אמא תמר הייתה בלונדה, ואבא שלומי גבר שחור מתולתל שכמו אש. הם באמת מתאהבים, ובשנתיים אחרי החופה נולדה להם בת.
הלידה הייתה מסובכת: הילדה נתקעה קצת בחבל הטבור ולא יכלה לצאת מיד. אחרי הלידה לקחו את התינוקת לחדר חמצן, והאנסכולוגו נשף לה חמצן נוסף. תמר העבירו למחלקה אחרת, והיא יכלה לראות את הבת רק אחרי כעשרה שעות. כשהיא סוף סוף ראתה אותה, נחרדה מהפתעה. האחות הביאה לה את הקטנה עטופה כמו בובה, ובטרם תתן אותה לאכלה, היא פישטה אותה על השולחן. על השולחן הייתה
חבצלת קטנה, פרווה ורכה, עם שיער אדום ארוך ומתולתל.
אחות, את בטוחה שלא טעיתם? שאלה תמר ברגש.
100 אחוז, זאת הילדה שלכם. אף אחת מהאחיות לא לוקחת תינוקת לחדר אחר בלי שמו של האמא, והבת שלכם הייתה רק בקבינט החמצן הסבירו לי, והוסיפו שכדאי לבדוק, אולי גם בעלך אדום? אמרו והלכו.
תמר לא יכלה להאמין למה שהיא ראתה, והקוטנצ’יק של הילדה התחיל לצעוק ולזחול בחיפוש אחרי חיבוק של אמא, עד שהציללה תמר והחזיקה אותה קרוב לחזה. כשהאבא שלומי הגיע לאסוף את הילדות, הוא הסתכל בתמיהה ולא אמר דבר.
בבית הם חקרו את השושלת, תקשרו לסבים, וגילו שסבא של שלומי מדור רביעי היה פולני אדום ומתולתל. אחרי כן, מאז כולם נולדו כההים, חוץ מהקול הזו.
תמר נגבה את הילדה במגבת יבש, ושלומי קפץ וחש:
היא נראית כמו פשתן של מאי! אמר, ולא נשאר קם שם שם. למרות שהייתה לה שם רשמי אליסה, הם קראו לה חבצלת, ובקרב המשפחה היא קיבלה גם כינוי של “קצף”.
חבצלת גדלה בחיוך רחב, השכנים קראו לה “צוחקת”, והיא בוכה רק כשיש סיבה ברורה. בגיל ארבע, באביב, הופיעו לה נמשים על האף.
אמא, מה זה? שאלה היא בתמימות.
אלו נמשים של מלאכים. כמה שיהיו לך, כך תצטרכי לעזור לאותו מספר של אנשים השיב תמר, מנשקת אותה בחיוך. חבצלת לא ידעה שהמילה תלווה אותה לכל החיים.
במרחב המשחקים, אם ילד אחר בוכה, היא משאירה מאחורי הטירה ומריצה לה. היא מלטפת את השיער שלו במילים מרגיעות, והדמעות נעלמות מיד. היא חשבה שהיא מלאך.
כאשר הילדים ראו בידה בובה גדולה והתחילו לבקש בובות דומות בצעקות, היא רצה לתת להם את הבובה שלה. כשחזרה הבובה למקומה, תמר ואמא של הילד הקטן קנו גלידה וקיבלו אותה חזרה בעקיפין. חבצלת חשבה שזה טבעי היא באמת מלאך.
בכיתה ה׳ בחזרה מבית הספר, ראתה זקן על המדרכה מתבלבל בנעליים משוררות. הוא התחיל לקפל כדי לקשור את השרוך, ובאותו רגע ילד קטן בחלון קיבל את המראה של רחוב. הילד פגע בטעות בצמח פיקוס גדול שהקופח ירד במהירות. חבצלת רצה מיד אל הזקן ודחפה אותו חזק. הוא קפץ צדדים, וחבצלת נחתה עליו. הפיקוס נפל והסתדק. הזקן, במקום לכעוס, חייך והודה:
חמודה, את ממש מלאך, הצלת אותי!
זה חיזק בחבצלת את האמונה שהיא נולדה לשמש מאירה. כל אביב נוסף נמשים על אפה, וביום אחד היא נעמדה מול המראה ובחינה את שיערה האדום, עיניה הכחולות, שפתיה האדומות ונמשים חדשים על האף. היא שאלה בחיוך:
אמא, איפה אני אמצא כל כך הרבה אנשים שצריכים עזרתי?
תמר, מופתעת מזכרונות עבר, השיבה:
בנות, הנמשים הם נשיקת השמש לך. כל נשיקה היא אדם שאת צריכה לתמוך בו.
חבצלת חייכה וענתה:
אולי השמש באמת מנשקת אותי, אבל את אמרת לי שאני מלאך וכל נשיקה היא מישהו שעליי לעזור לו!
תמר נזכרה שהייתה מדברת על נמשים בגיל ארבע, חיבקה את הילדה בחום, וניסתה לגלגל את ה”חיבוק הזה” אל מחוץ לעולם.
בבגרות, חבצלת סייעת לזקנים לחצות את הרחוב, נושאת להם תיקים ולא מוותרת על גלידה או שוקולד אם ראתה סבתא מתלבטת בחנות. היא קנתה בשבילן את שני המוצרים והקנתה את ההנאה לעצמה.
יום אחד, במדרכה, חזה אליה אשה אלגנטית עם ריח משובח של בושם. האשה הלכה מול לוקסוס בוהק. חבצלת רצתה לשאול על הבושם, אבל חיכתה שהאישה תזמין. פתאום הרכב של האשה נפל על דרך צדדי בגלל נהג שיכור. האשה חיבקה אותה ולחשה:
את מלאך! את המלאך שלי!
כאשר היה סתיו כבד, חבצלת עמדה בתחנת הרכבת, חבוש בכובע קפוצ’ון. פתאום מישהו שאל אותה איך להגיע לרחוב אליהו קפלן. היא הסתכלה למולו, ולו הוא היה בחור עם שיער אדום מתולתל ונמשים על האף שזורים כמו באביב. היא לא החזיקה מלשון, שנינו צחקנו בקול עד שהגשם הפך שלג קל.
שנתיים אחרי, נולדה להם בת יוליה, שיער אדום מתולתל, נשיקות שמש על אפה, ונמשים קטנים. היא חייכה ושאלה:
אמא, מה זה הנמשים?
והיא ענתה:
אלה נשיקות של השמש, וככל שיש לך יותר נמשים, כך יש יותר אנשים שאתה צריך לעזור להם.
