הורים תמיד דואגים לילדים שלהם, ומה לעשות לפעמים הילדים הבוגרים שלהם מצליחים לאכזב אותם בלי להתכוון. הפעם נדבר על בנות בוגרות בעיה בסיפור שלנו.
סיפורה של האם.
ורדית גידלה שלושה ילדים לתפארת. כולם גדלו, התפזרו, וחיים עכשיו את חייהם בנפרד. הבן הבכור התחתן ועובד בהייטק בגרמניה, שולח מפה לשם תמונות, גלויות לראש השנה ומתעקש לחגוג את פסח בזום. ורדית שומרת באהבה את הגלויות במגירה לצד הסידור המשפחתי, ומדי פעם מדפדפת בהן בנוסטלגיה.
“מתגעגעים אליך, ילד שלי,” היא שולחת לו בוואטסאפ, “אולי תקפוץ לארץ בסוכות? לפחות שנכיר את הנכדים ואשתך!”
הבת האמצעית התחתנה עם קצין קרבי לא קטן. הם שולטים בלוח זמנים שלא מבייש את פיקוד העורף, מחליפים דירות כל שנתיים, ומגדלים בת זקופה. לפעמים קופצים לביקור, והבעל של ורדית מנגב דמעה: הבת מצאה חתן למופת.
הבת הצעירה נתקעה קצת. נעמי הייתה נשואה, יש לה בן, אבל הבעל חטף רגשי ועזב. בהמלצת אמא שלה, עברה לתל אביב פה יש עבודה, פה יש אווירה. מצאה תעסוקה בתור תופרת במפעל קטן בדרום העיר, ולקחה איתה את הילד.
ורדית החליטה לצאת לבקר את נעמי.
“אתה חושב שתסתדר שבוע לבד?” שאלה את בעלה רפי, “אני רוצה לקפוץ לנעמי, לבדוק מה שלומה בקן התל אביבי שלה.”
רפי הוריד אותה לתחנה באוטו לא קל לה להרים תיקים, אבל מה לא עושים בשביל בת? שעתיים רכבת בין ילדים מייללים להסעות שבקושי מגיעות בזמן, אבל כשהיא ראתה את נעמי, שכחה הכול. שלוש שנים לא נפגשו, למי אכפת מהדרך כשיש חיבוק של אמא?
“אמא, למה לא הודעת שאת באה?” נעמי מלמלמה בטלפון, “אני בעבודה עכשיו, אין לי איך לבוא לקחת אותך מהרכבת לפני הערב.”
“יופי, ככה תפסתי אותך בהפתעה!” צחקה ורדית, “אני יכולה להגיע לבד, הכל בסדר.”
ובאמת, התיישבה בדיזנגוף קפה וחיכתה עד הערב. דפקה על הדלת ומולה עמד הנכד שלה כמעט בגובה של סבא שלו כשהיה צעיר, שרירי כזה.
“שלום, מלך שלי!” עטפה אותו ורדית בחיבוק.
די, סבתא,” ניסה לחלץ את עצמו, “למה לא באת קודם? הייתי צריך לנקות קצת ולהכין שולחן. השתחררתי מהעבודה מוקדם במיוחד והתחלתי לבשל מרק עוף ולקצוץ שניצלים.”
ורדית הרימה טלפון לרפי, עדכנה אותו שהכל בסדר, שאיזו נפש טובה עזרה לה להגיע, ועכשיו היא יושבת אצל נעמי לארוחת ערב.
תוך כדי שחיפשה את הכף לסלט, שאלה נעמי את אמה: “תגידי, את רוצה שניצל או שתיים?”
ורדית הייתה כל כך עייפה ורעבה, יכלה לאכול שלושה, אבל ענתה בנימוס: “תביאי לשולחן, נראה לי נסתדר.”
בסוף הופיעו חמשת השניצלים המפורסמים על השולחן. ככה זה חגיגה כשהבת מארחת את אמא, אין כמו ארוחה משפחתית עם ריח של בית. ורדית חשבה שאולי חסר להם קצת כסף, ונשבעה בליבה שתעזור.
באמצע הארוחה שאלה אותה נעמי ישר לפנים: “אמא, מתי את מתכננת לחזור? יש לי כמה דברים לסדר.”
ורדית נעלבה מהישירות, והציעה לעזוב מחר בבוקר אם מפריעה.
ביום שאחרי, ורדית נשארה לבד בדירה. בערב כל אחד כנס אל החדר שלו הנכד הלך לשכנים, נעמי נפגשה עם חברות, וסבתא נשארה בעיקר עם עצמה והחתול.
היא התחילה להשתעמם והבינה שבעצם, לא ממש צריכים אותה פה. בזמן שהתחילה לארוז שמעה את נכדה שואל את אמא שלו: “מתי דוד יוני בא, אנחנו צריכים ללכת למשחק כדורגל.”
“כשהסבתא תסיים עם הביקור,” ענתה נעמי.
ורדית לא חיכתה עוד רגע. סגרה מזוודה ויצאה. לא התפנתה אפילו להיפרד. רפי שהתגעגע בטירוף קיבל אותה בזרועות פתוחות. התברר שגם אם נתת את הלב והנשמה לילדים שלך, לפעמים הם פשוט מסתדרים יופי גם בלעדיך.
