הגורל חוזר על עצמו
ערב חורפי ירד מוקדם על תל אביב כבר קצת אחרי חמש השמים התקדרו עד הסוף, ופנסי הרחוב פתחו באורם הצהוב את החורף העירוני. בדירתו של אריאל היה חם ומזמין: אור רך מהעמוד האיר את הסלון בזוהר דבש חמים, מבהיר את קווי הריהוט ומטיל צללים מוזרים בפינות. על שולחן הקפה, לצד קערה קטנה של עוגיות, עלו אדים קלים משתי כוסות תה, שמילאו את החלל בניחוח מרווה ודבש. מאחורי החלון רקדו פתיתי גשם עבים חלקם נדבקו לזגוגית וחלקם נערמו אט אט על אדן החלון.
אריאל זה עתה סיים לסדר את שולחן התה בחר במיוחד את הספלים האהובים עליו, סידר עוגיות, והדליק נר קטן עם ריח קינמון, שיהיה אווירה חורפית במיוחד. בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. הוא פתח רמי עמד על הסף, שערו פרוע קלות ולחייו אדומות מקור.
קר לי כמו כלב ברחוב, מלמל רמי, מנדנד את השלג מעל המעיל שלו. הצווארון התכסה כולו פתיתי גשם, ועל הגבות והריסים המסוקסות שלו נמסו נתזים אחרונים. כזה ערב זה רק בשביל להיות בבית.
בדיוק מה שאנחנו עושים, חייך אריאל, לקח מידי רמי את המעיל. תיכנס. נועה ואני בדיוק התכוננו לקפה ופטפוט נפשי. בטוח שגם לך זה יהיה בול במקום.
הם נכנסו לסלון. רמי התיישב מייד בכורסה הרכה, ואחז את הספל בשתי ידיו, קולט לתוכו את החום שחדר באיטיות לאצבעותיו. הוא עצם עיניים לרגע, כמו סופג את הנעימות הפשוטה של הבית המואר.
אז, מה כל כך חשוב שהיה שווה לך להגיע אלי בשישי בערב? היית אמור להיות אצל חמותך עם אשתך והבן, לא? אמר אריאל בחיוך שמרמז על קריצה, אך בעיניו הייתה דאגה ואמת.
הייתי, אבל לא נסעתי. רמי גיחך, לוגם תה.
הבנתי, ומה שלום מאיה ועומרי?
רמי נע הצידה, מהסס. הוא נשף אוויר, כאילו משליך הצידה מחשבות.
בסדר בערך, אמר בניסיון להיות קליל, אך משהו בקולו לימד את אריאל שהסיפור גדול מבסדר.
הוא אחז חזק יותר בספל, אצבעותיו שיחקו בשולי הקרמיקה הלבנה, מתחמק מהמבט של אריאל וסוקר את החדר רגע הספרייה, רגע התמונה שעל הקיר, רגע הריצפה.
בסוף נשם עמוק ולחש:
הגשתי בקשה לגט.
ידו של אריאל רעדה מעט, גלי תה הדהדו בספל. הוא בחן את חברו, מנסה לראות בו את האישור לדברים ששמע.
באמת? עם מאיה? קולו התרומם ללא משים.
רמי הנהן, עיניו שבות לחלון, כאילו מחפשות תשובה מעבר לגשם הקר.
כן. פגשתי מישהי אלומה. איתה אני מרגיש שאני באמת חי. היא כמו אור בתוך החושך.
אתה בטוח שזה לא התלהבות חולפת? שאל אריאל בקפידה, אך בזעמו הסתתר געגוע לדאגה. יש לכם ילד! עומרי רק בן שנתיים! איך ילד קטן יתמודד בלי אבא אתה זוכר איך היה לך כילד?!
רמי בחן אותו חזק, והחליט בנחרצות:
אני בטוח. חשבתי על זה הרבה. לא יכול להמשיך לשקר לעצמי ולהם. לא יכול לקום כל בוקר בתחפושת, לשחק חיים שלא שייכים לי. עם אלומה אני סוף-סוף קם עם חיוך, יש לי שוב חלומות. ועומרי אני לא עוזב אותו, אני לא כמו אבא שלי.
