היום שוב נכתבת לי בפנים חוויה שמזכירה לי את הימים הראשונים אחרי גיוסי לצה”ל, כשכל המשפחה נראתה כמו קיבוץ קטן של שלושים דונם, שלושה תרים של חזירים, תרנגולות, ועשב ירוק שצמח על כל משב הרוח.
הקול המוסיקלי של הבית היה תמיד האמא מריה, שפעם קראה לנו “בני”. היא שפטה, היא רצתה, והיא קיבלה החלטות שלא היו קורות במוותק של שום מסורת. כשהייתי בן שלושים, ראיתי איך בתה הבכורה, שלומית, שמרדה מאז נערה ונהייתה “אישה מנוגדת” לחיים, הפכה למקור של קנאה ועצבות היא נראתה כמו כיבוד רוע במעי.
“הקפטן”, אמרה שלומית בקול מרוסס כמו דלת פתוחה.
הקפטן? כן, זאת הייתה המילה הקבועה שלה, כשבמאותה הקטנה, ליאן, שנראה כמו דוב פחם בעיניים, חייך בהסכמה. האמא שמרה על שתיקה, אבל מצבה היה ברור: גם היא לא חיבבה את האישה החדשה.
הבן היחיד שלנו תום אחרי שסיים את שירותו, חזר לבית עם אישה שאין לה הורים, אין לה הון, ולא ניכר שהיא באה ממקום של בטחון. היא הייתה מסתורית, אולי גדלה במוסד ילדים, אולי התבוללה במשפחה של נודדים. תום, שמרקחת היה מתמיד, תמיד אמר: “אל תדאגי, אמא, נצבור הון בדרך שלנו”. הוא היה כמו תמרון של חוט של קשת, קיבל את האישה החדשה בשם אודיה, והציב אותה במרכז הבית.
מאז שהגיעה אודיה, היא לא נחתה שורה אחת של שינה. לעתים הייתי רואה אותה נרדמת בחצי עיניים, מחכה למהלך משעשע של “דודייה” בתור האורחת המפתיעה. הפעם והפעם היא חיפשה את האוצרות של המשפחה בדים, זהב, פיזור של חפצים יקרים, כאילו למחרת נתגלה שהכל נעלם באוויר.
האם תום ידע למה הוא הביא אותה לבית? איפה הם היו לפני כמה חודשים? היינו מתווכחים עד הלילה על כך ש”אודיה” אולי נחשפת בגניבה, אולי מרמת קהילה או פשיטת רגל.
בכל זאת, המשכנו לחיות ולתפקד. הבית שלנו היה עשיר חצר של שלושים דונם, שלושה תרים של חזירים (אנחנו עדיין מתעסקים בחזירים בשביל השחלה), כמה תרנגולות ושחורים. היה קושי להוציא את כל העבודה, אבל אודיה לא התלוננה. היא כבשה את המטבח, ניקתה את הבית, דאגה לחזירים, והשתדלה לרצות את מריה. רק אם הלב של האמא היה צלול, כל הדברים יכלו להיות מושלמים; אם לא אפילו הזהב אין שיכול להציל.
ביום הראשון של נוכחותה, אודיה אמרה לי: “קראי לי בשם-אבא”. היא רצתה להבהיר: “יש לי בתים, ולא את”. מאז היא קראה לעצמה “אודיה ניכטצ’יק”.
האם זה היה תקין? מריה לא קראה לאודיה בשם אחר היא הייתה תמיד דוממת, רק מקימה קו אדום של “צריך לעשות”. כך נוצרה תקופה של שקט, שבו כל הסכסוכים היו משוכתבים, ואנחנו נאלצנו למנוע ריביות משפחתיות מיותרות.
התפתחות המשפחה הייתה קשוחה, אבל תום התרחב במחשבותיו. הוא התלונן על כך שהאישה שלו מצייתת לו כמו “שירים של ציפור”. הוא הכיר אחת משכניו, דנה, והיא בחרה לפגוש אותו. החיבור היה מהיר, וההזדמנות הייתה מובנת: “הזוגיות שלנו תצליח, ואני אזרח”.
היום, בתיו של תום יעל ובננה נכנסו לנישואים ברגע שנפתחו, ואליהם הגיע חורף. מריה קראה שם לאודיה, “אודיה”. סבתא שמעה את המילה הפעם הראשונה והנה נחרדה.
באותו רגע, מתברר לנו חדשות משולבות: אודיה מצפה לתינוק, ותום מתכנן להיפרד ממנה. מריה נאנדה: “הייתי נגד זה כבר לפני שנים, אבל אם הוא נישא, הוא חייב לחיות עם זה”.
אחרי שההחלטה הייתה ברורה, מריה הזכירה לו: “הייה גבר, תדאג לילדך, תן לו חינוך טוב, תן לו מקום להיות האדם”. היא לא נעמדה על מקומו של גבר, אלא קראה לו “הבן”.
היא המשיכה באהבה, והצליחה לחזות שבסופו של דבר תום יפנה לביתו, ולדעת שהכל יתנהל על פי תו”א.
אודיה ילדה בת ונקראה וניטלי; מריה חייכה מבלי לומר מילה, אבל היא ידעה שזו שמחה.
השנה עברה, והבת וניטלי חגגה עם בנותיה. בתיים, בתו של תום, רוני, נולדה, והאמא לא יכלה להפסיק לחייך.
לאחר כמה שנים, האחד מהבנים של רוני, שמו יאיר, נישא וביקש לבוא לדירתי. הוא נזכר שהחתול של המשפחה שליו קנה לי בקבוק קפה מבית קפה “קפה קיבוץ”.
היום, בתו של רוני בשם קשת, גרה איתי. היא נולדה מהסיבוב של החיים, ואני מתאר לעצמי שהקורס של החיים תמיד יקטן במידה מסוימת.
תום, שכעת נרשום לכל תקור, הלך לעבודה והתרחק מהבית, ואני נשארתי עם קשת.
במשך עשר שנים עברו, וקשת נישאה, חוגגת, משקיעה בתינוק של שמו אלכסנדר שמו נבחר לכבוד אביו המורד.
היום, כשאני יושב במרפסת ופוגע בטיפה של קפה, אני רואה איך הבית עדיין עומד: סבתא, בתים, חומוס, שיחות על שלושה תרים של חזירים. משם, מתפשטת בתוכה עלה תירז עץ קטן שעליו אינני מבין איך נצמחה, אולי מתוך חיזוק של מריה, אולי מסימן של האמת.
הלקח של היום: בחיים המשפחה יכולה להיות סיבוב של גורלות, אהבות ותסכולים, אבל בסופו של דבר מה שמחזיק אותנו הוא הרצון לשמר את השורשים, להעריך את הדברים הקטנים, ולהיות מוכנים לשנות כשצריך. כאשר נודדים, כשמתקיימת שינוי, תמיד אפשר להרים את המשקל ולחזור אל האור של בית חם.
יומני, 28 באוגוסט 2022.
