יומן אישי / יום שישי, תל אביב
הערב ירד מוקדם, כמו שמקובל אצלנו בחורף: עוד לא הגיעו השעה שש וכבר הרחוב בחוץ הטיל צללים ארוכים, התאורה של הפנסים צהובה-רכה, כזו שמתחממת איתה הלב, במיוחד כשנזכרים בימים קרים בירושלים או בצפת. אצלי, בדירה שברחוב ארלוזורוב, היה חמים ומתוק האור של המנורה בפינת הסלון ריחף על השולחן, סימן את קווי הרהיטים ויצר משחקי צללים על הקירות. על השולחן הקטן, ליד צנצנת קטנה עם מגולגלות, עמדו שתי כוסות תה חם, וניחוח נענע ודבש התערבב באוויר. בחוץ, במקום שלג אמיתי, אפשר היה לדמיין איך הגשם עושה רעש עדין על התריסים, אפילו שהוא עוד לא התחיל.
סיימתי לסדר על השולחן הוצאתי את הספלים האהובים שלי שקיבלתי בצבא, סידרתי עוגיות, הדלקתי נר ריחני בשמים, ככה שיהיה ממש נעים. ואז נשמע פעמון הדלת. קפצתי למסדרון ופתחתי בכניסה עמד ידידי הטוב שחר, רטוב לגמרי מהגשם, לחייו אדומות מקור, אפילו שיערו נשאר פרוע תחת הקפוצ’ון.
אני קפוא, כמו כלב ברחוב מלמל שחר והוריד במהירות את המעיל, טפח עליו שיישאר יבש. קצה השרוול כולו היה עם טיפות, בריסים עוד נצצו מים. מזג אוויר כזה זה רק לשבת בבית.
זה בדיוק מה שאנחנו עושים! חייכתי אליו, קיבלתי ממנו את המעיל התפוח. בוא, תיכנס, תמר ואני בדיוק מתיישבים לתה. בטוח שגם לך זה יישב בול עכשיו.
הלכנו יחד לסלון. שחר התכוונן ישר לכורסא הנוחה והתיישב, אחז את הכוס החמה בשתי ידיים. לכולנו יש את הרגע הזה שבו הגוף מתחיל להפשיר והלב נרגע.
נו, מה קרה, ששום דבר לא יעצור אותך מלבוא אליי בשישי בערב? לא היית אמור לנסוע להורים של עדי, יחד עם נון?
הייתי, אבל שינה תכניות ענה שחר בחצי חיוך, לגם מהתה.
הבנתי. מה עם עדי? מה עם נון?
הייתה דממה קצרה, הרגשתי שיש לו משהו על הלב שלא פשוט להוציא. הוא סובב את הכוס בין האצבעות בעצבנות, העיניים תמיד בורחות מהמבטים, אל הספרים, אל התמונות על הקיר, אל קצה השולחן, כאילו יש שם מילה שהוא מחפש.
לבסוף, הוא הניח ידיים, הוריד את הראש ואמר בשקט:
אני מתגרש.
הייתה דממה. הספל רעד לי ביד, קיוויתי ששחר מגזים, אבל עיניו היו רציניות מאי-פעם.
ברצינות? מעדי? שאלתי, נשמע לי רחוק מהמציאות.
הוא הנהן. העיניים שלו חלפו דרך החלון, אולי ראה שם עתיד אחר, או בסך הכול רצה לברוח קצת.
כן. פגשתי מישהי… קוראים לה שיראל. לידה אני מרגיש שאני יוצא לחיות מחדש. כאילו מישהו פתח לי את החלון אחרי שנים של מחנק.
אתה בטוח שזה לא סתם ריגוש רגעי? ניסיתי לשאול, זוכר גם את הילדות שלי, עוזב את הילדה בגלל אישה אחרת לא נותן לי שקט. נון בן שנתיים! איך תסביר לו, כשיגדל, שאבא פשוט נעלם? תזכור את הילדות שלך.
הפנים שלו התחדדו, פתאום ראיתי אותו חד, אפילו כועס.
חשבתי על זה המון. אבל לא יכול לחיות בשקר. כל בוקר אני קם ואפילו לנשום קשה לי. חייתי שנים מתוך הרגל וריקנות. שיראל, איתה אני חוזר להרגיש, לקום בבוקר, לרצות עוד משהו. אני לא עוזב את נון אני לא כמו אבא שלי, אני אהיה שם בשבילו.
השתתקתי לרגע. ראיתי מולי את שחר של פעם יושב בבית הספר, קטנצ’יק עם עיניים בוערות ונחישות. אז הוא נשבע שלא יהיה, חלילה, כמו אבא שלו. “אני לא אהיה כזה אף פעם,” הוא היה אומר. והנה עכשיו…
אתה זוכר איך בבית הספר נשבעת שלא תחזור על הטעויות של אבא שלך?
