הגעתי אל בעלי בלי להודיע מראש, וברגע הבנתי למה הוא מתעכב בעבודה
עשרים ושלוש שנה רות שפירא בישלה קובות, גיהצה חולצות, סבלה את חמיה ואת המשפט הקבוע שלה: “ודווקא אייל כשהיה קטן, כל כך אהב דייסת סולת.” עשרים ושלוש שנה היא האמינה שבעלה מתעכב בעבודה מסיבות מובנות דיווח רבעוני, ישיבות, מצבי חירום. הכול ברור, אפשר להסביר.
אבל אז משהו בפנים התהפך. לא מייד, כמובן. בהתחלהפשוט לא ענה לטלפון. עסוק. אחר כךהארוחת ערב מתייבשת בפעם השלישית באותו ערב. ואחר כךקולון חדש שלא היא קנתה לו. ניחוח פרחוני, עדין.
רות לא עשתה סצנות. היא בכלל לא מהסוג שעושה דרמות על שטויות. היא מהסוג שמביטה שבועות בתקרה ב-2 בלילה ואז קמה, לובשת מעיל, ויוצאת מהדירה.
אז היא יצאה.
חברתה מירה, לה התקשרה בדרך, אמרה את הצפוי:
רות, מה תועלת? למה לנסוע? הרי תראי מה שלא תאהבי, רק תפגעי בעצמך.
לא יכולה להיות יותר גרוע, ענתה רות וניתקה.
המשרד של אייל היה בקומה השלישית בבניין משרדים יומרני ברמת גן בשם “התקווה”. רות הכירה את הבנייןפעמיים הייתה שם, פעם במסיבת חברה, פעם כששכח את התג המגנטי. אז המאבטח הביט בה בהערכה: אשת ראש המחלקה.
היה כבר שבע בערב. החניה כמעט ריקה, רוב האורות במשרדים כבויים.
מלבד חלון אחד.
רות עמדה מול הרכב ובהתה למעלה. קומה שלישית, החדר בקצה הימנישם נמצא המשרד של אייל. האור דלק. בפנים שני צללים נראו זזים.
רות לא זזה. עמדה והביטה.
הוציאה את הנייד וחייגה את המספר שלו.
צליל. ועוד צליל. ועוד אחד.
אחד הצללים, הקטן יותר, התקרב לשני.
עוד צליל. חמישה.
“המנוי אינו זמין”
רות הכניסה את הפלאפון לכיס והתקדמה אל הכניסה.
המאבטח הרים מבט מהטלפון, הביט בה כאילו הציגה פסק דין ולא תעודת זהות.
למי?
לשפירא. אייל עדי. קומה שלישית.
את רשומה?
רות הביטה בו. בשקט. בעיניים נחושות כמו שמביטים בקיר שברור שסופו להתמוטט.
אני אשתו.
איתן עיבד את המידע. לחץ משהו בלוח השליטה. המתין.
לא עונה.
אני יודעת, אמרה רות. אבל הוא שם.
עוד רגע של שקט. אצל איתן עברה התלבטות: להפר את הנהלים או לא. מצד אחד תקנות, מצד שני אשת ראש מחלקה. נשותיהם לא תרצה להסתבך איתן.
בבקשה, אמרה רות בקול שהיה בו משהו שלא ניתן להתנגד לו ואיתן שחרר את שער הכניסה.
רות עלתה לקומה השלישית. מסדרון ארוך, שטיח אפור ודלתות דומות. תוך כדי מנסה להיזכר אם אולי הייתה צריכה לשתות קודם קפה, להרגיע את עצמה או אולי לא לבוא בכלל.
הגיעה לקצה המסדרון. דלת המשרד חצי פתוחה, פס אור וצלילים.
רות נעצרה במרחק שני צעדים.
צחוק נשי קליל ואוורירי, כאילו אמרו זה עתה משהו שנון. ואז קולו של אייל. רות הקשיבה חצי דקה, דקה. ידיים קפואות, לחיים בוערות.
היא דחפה את הדלת.
