גיסתי נסעה לחופשה באילת בדיוק כשאנחנו שיפצנו, ועכשיו היא דורשת לגור בתנאים נוחים.
הצעתי שאשקיע יחד עם גיסתי כסף בשיפוץ הבית, אך היא סירבה ואמרה שהיא לא צריכה את זה. עכשיו, כשהבית שלה חצי הרוס וחסר כל נוחות, היא מבקשת לעבור לגור אצלנו אז זו רק אשמתה!
הבית היה של סבתא של בעלי, ונמסר לו ולאחותו אחרי שנפטרה. זה היה בית ישן אך החלטנו לשפץ ולגור בו. היו שתי כניסות, כך ששתי משפחות יכלו להתגורר בו בשקט, בלי להפריע זו לזו. החצר הייתה משותפת. מספר החדרים היה זהה בכל חלק.
הירושה נעשתה כבר כשנישאנו. הכל עבר ברוגע. חמותי ויתרה מיד היא רגילה לחיים בעיר תל אביב. אמרה לשני ילדיה: “תעשו מה שאתם רוצים”.
בעלי ובעלה של גיסתי שיפצו את הגג וחיזקו את היסודות עם קצת כסף. רצינו להמשיך בשיפוץ, אבל גיסתי יצאה מדעתה. היא לא התכוונה להשקיע באיזה “בקתה על עמודים”. בעלה שתק ונסוג אין לו כוח לוויכוחים.
אני ובעלי תכננו לגור בבית הזה. המושב היה קרוב לירושלים, והייתה לנו מכונית, אז לא הייתה בעיה להגיע לעיר. נמאס לנו מהדירה הקטנה בשכירות. משפתחלנו חלמנו על בית משלנו, ולא היה לנו סיכוי לבנות מההתחלה.
עבור גיסתי הבית היה יעד לקיץ לעשות על האש, לנוח, לא מעבר. היא הבהירה: עליי לא לסמוך.
במשך ארבע שנים שיפצנו בעבודה קשה את החצי שלנו. כן, לקחנו הלוואה מהבנק, אבל זה היה שולי. התקנו מקלחת, חיממנו את הבית, החלפנו חשמל, הוספנו חלונות וצבענו את הסלון. זה היה מסע מפרך, אבל המשכנו לחלום.
גיסתי בזמן הזה עשתה טיולים באירופה. בכלל לא עניין אותה מה קורה אצלנו או בבית שלה. אחות בעלי חיה רק לעצמה ולא דאגה לאחרים. אבל אז נולד לה בן, והיא יצאה לחופשת לידה.
ברגע זה, הפסיקה לטוס והכסף אזל. פתאום נזכרה שיש לה חצי בית, והבינה שקשה לה עם תינוק בדירה בעיר. במושב, הילד יכול היה לשחק בחוץ כל היום.
באותו זמן כבר עברנו לבית, והשכרנו את הדירה בעיר. לא נגענו בחצי שלה, אבל במשך השנים החצי הזה התפורר. לא ברור איך אפשר היה לחיות שם בלי חימום, אבל היא הגיעה לחודש עם מזוודה, ודרשה להיכנס אלינו לשבוע. נאלצתי להסכים.
הבן שלה עשה רעש נוראי, וגם היא לא התחשבה באף אחד. עבדתי מהבית, וזה שיגע אותי, אז עברתי לרעות, חברה שלי. היא נסעה באותה תקופה, אז התאים לה שיש מי שישגיח על הבית.
נאלצתי לחזור אחרי כמעט חודש, כי אמא שלי חלתה. שכחתי מגיסתי, הייתי בטוחה שחזרה כבר לעיר.
להפתעתי מצאתי אותה בבית, מתנהגת כאילו זה הבית שלה. שאלתי מתי היא מתכננת לעזוב.
“לאן אלך? הילד קטן, טוב לנו פה,” ענתה גיסתי.
“מחר ניקח אותך לעיר,” השבתי.
“אני לא מתכוונת לחזור.”
“אפילו לסדר לא טרחת, כאן זה לא מלון.”
“במה את מרשה לעצמך להוציא אותי? גם זה הבית שלי!”
“הבית שלך מאחורי הקיר, לכי לשם”.
ניסתה לשכנע את בעלה שיעזור לה, אך גם הוא הסכים היא נשארה יותר מדי זמן. היא נעלבה ונסעה. כמה שעות אחר כך חמותי לא הפסיקה להתקשר:
“לא היה לך זכות לגרש אותה, זה גם הבית שלה.”
“היא יכלה להישאר בחלק שלה, זו הבחירה שלה,” בעלי ענה.
“אבל איך אפשר לגור שם עם תינוק? אין חימום, השירותים בחוץ. הייתם יכולים להתחשב באחותך.”
בעלי התפוצץ וסיפר לאמא שלו שהצעתי שנשפץ יחד זה היה יכול להיות זול לשנינו. היא סירבה. אז למה כולם טוענים עלינו עכשיו?
הצענו אפשרות אחרת שגיסתי תמכור את החלק שלה לאמא שלי. היא ביקשה סכום מוגזם במחיר כזה אפשר לקנות וילה חדשה. לא הסכמנו.
מאז הסכסוכים לא נגמרים. חמותי נעלבת נון-סטופ, עינת הגיסה מסתבכת. כשהן מגיעות, עושות רעש, הורסות גינה, שובבות. החלטנו לגדר את החצר. לא עוד פשרות בדיוק כפי שגיסתי רצתה.
