אני עדיין זוכרת את הבוקר ההוא, לפני שנים, כאילו זה היה אתמול. יונתן סחב את המזוודה במסדרון ואחותו תמר צווחה מאחוריו: “יונתן, תיזהר עם המזוודה, יש שם קרם יוקרתי, אם תשבור – לא תשלם על זה עד סוף החיים!” הקול שלה חתך את השקט של הבית שלנו בביטחון של בעלת בית שחזרה לנחלתה החוקית.
הנחתי את מספרי התפירה. לחתוך משי באלכסון זה עניין עדין, לא סובל לחץ, והלחץ בדיוק טרק את דלת הכניסה והתגלגל פנימה עם שתי מזוודות ענק.
על הסף עמדה תמר. בת שלושים ותשע, בלי יום עבודה רשמי בחמש השנים האחרונות, ותמיד בתפקיד “המוזה שלא מבינים אותה”. מאחוריה נרעד יונתן, בעלי, בניסיון להסתיר את מבטו.
“נועה, היא אחותי,” מלמל באשמה, תופס את ידית המזוודה. “יש לה תקופה קשה. היא צריכה איפה להתארח.”
“אני אגור אצלכם קצת, עד שהוא יבוא להתחנן,” הכריזה תמר, זורקת את הנעליים באמצע המסדרון. “יונתן, תכניס את הדברים לחדר השינה עם המרפסת. אני צריכה אוויר צח למדיטציות.”
היא צעדה למטבח בלי להסתכל עליי בכלל. חייכתי קלות. כתופרת עם עשרים שנות ניסיון, אני יודעת היטב: כשהבד רקוב, לא משנה איך תתפור – התפר יתפרק. המשפחה של בעלי התבלבלה לא פעם בין הנימוס שלי לחולשה.
דלת המקרר נטרקה במטבח.
“נועה!” נשמע משם. “למה אין לכם חלב קוקוס? אני צריכה לשייק. ואת המדף הזה אני מפנה, פה יעמדו ג’לי הדיטוקס שלי. הנקניק שלך שמתי זמנית על המרפסת, הוא פוגע לי באאורה.”
נכנסתי למטבח בנחת. הנקניק שלי אכן שכב יתום על אדן החלון.
“תמר,” אמרתי בשלווה, מחזירה את הנקניק למקומו. “האאורה שלך מתקלקלת מבטלה. ואת המדף את לא מפנה, כי עליו עומדים המוצרים שלי, שנקנו בכסף שלי. חלב קוקוס אפשר לקנות בסופר ממול.”
תמר הצמידה ידיים לחזה בהצגה תיאטרלית.
“יונתן! אתה שומע איך היא מקבלת אותי? באתי אליכם בלב פתוח, פצועה מבגידת בעלי, והיא מאשימה אותי בחתיכת נקניק!”
יונתן נדחף בינינו בחוסר נוחות:
“נועה, באמת, שתוכלי לסדר לה. קשה לה עכשיו.”
“קשה לה לסחוב מזוודה, יונתן. אבל לגור אצלנו – קל לה מאוד,” חייכתי את החיוך הכי בהיר שלי. “אם היא תסכים לחוקי הפנסיון הצנוע שלנו.”
תמר נחרה, כל גופה הראה שהיא מתנשאת לדבר איתי רק מתוך רחמים.
בערב התקשרה חמותי, רחל. היא תמיד התקשרה ברמקול, כדי שקולה המטופח של המיטיבה יישמע חזק יותר. היא אהבה להיות נדיבה ואצילית, אבל אך ורק על חשבון אחרים.
“נועה, ילדה שלי,” זימר השפופרת. “תהיי חכמה. תעטפי את תמרי באהבה. זה מחויבות המשפחה הקדושה שלנו. הילדה צריכה לחדש כוחות, תגישי לה ארוחות בוקר, שתישן. הייתי לוקחת אותה אליי, אבל לחץ הדם שלי קופץ מרעש, את מבינה.”
“אני מבינה, רחל,” עניתי בשלווה. “תשמרי על עצמך. תמר לא תיעלם אצלנו.”
למחרת בבוקר, בשבת, קמתי מוקדם. הכנתי לביבות גבינה, חלטתי קפה טוב. הריח התפשט בדירה, ותוך זמן קצר הגיעה תמר למטבח, עטופה בשמיכת הקשמיר האהובה עליי.
“אה, ארוחת בוקר!” היא הושיטה יד לצלחת. “ולמה לביבות בלי רוטב קוקוס מרוכז?”