אייל ישב על קצה השולחן, לא מאחוריו, מדבר למישהי צעירה שעמדה לידו עם ניירות. אישה, אולי בת שלושים ושמונה, נאה, שיער אסוף.
שניהם הביטו בה.
הפסקה כל כך ארוכה, שמילים מיותרות.
רות? אייל. בקולו שמעו הכול: הפתעה, פחד, ובעיקר, למרבה הצער, מעט רוגז. כמו שמפריעים לו.
ערב טוב, אמרה רות.
האישה עם הניירות התרחקה, עוד פסיעה, התבוננה בחלון.
באת בלי להודיע? אייל זינק מהשולחן, ניסה להיראות רגיל. לא הלך לו.
חייגתי, ענתה רות. לא ענית.
הייתי עסוק, תראי.
אני רואה.
היא ראתה. ראשה ראתה את הכפתור הפתוח בחולצה, ואת שני כוסות התה, אחת עם סימן שפתון. ראתה איך האישה מתעסקת בניירות, מחליפה ידיים.
זאת אלמה, מנהלת הפרויקט החדשה, אמר אייל.
נעים מאוד, אמרה רות.
אלמה הניחה את הניירות, הנהנה, חייכה בחיוך נייטרלי. רות לא כעסה עליה. היא לא נשבעה לשום דבר.
אני אלך, אמרה אלמה.
כן, אישרה רות. אולי כדאי.
אלמה עזבה. בחורה מנומסת.
רות ואייל נותרו לבד. במשרד אפלולי, מחוץ לחלון חניון מואר ופנסים.
למה הגעת, אמר אייל. זה לא היה שאלה. היה זה תלונה.
רות הביטה על הכוס עם השפתון. אחריו.
רציתי להבין, ענתה בקור רוח, מדוע אינך עונה.
הייתי עסוק, אמרתי.
הסברת.
עוד שקט.
רות, אל תעשי מזה דרמה. עבדנו, כנס עסקים, דיון.
בשבע בערב.
כן, קורה! פרויקט דחוף, את מבינה מה זה?!
אייל דיבר בקול בטוח בעצמו, מתגונן. רות הכירה את הווליום הזהניסיון להחליף טיעונים בצעקות. אחרי עשרים ושלוש שנה לומדים את זה.
היא שתקה. הביטה בו.
ואז משהו בו נשבר. כי עד היום או שהייתה מתנצלת או בוכה. ועכשיו פשוט הביטה. דוממת.
ניסע הביתה, אמר, שקט יותר. נדבר שם.
כן, ענתה.
יצאה ראשונה. צעדה במסדרון. מוחה ריק, צלול.
היא הבינה. עכשיו עליה להחליט.
בדרך הביתה שתקו.
אייל נהג והביט בדרך. רות הביטה באורות, אספלט רטוב, חלונות זרים עם אורות צהובים. מאחורי כל חלוןחיים אחרים, בעל אחר, ואולי גם שם מחכה איזו אלמה. או לא. או כבר עברה.
במעלית אייל לחץ חמש. רות חשבה: ניכנס, הוא יסביריתמיד ויוכיח שהוא תמיד עסוק, שהכול בראש שלה.
נכנסו לדירה. אייל הדליק את האור, תלה מעיל בקפידהתמיד הפריע לה הקפדנות הזו, במיוחד עכשיו.
רות, תשמעי.
אני שומעת.
רות נכנסה למטבח. אייל בעקבותיה, ידיים בכיס.
רות, לא היה כלום.
בסדר.
באמת עבדנו.
בסדר, אייל.
את לא מאמינה לי.
לא.
הוא הופתע. חיכה לבכי, לצעקות, לשבירת כוסות. זה לא הגיע.
למה?
כי ראיתי את הפנים שלך כשנכנסתי, ענתה בשקט. מבט של מי שמפריעים לו.
זה לא נכון.
אייל, פנתה אליו, אני מכירה אותך עשרים ושלוש שנה. אני יודעת איך אתה נראה כשרואה אותי בשמחה. היום זה לא היה.