מבט הפלדה שלו פגש את עיניי, כאילו חיכה לביקורת.
זוכר. אז מה?
אז זה מה שאתה עושה, עניתי, עוזב אישה וילד לאותו גורל.
הוא קם נעמד כאילו משהו בער בו, הלך הלוך ושוב, עיניו ברקו. לרגע היה נדמה שכואב לו יותר ממה שהראה.
זה לא דומה בכלל! צעק כמעט, אבל חזר למלמל. אבא סתם ברח. לא הסביר, לא היה. אני מדבר בגלוי, לא מסתתר, מנסה להיות בסדר. אני לא בורח. אני לא משאיר את נון, אשאר בסופי שבוע, אהיה איתו. זה שונה לגמרי, אני לא הוא!
הנחתי לו לשחרר אוויר, ואז שאלתי בשקט:
ומה עם לנסות להציל? באמת ניסית? ניסית לחזור אליה דרך הלב, לא רק דרך הראש? פרחים? מילה חמה בלי סיבה? דייט קטן אחרי הרבה זמן?
הוא התפרץ קצת, כאב התערב באוויר.
תן לי שקט, אלון. שלך תמיד היה מושלם משפחה, אבא, חום. קל להיות פסיכולוג ממרחק, אתה לא מבין איך את זה מרגיש.
נאנחתי.
זה לא עניין של שלמות. זה בחירה לא לחזור על שגיאות ישנות.
הוא הרים קול, העיניים כבר שקטו, בעיקר לצער.
היית רוצה לדעת מה זה להיות ילד בלי אבא שמופיע רק כשהוא רוצה? שאין מי שאכפת לו באמת, שאין למי להתקשר אם מפחדים בחושך?
קמתי גם, לא התקרבתי. רק אמרתי בשקט:
ודווקא לכן אתה עושה את אותו דבר נותן לילד שלך לגדול ככה. אמרת שתהיה אחר, והנה
אתה פשוט לא מבין מלמל, בקושי.
לא, אני לא יודע איך זה לבחור בחיים חדשים כשיש מישהו קטן שבונה עליך כל יום מחדש.
שמע, פשוט אל תטיף לי, הוא אמר, לקח את המעיל ויצא. הדלת נטרקה, ואווירת הבית השתתקה.
נשארתי לשבת מול הכורסא הריקה. חשבתי, אולי הוא יחזור בעוד רגע. אולי יגיד “סליחה, הגזמתי.” אפילו לא ידעתי מה לומר אם יעשה זאת. רק ליטפתי את הידיים על פניי, נושם עמוק.
כעבור כמה דקות, תמר יצאה מהחדר זיהיתי אותה על פי כתב ידה הדק והריח המרגיע. היא התרככה לידי, הגישה לי עוגיה.
מה קרה? שמעתי צעקות…
שחר עוזב את עדי. בגלל אחרת, מתגרש, עניתי, הבטתי קדימה.
היא נאנחה, התיישבה לידי, לא מיהרה להסיק מסקנות.
אולי הוא הסתבך. אנשים לפעמים לא בוררים בהתחלה מה נכון ומה דמיון. אולי הוא חושב שככה הוא יציל את עצמו.
אולי. הבעיה היא שהוא אפילו לא מנסה לעצור, לחשוב. פשוט חוזר על אותה טעות שכאבה לו כל החיים. אני לא האמנתי שהוא מסוגל לזה.
היא חיבקה את ידי. הייתי צריך את זה.
הגשם שוב נתן סימן על החלון. הדירה הייתה שקטה וגם הלב
***
שבוע אחרי, תמר ואני התייצבנו אצל עדי. עמדנו מחוץ לדלת הייתה קרירות באוויר, דלתות נסגרו חזק סביב. תמר החזיקה עוגת תפוחים חדשה מפה לבנה, סרט תכלת, לא רשמי אבל עם כוונה.
לחצתי על הפעמון, הדופק שלי עלה.
עדי פתחה פניה עייפות, הופתעה לראות אותנו.
אלון? תמר? מה התחילה להסס.
רק באנו לבדוק מה שלומך, תמר הושיטה את העוגה ברוגע, בחום. אפשר להיכנס?
עדי פינתה מקום, הכניסה אותנו.
בדירה שלה היה שקט, שקט מדי. תמיד היה צחוק של נון, מוזיקת רקע, קופסה של לגו על הרצפה. הפעם כלום. תמר חיפשה בעין באופן כמעט לא מודע את הילד.
בגן, ענתה עדי לשאלה בעיניים. יש הופעת בובות היום, אז אני אוספת אותו רק עוד שעתיים.