רגע דומייה. באריאל הציפו זיכרונות: חצר בית ספר, בוקר סתיו, שניהם ישובים על ספסל. רמי אז ילד זועם, נשבע אני לא אהיה כמו אבא שלי! הוא פשוט הלך בלי לנסות, אני אלחם עד הסוף. הדברים האלו חזרו עכשיו והדהדו בו.
הוא פנה אל חברו עכשיו גבר בוגר על כורסת הסלון ולחש:
זוכר מה אמרת לי בילדות, שלעולם לא תחזור על הטעות שלו?
רמי התקשח. אגרופיו נסגרו:
ברור שאני זוכר. אז מה?
זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו, אמר אריאל בשקט אך בנחישות. קם והולך, משאיר ילד ואישה מאחור.
רמי התרומם מהר, חמימות זועפת בעיניו:
זה לא דומה בכלל! התעקש, שולט על הטון אבא שלי פשוט נעלם, בלי מילה. אני לפחות עושה את זה ביושר, מדבר, מסביר. אני לא נעלם ולא בורח. אני מתמודד, נכון זה כואב, אבל זה נכון. ואת עומרי אני אראה, אקח אותו בסופי שבוע בוא נדייק אני לא אבא שלי!
אריאל לא התרגש. הוא העביר יד על שפת השולחן והתבונן ברמי בשקט מלא דאגה.
באמת חושב שעומרי ירגיש פחות נטוש בגלל שהסברת? בשביל ילד, לא הסבר חשוב מה שמשנה זה שהאבא מפסיק לבוא, מפסיק לספר סיפור לפני השינה, מפסיק להיות שם כשהוא צריך אותו. באמת מאמין שהכנות שלך תכפר על הכאב הזה?
רמי נעצר, מבטו ברצפה. בראשו קפצו פתאום זיכרונות כואבים: הוא בן שבע, מחכה לאמא בסוף יום בגן, לבד ברוח. בן שלוש עשרה עומד בכיתה, שומע שאלות מעליבות: איפה אבא שלך?… בן שש עשרה, משליך גיטרה זולה שהאבא הביא פעם הקול, קול של תקווה מנופצת.
את הילדות של אריאל הוא קנא בשקט שם היה אבא, תמיד שם, מלמד לדוג, בונה מטוסים מנייר, מגיע לכל מפגש הורים. הוא קרא לאביו של אריאל פעם בחיוך: יש לך אבא גיבור. אריאל ענה בפשטות: הוא פשוט אוהב אותי. רק בבגרות הבין רמי כמה משפט זה עמוק.
הוא חזר להווה, כולו מתלבט וסוער.
אתה לא מבין, רמי גמגם, אני לא כמו אבא שלי, אני לא בורח, אני רק מנסה להתחיל מחדש.
אריאל הקשיב בעיניים חכמות:
ולפני שחתכת לדרך חדשה באמת ניסית לתקן את הישנה? או שפשוט רצית לברוח?
רמי החוויר, אגרופיו קפוצים:
ניסיתי, שנים! דיברנו, נלחמנו, ניסינו המון פעמים, אבל רגשות לא חזרו. התחושה כלואה, אין שמחה, אין הבנה.
אריאל רכן קדימה, בזמן שלא היה שיפוט אלא סקרנות דואגת:
ואיך בדיוק ניסית? מתי פעם אחרונה הבאת לה פרחים? לא כי צריך סתם, כי רצית? יצאתם לערב? מחמאה? הישגים קטנים של חיי זוג.
די, מספיק! התפרץ רמי, קל לך לשפוט החיים שלך מושלמים, אבא לכל החיים, משפחה אידיאלית.
לא היה שם כעס רק עלבון מר.
אריאל נאנח, שקט אך אמיתי:
לא מדובר במושלמות. זה עניין של בחירה לבחור לא לחזור על שגיאות של אחרים.
