אשכרה, כל פעם שאני נזכרת בערב ההוא בנובמבר, כאילו זה היה אתמול. גשם עם רסיסי ברד, הרוח מיללת בחוץ כאילו איזה תן משוגע, ובמרפאה שלי חמימות מהתנור, רציתי כבר להתקפל הביתה פתאום דלת נפתחת, ובסף עומד גרשון סומך. ענק כזה, כתפיים רחבות, אבל מבט שלו כאילו עוד שנייה עף עם הרוח. בידיים הוא מחזיק את שיראל’לה הקטנה שלו, עטופה בסוודר.
הוא מניח אותה בעדינות על המיטה, הולך אחורה לשקוע בקיר, עומד דום. אני מתקרבת לילדה, והלב שלי שוקע, באמת. הפנים לוהטים, שפתיים יבשות, סדוקות, כל הגוף רועד ולוחשת “אמא אמאלה”. ילדה כזו קטנה, אפילו בת חמש לא הייתה. מדדתי חום אלוהים ישמור, כמעט ארבעים!
“גרשון, מה עם זה, כמה זמן היא ככה?” אני מנסה לשאול בקשיחות, תוך כדי לפתוח אמפולה, לוקחת מזרק. והוא שותק, מביט ברצפה, לסת קפוצה, ידיים קפוצות לאגרופים, מפרקים לבנים. כולו שם, תקוע בעבר, בצער שלו. פתאום הבנתי צריך לרפא פה לא רק ילדה. הלב שלו מרוסק, הנפש שלו יותר חולה מהקדחת.
עשיתי לה זריקה, שפשפתי קצת, הילדה נרגעה לאיטה, נשימה הסתדרה. התיישבתי לידה על קצה המיטה, מלטפת לה את המצח ומשוחחת אליו בשקט: “תישאר כאן הלילה. לאן תלכו בגשם הזה? תתפרקד בספה, אני אשב איתה”.
הוא הנהן, אבל לא זז. עמד שם בנוקשות עד הבוקר, ממש כמו שומר. כל הלילה אני החלפתי לה קומפרסים, שלקתי לה מים, וכל הזמן הראש שלי עבד חשבתי עליהם.
במושב דיברו על גרשון בהמון לחישות, אתם יודעים איך זה. אשתו, קשת, טבעה שנה קודם, הייתה מדהימה, שמחה, כמו נחל בצלצולו. מאז שהוא איבד אותה נהיה גוש קרח. מתפקד, מטפל בילדה, מסדר את הבית, עובד פי שלושה, אבל העיניים שלו ריקות, כמו כיבוי כזה. עם אנשים מילה פה מילה שם, שלום יבש. שמועות רצות שהיא התווכחה איתו יום אחד ליד הנחל, אמר לה איזו מילה רעה בשכרות, היא רצה מהכאב אל המים והוא לא עצר אותה. מאז, אגב, לא נגע בטיפה, אבל האשמה הזאת, אתם יודעים, יותר חזקה מכל ערק. ככה במושב הסתכלו עליו לא על אבא ובת, אלא כמו “גבר עם נגררת”, והנגררת, לא הבת, אלא הצער שהוא סוחב איתו לכל מקום.
לקראת זריחה שיראל’לה הרגישה טוב יותר. החום ירד. היא פותחת עיניים כחולות, ממש כמו של אמא שלה, מביטה עליי, על אבא שלה, והשפתיים רועדות. גרשון התקרב, נוגע ביד שלה ומיד בורח, כאילו נשרף. רואים שהוא כל כך מפחד ממנה היא מזכירה לו את קשת, האובדן.
השארתי אותם אצלי עוד יום. בישלתי מרק עוף, האכלתי את שיראל בכפית. ישבה בשקט, צייתה, לא דיברה כמעט מאז הטרגדיה רק “כן”, “לא”. גם אבא שלה כמעט ולא. מביא לה מרק, פורם לחם, בלי מילים. קולע לה צמה עם הידיים הגסות שקט. הדממה אצלם בבית חתכה באוויר, כל כך הרבה עצב.
מאז התחילו לבקר אצלי תדיר פעם עוגה, פעם ריבה, סתם למצוא תירוץ לבדוק אותם. הם חיים כמו שני זרים תחת גג אחד. יש ביניהם חומה של קרח.
ואז, באביב, מגיעה לכפר מורה חדשה מיה רבינוביץ’. מירושלים. עדינה, חכמה, עם מבט עצוב. ראו שגם היא סוחבת איתה משהו. התחילה ללמד את הקטנים, שיראל הצטרפה לכיתה שלה.
וככה, לפעמים קורה מישהו מביא טיפת שמש לתוך החושך. מיה קלטה מיד את שיראל, הרגישה את העצב בלב שלה. הייתה נותנת לה ספרים עם ציורים, עפרונות צבעוניים, מקריאה לה סיפורים אחרי שעות לימודים. שיראל פתאום נפתחה אליה.
יום אחד באתי למדוד לחץ למנהל, רואה אותן בכיתה, רק שתיהן. מיה מקריאה, שיראל נצמדת אליה ולפרצוף שלה חוזר משהו שלא ראיתי מאז המקרה שלווה ושמחה שקטה.