התכנסנו במטבח. עדי פתחה תה, עשתה את זה בתנועה מכנית, כאילו ראש אחר מתפעל את הידיים. הצעתי לשבת, תמר פתחה את העוגה.
איך את, באמת? שאלתי בשקט. ניסיתי להגיד את זה בלי לחדור, מהלב.
היא משכה בכתפיה, לא הסתכלה עלינו ממש.
איכשהו ממשיכה עיסוקים עוזרים לא לחשוב יותר מדי.
הוסיפה נון לא ממש מבין, שואל איפה אבא. אני אומרת שעובד הרבה. לא בטוחה אם מבין, אבל לפחות לא בוכה.
הקול שלה רעד. תמר הניחה יד חמה על שלה, בלי להגיד כלום. עדי לחצה קלות, מודה בשתיקה, וחייכה קלות כדי להחזיק את עצמה.
אם תצטרכי עזרה אפילו שעה, אפילו כלום קטן תגידי, תמר אמרה לה בהחלטה. אנחנו פה, תמיד.
היא הביטה בנו בעיניים רטובות. דמעה אחת ירדה, והיא לא מיהרה למחות אותה.
תודה, לחשה בקול צרוד. לא ידעתי למי באמת אפשר לפנות.
השתהתה, המשיכה:
בעבר נראה שיש הרבה חברים, אבל ברגעים האמת… מי בכלל נשאר לשאול עזרה?
אנחנו, עניתי לה. בשביל זה יש אותנו. לא צריך אפילו לבקש.
היא הרימה עיניים, בכתה רגע. הפעם דמעות הקלה, לא של כעס. תמר שחררה בעדינות את היד, ואז פתחה את הקופסה.
קחי, תאכלי, יצא קצת קריספי מידי, אבל טעים, אמרה בחיוך קטן.
עדי חייכה, לקחה פרוסה. לרגע היה שקט וזה היה בסדר.
***
עברו שלוש שנים.
השמש בשדרות רוטשילד זורחת. נון כבר בן חמש, רץ על הדשא ומשחק בכדור אדום, השיער שלו פרוע, הפנים מחויכות. תמר יושבת על הספסל, מנדנדת את העגלה של בתנו. אני צופה בילד; התמלאתי רוך שלא הכרתי.
תראי איך הוא גדל, אמרה תמר, לא נח לרגע.
לגמרי. עדי מדהימה, עניתי. הצליחה לגדל אותו מתוך אהבה.
תמר נשענה מעט קדימה, פניה רציניות.
עושה כל מה שיכולה. אבל קשה לה. במיוחד כששחר חוזר בו מהרגע לרגע, יום פה, שבוע לא. פעם קרוב, פעם רחוק. אתמול בוטלה עוד פגישה “עבודה”, ככה הוא מסמס.
חייכתי במרירות.
עברו שלוש שנים, ומדי פעם שחר קונה לו מתנות יקרות, מבטיח עולם ומלואו, אבל ברגע האמת נעלם. לפעמים בשביל הצגות, לפעמים ל”חוויות”, אבל תמיד קצר מדי, תמיד עם שעון על היד.
הזכרתי לו שילד לא צריך מתנה צריך אותך. נוכחות, מישהו שיספר סיפור לפני השינה, שיהיה שם בחגים. הוא מתעצבן, אומר “יש לי תקופה מורכבת בחיים”.
שלוש שנים “מורכבות”, אמרה תמר בשקט. נון יודע בדיוק. אתמול שאל את עדי: “אמא, אבא כבר לא אוהב אותי?” שברת הלב שלה.
עצמתי אגרוף, התגברתי.
שחר לא מסוגל לראות, אמרתי. תמיד נשבע שלא יהפוך להיות אבא שלו, שיזכור את הילדות בודד, עם טלפון שקט ואור כבוי. ועכשיו? הוא בדיוק כמוהו.
בדיוק, סיכמה תמר.
אותה שנייה נון חזר לספסל, מתנשף, עיניו בורקות.
דודי אלון, תראה מה אני יודע! צעק, עשה תרגיל, וברח שוב לדשא.
טוב שיש לך אותו, לחשה תמר. לפחות לך הוא תמיד יכול לפנות. אתה לא נעלם. אתה קבוע.
הסתכלתי על הילד. בלב החלטתי: אם שחר לא מסוגל, אני אהיה הדוד-אח-אב עבורו. לא תישאר פה חוויה של נטישה. לא עוד.
השמש האירה, נון צחק, והעגלה נעה בשקט. ידעתי: עכשיו, יש מי ששומר על הילד. כי ילדים לא צריכים שלמות רק מישהו אמיתי, שלא יפנה עורף, דווקא כשהכי צריך.