שמתי מולה בשקט כוס קפה שחור והגשתי דף נייר מלא בכתב יד צפוף.
“מה זה?” תמר הרימה את הדף בשתי אצבעות עם לק מושלם.
“זה, תמרי, חשבון.”
תמר מצמצה בריסים המורחבים בחוסר הבנה.
“אישה מודרנית צריכה לכבד את הגבולות שלה ולחיות בזרימה, לא לספור אגורות!” התחילה את המנגינה האהובה. “אני בכלל ניזונה מאנרגיה קוסמית, והחומרי זה תדרים נמוכים שחוסמים צ’אקרות!”
“הצ’אקרות שלך נחסמו כשהיית מתפטרת מתחום הלוגיסטיקה לפני ארבע שנים כדי ‘לחפש את עצמך’,” עניתי בשלווה, לוגמת קפה. “ואנרגיה קוסמית, לצערי, לא משלמת חשבונות חשמל. דרך אגב, מים וחשמל אצלנו לפי מונים.”
“את חומרנית, תופרת חסרת רוחניות! רק שיהיו לך בגדים לתפור!” צווחה תמר, מתכסה בכתמים אדומים.
היא קמה מכיסא בבת אחת, נחיריה מתרחבים בזעם כמו פאג גזעי שקיבל קרקר במקום כבד אווז.
אפילו לא מצמצתי.
למטבח, משך ברעש, נכנס יונתן המנומנם.
“נועה, מה? איזה שכר דירה? היא באה להתארח!”
“אורח, יונתן,” פניתי לבעלי, “הוא אדם שבא עם עוגה, שותה תה, מחבב את המארחת, והולך לישון בבית שלו. אבל אדם שמביא שתי מזוודות של בגדי חורף באמצע מאי, תופס חדר נפרד ודורש חלב קוקוס – זה דייר.”
תמר לקחה נשימה, מתכוננת להיסטריה חדשה.
“אני משפחה! יש לי זכות! אח שלי גר פה גם!”
“גר, תמר,” הסכמתי בשלווה. “אבל זה לא הופך את הבית שלי לאכסניה משפחתית. ועכשיו נחזור לחשבון. סעיף ראשון – שכירות לחדר. סעיף שני – אוכל מהמוצרים שלי. סעיף שלישי – מים וחשמל. וסעיף רביעי – ניקיון אחריך. אם את לא רוצה לשלם על ניקיון, הנה לוח תורנויות: היום את מנקה את האסלה ואת הכיריים.”
“איך את מעזה!” נחנקה תמר. “יונתן! אשתך מגרשת אותי!”
יונתן העביר מבט מהפרצוף הרגוע שלי אל פניה האדומים והמעוותים של אחותו.
“תמר,” אמר פתאום בקול נחוש. “נועה צודקת. לא באת למלון. את רוצה לגור אצלנו – תכבדי את המארחת ואת חוקי הבית.”
זו הייתה דקירה בגב, שתמר לא ציפתה לה. הנהנתי בחיוב לבעלי והוספתי טיעון ניצחון:
“ואם אתה, יונתן, תחליט מתוך רחמים לשלם על המגורים של אחותך מהכיס שלך – ננכה את הסכום הזה מהתקציב לרכב החדש שלך. חשבון פשוט.”
יונתן, שרכב חדש היה חלומו בשלוש השנים האחרונות, שלב את ידיו בנחישות, כל גופו מראה שאין בכוונתו לממן את גחמות אחותו.
ללא תמיכת אחיה, פנסיון חינם ומשרתת בדמותי, תמר תפסה בחיפזון את הטלפון וחייגה לאמא.
“אמא! הם מתעללים בי! מכריחים אותי לנקות אסלות! אני באה אלייך!”
מהרמקול נשמע קול נחפז של רחל: “אוי, תמרי, בתי, אצלי התחיל שיפוץ במסדרון! מריח צבע, תהיה אלרגיה! תסבלי אצל נועה, תהיי ילדה טובה!” והקו נותק בחיפזון.
תמר עמדה באמצע המטבח, לוחצת טלפון כבוי. הפאתוס התפוגג, חשף אמת פשוטה ומכוערת: אישה בוגרת, שהורגלה לרכוב על צווארם של אחרים, גילתה פתאום שהצוואר מצופה סבון.
אחרי ארבעים דקות, בזעם רועם של גלגלים, המזוודות התגלגלו החוצה לבניין. ותמר, כפי שהתברר בערב, בכל זאת מצאה דיור. אצל חברה. אמנם בלי חלב קוקוס, שמיכה אישית ומשרתת חינם.