רמי כמעט צעק:
אתם לא מבינים מה זה לגדול בלי אבא! להרגיש לא רצוי! אמר וכאב ישן בקע ממנו.
אריאל נעמד, רגוע:
דווקא בגלל זה, למה שתתן לעומרי לעבור את מה שאתה עברת? אתה אומר שאתה לא-כמו-אבא-שלך, אבל הכל דומה!
רמי עמד ליד הדלת, מבולבל:
אתה פשוט לא מבין נכנע, קול שבור.
לא מבין מה? שאתה עוזב אם וילד בשביל מישהי שפגשת? אריאל נאנח את זה באמת קשה לי להבין.
חלאס עם המוסרנות! פלט רמי וטרק את הדלת.
הטריקה הדדה בדירה, השאירה את אריאל מול הכורסה הריקה. הוא המשיך לשבת, כאילו מחכה שרמי יפתח את הדלת ויגיד סליחה, נסחפתי. אך הדממה נותרה.
הוא התיישב בספה, עבר עם יד על פניו, ניסה לסדר מחשבות לשווא.
אחרי כמה דקות יצאה נועה מהאמבטיה, במגבת ורודה, דאגה מקווצת במצחה.
הכול בסדר? שמעתי צעקות, שאלה בשקט והתיישבה לידו.
אריאל לגם תה מהביל, ליקט מילים.
רמי עזב את המשפחה. התאהב במישהי, הגיש גט.
נועה חיפתה על פיה בתדהמה:
יש להם ילד קטן! ומאיה תמיד היו זוג מאושר, נרעדה, רק לא מזמן ראינו אותם יחד בחג.
בדיוק. ועכשיו הוא עושה מה שאבא שלו עשה, ולא קולט אפילו. כאילו הגורל חוזר.
נועה שקלה מילים. היא חיפשה לא להחמיר מצב, רק אמרה בעדינות:
אולי הוא פשוט הלך לאיבוד? לפעמים אנשים טועים ככה, מאבדים כיוון. אולי זה מעין דרך להימנע מעימות במקום לשנות את עצמו.
אריאל הנהן, עיניו מהורהרות.
להסתבך זה מובן, אמר. אבל הוא אפילו לא מנסה באמת להבין. רק חוזר על טעויות ששנא כל כך.
נועה שמה יד חמה על כתפו. המילים שלה לא היו קלישאה פשוט הייתה שם, חום של נוכחות.
ברחוב החלה הסופה שוב. בדירה שררה דממה רק תקתוק שעון, דקות שכבר לא יחזרו.
**********************
שבוע עבר; אריאל ונועה עמדו מול דירתה של מאיה, מחזיקים עוגה ביתית עטופה יפה בצלופן עם סרט. קר וגשום היה. אריאל התבונן בנועה לעודד והקיש בפעמון.
מאיה פתחה מופתעת לראותם.
אריאל? נועה? מה אתם גמגמה.
רצינו לבדוק מה שלומך, חייכה נועה והושיטה את העוגה. אפשר להיכנס?
מאיה היססה, ואז הכניסה אותם פנימה.
הדירה הרגישה זרה רגילה הייתה מלאה בשקט, אך עכשיו הדממה כיסתה אותה. נועה חיפשה את עומרי במבט.
הוא בגן, הבהירה מאיה, באה להקה להופיע אצלם, אלך לקחת אותו רק בעוד שעתיים.
במטבח, מאיה הכינה תה באוטומט, בררניות איטיות תפסו את ידיה פעולה אוטומטית שנותנת לה כוח.
שבו, הורתה בשלווה.
ישבו, העוגה הונחה במרכז. מאיה מזגה לכולם תה, אך לא נגעה בכוסה, רק חיממה בה את כפות ידיה.
איך את מסתדרת? לברר באדיבות, שאל אריאל.
מאיה משכה בכתפיה, הביטה בתה.
איכשהו שורדים, לחשה ואז הוסיפה בתקיפות קלה, עבודה עוזרת. כשיש עיסוק פחות חושבים.
