הגורל מושיט יד
אורית גדלה במשפחה שהייתה נראית מושלמת: אבא, אמא, בית חם הכל במקום. כבר בכיתה ו׳ היא החלה להרגיש שיש משהו שבור, שהאווירה בבית מתפוררת. ההורים נזדוּ באלכוהול קודם האב, ולאחר מכן האם. ככל שהקיץ קרב לתום, אורית הבינה שאין דרך לשחרר אותם מהביצה המוזהבת ולשוב לחיים רגילים. הם היו צוללים עמוק יותר ועמוק יותר לתהום.
לעיתים ההורים נלחמו זה עם זו, והקול של האימה נפל על הילדה.
«למה כל זה קורה לי?» בכתה קראה אורית, מתגנבת לפינה מאחורי ארון, מקום שבו ההורים לא יכלו לראות אותה, והם הוציאו עליה את זעמם.
«רוץ הביתה קנה לחם!» קרא האבא בכעס בערב מאוחר, והיא סירבה, מפחדת מהחשכה ברחוב, והיה עלול להכות אם לא תצא מהר.
«לך לשאל את רונית שכנה, תחזיר לנו כסף, אל תחזור בלי כסף!» דחפה האמא אל פתח הדלת.
בגיל העשרה, כשחלקה מהשיעורים הסתיימו, אורית התחילה לברוח מהבית כשהוריהם שמו לב למזון. בכיתה י׳ היא כבר לא פחדה מהחושך; היא נבנתה להסתתר בבית נטוש בקצה הכפר, שם היא נחה בבוקר והייתה רצה לבית הספר עם תרגילים וספרים תחת זרועותיה.
יום אחד היא קיבלה החלטה:
«אחרי הסיום אסיף תעודה, אברח מהכפר, אלך למדינה, אולי אבחר ללימודים. רק אסגור כל שקל, כל שקל, לחסוך כמה שיותר.» כך החלה לחסוך בחרדה, למרות שהדברים הלכו לאט.
כשהיא קיבלה את התעודה, עם ציונים בינוניים, לקחה דרכון ישן, ותיק של חבילה שהייתה מלאה במעט כסף שחסכה. בלי לומר דבר להורים, היא המשיכה לשאוף לחיים נורמליים, משפחה חמה, ושהחיים לא יהיו רק קיום.
העיר בת ים קיבלה את אורית בחרדה. מצאה מכללה והגישה את תעודותיה, אך נמסר לה שהרשימות ארוכות ושבציונים הקטנים שלה קשה להתקבל. הלימודים בתשלום לא היו אפשריים אין לה שקלים. התקווה נשברה, והיא ישבה על ספסל תחנה, מביטה בחולף.
החיים סביב רועדים, אנשים רצים לכל מקום: «לכל אחד יש מטרה», חשבה, «הולכים וצועדים, ואני לא יודעת לאן אלך. אין לי כמעט כסף, ולא אפשרות לחזור הביתה מה ימתין שם? ואין לי מקום להישאר כאן».
היום החשוך החל לשקוע כשקרבה אליה אישה מלאה, מבוגרת, עם תיק קטן בידה.
«מה את כאן עושה, ילדה? אני רואה אותך כאן מזה זמן. את באת מהכפר, רוצה ללמוד, והדלת נסגרה בפניך? שאלתה בקול רך».
אורית פרקה: «אין לי לאן ללכת. הגיעתי מהכפר, מצאתי את עצמי חסרת אפשרות, הציונים רעועים והכסף חסר. אני לא רוצה לחזור הביתה, שם רק אלכוהול ומריבות».
היא המשיכה: «אמא רואה רק שתייה, אם אחזור אליהם אוכל להפוך לנפשׁה ממוסמסת».
האישה נענעה: «אל תבכי, אני מבינה אותך. שמי נינה סימון, כולם קוראים לי נינה. בואי איתי, אני גם גרה במתנ״ס של הסטודנטים ולא לילה לך כאן. נלך למקום שבו תוכל לישון».
אורית קמה בחוסר ביטחון, לא יודעת מה מצפה לה. נינה המשיכה: «גם אני נותרתי ללא בית. בתי העזבה אותי, ואני משאירה כאן כמנהלת ניקיון בתחנת הרכבת».
בדרך למתנ״ס, סיפרה אורית על בתה, רונית, שפעלה כמפיקה של רכבות, נחתה על יזם, ונשלחה לבקש כסף לפתיחת עסק משותף. תכננה למכור את הבית בכפר ולבוא לתל אביב. היזם נרמז או רצה להונות, והיא נותרה ללא משאבים ובתהודעתה נעלמה. נינה לקחה אותה למתנ״ס, העניקה לה חדר קטן.
