הורים דואגים תמיד לילדיהם. לפעמים, ההורים חווים אכזבה מהילדים כאשר הם גדלים. הסיפור שלנו היום הוא על בנות בוגרות.
סיפורה של האם.
שרה גידלה שלושה ילדים. כולם כבר מבוגרים ומנהלים חיים עצמאיים. הבן הבכור מתגורר עם משפחתו ועובד בהרצליה. כל חג הוא שולח אלבומי תמונות וברכות מקסימות. שרה שומרת אותן בקפידה וחוזרת לעיין בהן בכל פעם שהגעגועים מציפים אותה.
“אנחנו מתגעגעים אליך כל כך, בני,” כתבה שרה לבנה, “אולי תוכל לבוא לבקר? לפחות שתכיר לנו את הנכדים והכלה שלך.”
הבת האמצעית שלה נשואה לקצין צה”ל. הם עוברים דירה לעיתים תכופות בגלל תפקידו. יחד הם מגדלים את בתם הקטנה. לפעמים הם קופצים לביקור, ויוסף, בעלה של שרה, מעריך מאוד את חתנו הרי בתם מצאה לה בן זוג ראוי.
הבת הקטנה, יפעת, חיה חיים שונים. יפעת כבר הייתה נשואה ולשניים נולד בן, אבל בעלה נטש אותה. שרה יעצה לה לעבור לתל אביב כדי להתחיל מחדש, וכך עשתה. היא מצאה עבודה כתופרת במתפרה ולקחה את בנה איתה.
יום אחד החליטה שרה לבקר את בתה הקטנה.
“אתה תוכל להסתדר שבוע בלעדיי?” שאלה שרה את יוסף, “אני רוצה לבקר את יפעת, לראות מה שלומה.”
יוסף ליווה אותה עד לתחנה. אף שמתקשה לסחוב מזוודות כבדות, רצה שהיא תוכל לשמח את בתם. בנסיעה הארוכה ברכבת, ישבה שרה בקרון פשוט, מלאה ציפייה וגעגוע עברו כבר שלוש שנים מהפגישה האחרונה שלהן.
“אימא, למה לא התקשרת שאת בדרך? אני בעבודה עכשיו. אוכל להגיע לקחת אותך רק בערב.”
“חשבתי להפתיע אותך, מתוקה.” ענתה האם, “את בטוחה שאוכל להמתין לך?”
“כן, זה בסדר,” השיבה יפעת.
שרה המתינה זמן מה, אך בסופו של דבר החליטה להגיע לבד. בדלת הדירה עמד מולה הנכד גבוה, חזק, מזכיר כל כך את יוסף בצעירותו.
“שלום ילד שלי!” קראה שרה וחיבקה אותו בחום.
“מספיק סבתא…” הוא ניסה להשתחרר בחיוך מבויש.
“למה לא באת קודם?” שאלה האישה העייפה.
“הייתי צריך לנקות ולסדר שולחן בשבילך. יצאתי מוקדם מהעבודה, הכנתי מרק ירקות מטיבול סבתא וקציצות הודו.”
פתאום צלצל הטלפון, יוסף על הקו. שרה הרגיעה אותו שהיא בסדר, שמישהו עזר לה להגיע ושהם יושבים לארוחת ערב עם יפעת בסלון הקטן.
בזמן שיפעת סידרה את הקערות עם המרק, היא שאלה בשגרה: “אמא, את רוצה קציצה אחת או שתיים?” שרה הייתה כל כך עייפה ורעבה, שיכלה לאכול שלוש, אבל בחנה את הדברים וענתה, “תניחי אותן על השולחן, נראה בהמשך.”
לבסוף הוגשו חמש קציצות בלבד. כזה היה הארוחה החגיגית שהכינה בת לאמה שבאה לבקר. שרה חשבה אולי מצבם הכלכלי קשה החליטה לעזור להם. בעת הארוחה, כמעט מיד, שאלה יפעת מתי אמה מתכוונת לחזור הביתה. שרה נעלבה וענתה שתוכל כבר מחר לעזוב אם מטרידה.
במשך כל היום הייתה שרה לבדה בבית, ובערב כל אחד הסתגר בחדרו ועסק בענייניו. לאחר מכן הנכד הלך לחברים, יפעת יצאה לטייל עם חברותיה ואמה נשארה לבדה.
הגעגועים פשטו בליבה של שרה, והבינה שלא צריכה או רצויה פה יותר. החלה לארוז את חפציה ואז שמעה את נכדה שואל את יפעת: “מתי הדוד בא? קבענו ללכת למשחק כדורגל.”
“אחרי שסבתא תלך,” ענתה יפעת בקרירות.
שרה ההמומה מיהרה לסיים לארוז ויצאה מן הדירה מבלי להיפרד. יוסף, שהתגעגע לאשתו כל תקופה זו, יצא אליה בשמחה. וכך הבינה שרה, שכל החום והדאגה שבה גידלו את ילדיהם לא בהכרח יוצרות אהבה וחיבור בעתיד, ושכעת, הילדים כבר כמעט לא זקוקים להורים.
