בילדותי, אני, אחי ואחותי היינו קרובים בגיל. שמי היה נביה, שם שכל כולו עבריות. תמיד מצאתי את עצמי לובשת בגדים שקיבלתי מאחותי, אלו תמיד הדיפו ריח של ימים ועונות שעברו ולא שייכים לי. אחותי, דקלה, זכתה לכל תשומת הלב והמשאבים, ואני כמו שקופה, נותרתי בצללים. הורי השקיעו את כספם בשיעורים פרטיים לאחותי, בזמן שאני למדתי לבדי בין חלומות מפותלים. הציונים שלי היו טובים, אך לא עוררו בהם שמץ עניין או גאווה כאילו קליפת אגוז ריקה.
הערך העצמי שלי נמס בסמטאות השקטות של הבית, ולא ידעתי לעמוד על שלי או לדרוש צדק. אף על פי שהתקבלתי לאוניברסיטה יוקרתית בירושלים, הורי הוסיפו אפור על יומי במקום שמחה, הציעו לי לעבוד ולהתפרנס אם אינני זכאית למלגה. מרירה מאדישותם, עברתי להתגורר במעונות האוניברסיטה, ושם, בלילות הפוכים של חורף ירושלמי, הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי, עירן.
הלימודים הפכו חלום ללחישה מוזרה כשנכנסתי להריון. עירן ואני החלטנו להתחתן, וגלים של הודעה יצאו להורי, שענו ברעם. הם דרשו ממני להפסיק את ההריון, הטיחו בי קללות וחרפות, וסרבו לכל תמיכה לא שקל ולא חיבוק, רק קור כעפר מדברי. באותם ימים רכשו מכונית חדשה לדקלה, בזמן שאני מסרתי נשיפות קרות באוטובוסים ישנים.
ובכל זאת, ילדתי בן, יונתן בשמו, ומשפחתו של עירן העניקה לנו דירה קטנה בחולון. הורי ביקרו בקצרה, משאירים שלום יבש כאפר מדורות ישנות.
השנים גלשו כמו סוכר זולף, ובני גדל. ילד נוסף הצטרף למשפחה, וליבי נרפא מעט בזכות התמיכה והחום של בעלי ובני משפחתו. פתאום, כאילו צצה מתוך נבכי חלום ישן, התקשרה אמי בגרון מלא שכנועים סיפרה על חתונת דקלה, ודרשה שאקח הלוואה מהבנק ואממן את השמחה.
סירבתי. היא אמרה שאין לי משפחה עוד, שאני קליפת גפן מתה.
באותו רגע הבנתי חלום או לא, הגיע הזמן להניח גבולות. די היה בנדיבות חד-צדדית ובחרפה אילמת. משפחה אמיתית, גיליתי, היא רשת של אהבה וחמלה שארגתי בעצמי: עירן, ילדיי, הבית שבנינו. גם אם הדם משותף, רק הלב יוצר משפחה בעולם המשתנה באור ירח תל אביבי.