בבוקר נינה אמרה: «בבוקר אביא אותך למנהל של בית הקפה ליד הרכבת. הם תמיד צריכים עובדים. את צעירה, יפה, אלוהים ברך אותך במראה».
הדבר יתן לך עבודה, והיא תוכל לשהות במתנ״ס. אולי גורל ייטיב.
אורית הודתה לנינה והחליטה לשכב ולהירדם.
במתנ״ס היא פוגשת את מנהל הקפה, אנטון, בחיוך שמרחיב את הלב. היא לא הייתה מכירה אף בחור לפני. מניעתה של האהבה הייתה מיידית כמו ארנבת מול נחש. אנטון, בחן, לקח אותה לעבודה כמלצרת, העניק לה חדר במתנ״ס, שלח לה שפתיים קבועות, מסקרה, אף שמן זית זול. היא נשקפה, מרחתה בריח של תחושת חום.
«אורית, תכבי במכונית», אמר אנטון כשיצאה מהקפה, «נעזור לך לחזור, את עייפה היום».
היא חייכה, חיוותה קורת רוח, חושבת: «האם זה מזל? האם זה קו לבן בחיי?».
במתנ״ס באותו לילה הגיע מקסימום, בחור צעיר, נוהג משאית ארוכה.
«היי, את גרה כאן? שאל. אני מקסימיליאן, עובד בקרון ארוך, באתי מהכפר כדי לאסוף כסף, אך אחזור לביתה של הרגע. מי אתה? לא ראיתי אותך לפני».
«אורית גם אני מהכפר, רק הגעתי לפני כמה שבועות», היא ענתה, חשה שהכפר היה מקום בטוח יותר, אך הלב מתרגש מהעיר.
הקשר עם מקסימיליאן נמשך, הוא מביא לה ממתקים, סיפור על ערים וכפרים, אך הוא נשאר רק ידיד. הוא מבין שאורית מתאהבת במישהו אחר אנטון.
אנטון משכיר לה דירת פינה כדי לשהות יחד, והם מתחילים לפגוש בסוד, באזהרה:
«אורית, אני נשוי, אבל אני אוהב אותך, ומבטיח שלא תצטרכי לדאוג כלום. בקיץ אקח אותך לים».
היא חווה אהבה בטבע, שוכחת שהאיש נישא, ומגיעה למצב של הריון.
בבוקר, כשאנטון חוזר, היא מתרוממת אליו:
«אנטוניה, נולד לנו ילד».
הוא מתעורר בתוקף:
«מה אתה מדברת? אני כבר מתחת למיטה של משפחה עם שני ילדים. אין לי מקום לתינוק».
הוא זורק על השולחן חבילה של שקלים, אומר: «במשך שלושה ימים תפקידי כאן, אחרת אני אעצור». הוא פותח דלת ויוצא, משאיר אותה עם לב שבור.
אורית זוכרת את דברי נינה: «רבים באים לעיר לחיפוש אושר, אך רק מעטים מוצאים אותו». היא מתיישבת, נוגעת במי הכסף, משאירה את המפתחות בתיבת הדואר, וחוזרת למתנ״ס.
«היי, חזרתי», קרא מקסימיליאן, קופץ אל הדלת בשמחה.
הוא מרים אותה, מציע קפה, מציע לקנות מצרכים. היא מתפרקת בבהירות, מתארת לו איך נפל לה לב אל אנטון, והם יחד מתכננים לפתור את המצב.
«תפסיק לבכות, נעלב לה מישהו, אבל אתה צריכה לחשוב על הילד ועל עצמך. אני אלך לקנות מזון, תחכי לי», הוא אומר בחיוך חם.
הוא חוזר עם שקיות מלאות, פותח קופסה במקפיא קטן, והיא מרגישה שוב שהגורל מושיט יד.
הזמן חולף, אורית ומקסימיליאן שוכרים בית בכפר שבצפון, משקמים אותו, מוסיפים קומה שנייה, מכינים לתינוקת שצפויה לבוא. בנו של מקסימיליאן כבר שלוש שנים, והם חיים בשלום ובשמחה.
כך הסתיימה הדרך של אורית משבר של אהבה ובדידות, דרך נינה שמאלצת אותה לא להתרסק, ועד בית חמים שבו הצלחה ושגשוג מתגשמים.