הוא שתק.
את מדמיינת.
אולי. משכה בכתפיה. גם בושם חדש דמיינתי? שלושה חודשים אתה שם אותו.
זה שלי.
אתה אף פעם לא קונה בעצמך, תמיד אני. זה אחר.
אייל פתח את פיו.
כאן באמת לא נוח היה לו.
רות, נשבע לך, שום דבר רציני.
שום דבר רציני, חזרה, אבל בכל זאת משהו.
לא אמרתי את זה!
אבל כן.
אייל כיסה את פניו בידיים. רות הכירה את התנועה – כשהיה לו רע או בושה. לרוב בושה.
רות, בקול נמוך, לא יודע איך להסביר. איתה קל לי לדבר. היא מסתכלת עליי אחרת. אני מבין, זה נשמע אידיוטי.
זה נשמע כנה, אמרה.
לא קרה כלום, באמת.
אבל היה יכול.
לא ענה. השקט הזה אמר הכול.
רות הנהנה, כאילו סימנה וי ברשימה פנימית.
ברור, אמרה.
אל תסיקי מסקנות נמהרות.
אני לא מסיקה נמהרות, אייל. אלו מסקנות של שלושה חודשים בושם אחר, ניתוקים, ואיך אתה מביט בי כמו רהיט.
הוא שתק, הביט בשולחן.
אני רוצה לומר משהו, המשיכה, ותשמע עד הסוף, בלי קיטורים. אחר כך תגיב איך שתרצה. בסדר?
אייל הנהן.
לא אצעק, לא אבכה, לא אשבור כלום. רגע שקט. אבל שתדע: אני יותר לא אעמיד פנים שהכול בסדר כשהוא לא. עשרים ושלוש שנה שתקתי. לא שאלתי שאלות כדי לא לעצבן. זה נגמר.
אייל הרים עיניים.
זה לא אולטימטום. זה פשוט ככה. אתה צריך להחליט מה חשוב לך. עכשיו.
הוא שתק. לבסוף לחש:
רות. אני אידיוט.
כן, הסכימה. אבל זה לא עונה לשאלה שלי.
באותו לילה נסעה רות למירה.
ארזה תיק קטן, בלי טקסים. אייל עמד בכניסה, צפה.
לכמה זמן?
לא יודעת.
רות.
אייל. סגרה את הרוכסן. כל אחד צריך עכשיו לחשוב בנפרד.
הוא לא התנגד. וזה אמר הכול.
מירה פתחה את הדלת, ראתה את רות, התיק, והשתתקה. רק הרתיחה מים לתה. זו בדיוק הסיבה שרות אוהבת אותה כבר עשרים שנה.
הן ישבו במטבח עד שתיים בלילה. מירה הקשיבה, לפעמים אמרה מילים קטנות, לא עצות, רק מילים שמרככות את הדממה.
אייל התקשר ביום השלישי. בלי הסברים, בלי נסיונות הצטדקות.
רות, אני רוצה שתחזרי. למדתי משהו.
מה?
שאני אידיוט. אבל זה כבר הפך זול, אני צריך להוכיח. מעשים.
רות שתקה.
בסדר, אמרה.
חזרה ביום שישי בערב. על השולחן במטבח סיר קובה אדומה, עם סלק אדום מידיאייל תמיד מבשל יותר מהנדרש, כי חושש שלא התרכך. לידה זר פרחים עקום, כמו קנה במבוכה.
רות הניחה את התיק, הביטה בקובה. בזר.
הסלק התבשל יותר מידי, אמר אייל מאחוריה.
שמתי לב.
אבל יש טעם.
נראה, אמרה רות.
הלכה לשטוף ידיים.
החיים כאלה. לפעמים הסלק רך מדי, לפעמים פחות. העיקר, לדעת להרגיש את זהולא לשתוק על זה עשרים ושלוש שנה.
כשמדברים, אפשר לשנות משהו. שתיקה שוחקת גם את האהבה העמוקה מכולן.