היא עצרה, אספה אומץ:
עומרי עוד לא באמת מבין. שואל לפעמים איפה אבא. אני מסבירה שהוא עובד קשה. לא יודעת אם באמת קונה את זה, אבל לפחות לא בוכה.
קולה רעד, נועה הושיטה יד, נגעה בשלה חיזוק ללא דיבורים, גשר דק של אחווה. מאיה לחצה אצבעות, מודה בלי מילים.
נועה הוסיפה, בשקט ולא בתיאטרון:
מה שתצטרכי עם עומרי, או בבית רק תגידי. אנחנו פה.
מאיה הרימה מבט עם דמעות של הקלה קטנות אבל משחררות, כמו סלע שגלגל לבדה הרבה זמן.
תודה, לחשה. לא ידעתי למי לפנות. הכול התפרק כל כך מהר, ופתאום מסביב ריק.
אלינו, אמר אריאל, תמיד.
הבטחתם לא היתה מפוצצת אלא פשוטה ואמיתית, וזה היה מה שמאיה הכי הייתה צריכה.
נועה הזיזה את העוגה, כפית מוכנה.
בואי נשב כמו שצריך. זה לא משהו, אבל אני הכנתי במיוחד.
הקול הקליל של נועה עשה את הכל אפשרי שוב. מאיה חייכה וניגבה דמעה פעולה קטנה, אך זו התחלה חדשה של יום רגיל.
*************************
שלוש שנים אחר-כך, יום אפריל בהיר בפארק ליד הירקון. עומרי, כבר בן חמש, רץ במדשאה, בועט בכדור אדום, צחוקו מתגלגל. נועה מנענעת בעגלה את בתם הקטנה. אריאל על הספסל, עוקב בעיניים חמימות אחרי הילד.
הוא כל כך גדל, אמרה נועה, זריז, כל רגע בתנועה.
מאיה עושה עבודה מדהימה, ענה אריאל, עוקב איך עומרי מבקיע גול דמיוני. רואים שנתנה לו את הלב שלה.
נועה התעכבה ברצינות:
לא פשוט לה, במיוחד כששוב רמי מבטל מפגש או נעלם. אתמול היה אמור לקחת את עומרי שש בבוקר הודעה: נתקעתי בעבודה.
פניו של אריאל התקדרו. בשנים האלה ראה איך רמי מופיע ונעלם: מתפנק במתנות מיותרות, מבטיח טיול ונעלם ברגע האחרון. לפעמים מגיע לשיחה גברית, אבל אחרי זמן קצר שורק ובורח.
דיברתי איתו: הסברתי שעומרי צריך יציבות ואהבה, לא מתנות חד פעמיות. והוא רק ממלמל: אתה לא בסרט שלי, יש לי תקופה מלחיצה.
תקופה שאף פעם לא נגמרת, הוסיפה נועה בעצב. ועומרי שואל את מאיה: אבא לא אוהב אותי? זה שובר את הלב.
אריאל הידק אגרוף, ואז הרפה. מבטו התקשח.
מרוב רצון לא להיות כמו אבא שלו, רמי נהיה בדיוק כזה. רק עם תירוץ חדש.
באותו רגע עומרי חזר, עיניו נוצצות, נשימתו כבדה:
דוד אריאל, תראה! מציג טריק חדש, רץ שוב.
נועה חייכה אליו באהבה גדולה.
טוב שיש לו אותך, אמרה. מישהו תמיד יציב. הוא מרגיש, אריאל. אתה מי שלא נעלם, שלא מבטל.
אריאל הנהן, עיניו נחושות. הוא גמר בליבו שאם רמי בחר להיעלם הוא לא ייתן לסבב הכאב להימשך עוד דור.
השמש המשיכה ללטף, עומרי צחק, התינוקת ישנה ואריאל ידע: ילדים לא צריכים עבר מושלם, אלא הווה בטוח, אדם אחד שיהיה תמיד שם, לא משנה מה. לפעמים, דווקא כשאנחנו מאמינים שלא נחזור על טעויותיהם של קודמינו הסכנה טמונה בנחת שלנו, אם לא נעמוד בהבטחות לעצמנו ולדור הבא…
