ביקש.
זה רק פורמליות, אמא. זה שלב בתהליך. הוא תמיד אמר. והאמנתי, כמו אמא תמיד מאמינה.
פיזרתי את כל הניירות על המיטה וקראתי בקפידה, שורה אחר שורה. הראשון היה חוזה משכנתא לדירה יוקרתית בערב גן, סכום של 250,000 , חתום לפני שמונה חודשים, והייתי שם כ garantor ו cosigner. אם הם לא ישלמו, הבנק יפנה אליי. לא סיפרו לי על כך. אלי רק אמר שהייתה תעודה שצריך את חתימתי.
המסמך השני נתן לי גישה להיסטוריית האשראי שלי ואלי יכול להשתמש בשם שלי כבטוחה. זה היה חזק, ואני לא ידעתי מה המשמעות.
השלישי חשבון משותף שמצאתי לפני שנתיים, שבו הפקדת 500 כל חודש מהפנסיה והקצבאות של הבית של אימי. לפי תדפיסי הבנק, הכסף נמשך בחודשים הרבים הכל, לכל קנייה קטנה שלהם. הם השתמשו בו להוצאות אישיות, לטיולים, לשטויות.
עמדתי על קצה המיטה, הידיים רועדות לא משיעור פחד, אלא משיעור זעם. השתמשו בי, מנעו את שמי, והיו בטוחים שהייתי חולה קיבלה כרטיסי האשראי שלהם.
השעון צלצל, היה כבר אחרי חצות. חיפשתי קפה חזק, אבל ידעתי שאינני אשן. סיבבתי סיבוב של חשיבה קרה, שיטתית, כמו שלא חשבתי לפני כן.
אם אני garantor, יש לי זכויות על החוזה. אם אני שותף בחשבון, יש לי שליטה מוחלטת על הכסף. אם הם השתמשו בשם שלי ללא הסבר, מדובר בהפרת אמון אולי אפילו בגזל.
קלטתי בטלפון חיפוש על זכויות guarantor, ביטול חתימות בבנק, ביטול משכנתא. קראתי עד ארבע לפנות בוקר, רשמתי, הקפצתי קווים, בניתי תכנית.
כאשר השמש החלה לשקוד דרך החלון, כבר ידעתי מה יעשה. לא היה זה מהר, לא רועש. זה היה שקט, חוקי, בלתי הפיך.
התקלחתי, לבשתי בגדים נוחים, אספתי את כל המסמכים בתיק אפור. בטזז של שמונה כל כך קראתי למשרד ערכת דין התמחות בבנקאות ובמשפטי משפחה.
בוקר טוב, אמרתי כשענה. צריך ייעוץ דחוף. מבצע פיננסי נעשה ביני ובין שמי, ואני צריכה לדעת מה האפשרויות שלי. קבעו לי פגישה באותו אחר הצהריים, שלוש.
במהלך היום אספתי דפוסים, הדפסתי תדפיסים מהבנק, העתקתי חוזים, רשמתי כל הפקדה, כל מסמך לחתימה שלא הבנתי. בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים הלכתי למשרד, ראיתי מנהל על קומה יונמת, קיבלתי פגישה עם עורך דין בשם צבי, בחליפה אפורה, משקפיים מרובעות, הבעה רצינית אך חמה.
גברת איילנה, אמר, ספרי לי מה קורה. סיפרתי לו על לירז, על ההשפלה, על החוזים, על החשבון הריק, על המילים שזכורות מהדלת. צבי שמע בקשבה, רשם בהפסקה, חקר כל מסמך, קרא את הקטנות, תו את התאריכים, סרטט קו תחת כל סעיף.
הקונטרקט של המשכנתא מציין שאת guarantor וcosigner, מה שאומר שהבנק יכול לבקש ממך תשלום מיידי אם המשלם לא משלם, אמר. אפשר לבקש הסרת שם מהחוזה אם הוכיחי שהחתמת על מידע חלקי או מטעה. זה ייקח חודשים, אולי חודשים, אבל אפשרי.
ומה אפשרות מהירה? שאלתי. צבי חייך קלות.
אפשר לדרוש פירעון מיידי של ההלוואה או מכירת הנכס. אם הם לא יכולים לשלם, הבנק יפסול את המשכנתא, יחזיר את הדירה אל הבנק, ואת תצאי מהאחריות.
זה חוקי? שאלתי.
מלא חוקי, יש סעיף בחוזה שמאפשר זאת. אם אתה מציג זאת לבית המשפט, הם יקבלו.
צבי המשיך על החשבון המשותף: יש לך זכות מלאה למשוך את כל הכסף ולסגור את החשבון. אפשר לבטל את הכרטיס הנוסף עם שיחת טלפון פשוטה לבנק.
הרגשתי חום עולה בחזה לא שנאה, אלא שליטה. הרגשתי שמפעם הראשונה מאז עשורים מחזיקה בכרטיסים בידי.
הדבר השלישי, צבי הוסיף, ההסכמה שנתת לשימוש באשראי שלך אפשר לבטל אותה מייד עם מסמך נוטריוני. כך כלמאז, עם כל המסמכים בחזיתי ועם הלב שהפך לחזק מתמיד, פתאום הרגשתי את השחר החדש של חיי נחתן על פני האופק, והלכתי בבטחה לעבר העתיד, מודעת שלפעם האחרונה אני בוחרת רק לעצמי.