גרשון בהתחלה התקשה עם זה. בא לקחת את שיראל, רואה אותה עם המורה, הפנים שלו ננעלים. זורק “יאללה, הביתה” וגורר אותה. למיה אפילו לא אומר שלום. הוא ראה בזה רחמים, ולדעתו רחמים זה גרוע יותר מהכול.
פעם נתקלו במקרה מחוץ למכולת. מיה עם שיראל קונות גלידה, גרשון מגיע, מחמיץ פנים. מיה מחייכת: “שלום גרשון, אנחנו מפנקות את שיראל שלך”. והוא, כועס, לוקח לשיראל את הגלידה מהיד וזורק לפח. “עזבי אותנו, לא צריכים עזרה”. הילדה פורצת בבכי, מיה עומדת שם שותקת, כואבת. גרשון מושך אותה משם, והלב שלי נצבט.
בערב חזר אליי “תני לי משהו ללב, לוחץ לי פה”. מזגתי לו מים, מתיישבת מולו. “זה לא לב, גרשון, זה הצער חונק אותך. אתה חושב שבשתיקה אתה שומר על שיראל? אתה מרסק אותה, הילדה רוצה חיבוק, מילה טובה, לא להיסחב איתך כמו גוש קרח. שחרר כבר מקשת! צריך להמשיך לחיות.” הוא ישב, עינים מושפלות, בסוף הביט בי במבט קורע.
“אני לא מצליח, לא יודע איך” ואז הלך. החושך אכל אותי במחשבות באותו לילה. לפעמים הכי קל לסלוח לאחר, אבל קשה לסלוח לעצמך.
ואז הגיע היום שהכל התהפך. סוף מאי, הכל פורח, נעים באוויר. מיה שוב נשארה עם שיראל אחרי הלימודים, ציירו יחד בחצר בית הספר. שיראל מציירת בית, שמש, דמות גדולה אבא. ולידו כתם שחור, עבה, עם עיפרון כהה.
מיה הסתכלה בציור, קלטה שיש פה משהו, תפסה את ידה והלכה איתה לבית של סומך. בדיוק עברתי שם, התכוונתי לבדוק אם צריכים משהו, רואה מיה מהססת בכניסה, גרשון בחצר חותך בולי עץ בעצבים. מיה קפצה פנימה, גרשון מסתובב עם פנים קשות.
“בלי להעלב, אמרתי לך כבר”
“בסדר”, היא עונה, “לא באתי אליך. החזרתי את שיראל. אבל יש משהו שאני חייבת שתשמע”.
ואז היא מתחילה לדבר. בשקט, אבל השכונה כולה יכלה לשמוע. היא סיפרה על עצמה. על אהובה שנהרג בתאונה, על זה שהיא לא יצאה מהמיטה שנה רק חושך, רק לבכות. על האשמה שאכלה אותה מבפנים אולי אם הייתה משאירה אותו בבית עד שהבינה שאם תשקע בזה, היא מעבירה את הנאמנות שלה מן החיים אל המתים. והוא היה רוצה שתחיה. אז היא נגעה בכאב שלה והתרוממה בשבילו, בשבילה. כי אי אפשר לחיות רק עם המתים כשיש חיים שצריכים אותנו.
גרשון עמד, כולו המום, ומסיכה של קשיחות לאט לאט נמסה. ופתאום הוא מסתיר פנים בידיים, רועד כולו, לא באמת בוכה, אלא הגוף כולו מתפרק.
“אני אשם,” הוא לוחש, “לא רבנו, היא בכלל צחקה, נכנסה לירקון כמו ילדה, המים היו קרים, צעקתי לה והיא רק צוחקת. ואז נפלה, החליקה על אבן ניסיתי להציל, לא הספקתי לא הצלחתי”.
באותו רגע שיראל יצאה מהבית, עמדה שם ושמעה הכול. היה לה בעיניים לא עצב, רק רחמים, אהבה גדולה. היא חיבקה את הרגליים של אבא שלה חזק-חזק ואמרה בקול ברור: “אבא, אל תבכה. אמא בענן, היא רואה אותנו, היא לא כועסת”.
וגרשון נפל על ברכיים, עטף אותה וחיבק וכל הדמעות יצאו, כמו ילד. שיראל מלטפת אותו בשקט והכל חוזר אל הבית, הנחמה. מיה עמדה שם, גם לה דמעות הפעם דמעות של ריפוי, של ניקיון לנפש.
עבר זמן. הקיץ הגיע, עבר לחורף, שוב פריחה. ואצלנו במושב גבעולים, פתאום נהיה בית אחד נוסף לא על הנייר, בלב.
באחד הימים אני יושבת בצל על הספסל, רואה אותם באים גרשון, מיה ושיראל, הולכים יחד, מחזיקים ידיים. שיראל צוחקת, שרה בקול פעמון, כל המושב שומע. גרשון סוף סוף נראה אחרת כתפיים זקופות, אור בעיניים, מחייך לאשתו, לבת שלו, באושר פשוט. עוברים לידי, עוצרים:
“שלום דודה פנינה!” אומר גרשון, בקול מלא חום, שאפשר להדליק ממנו מנגל.
שיראל מביאה לי זר של כליל החורש: “זה בשבילך!”
אני אוחזת בפרחים, כמעט זולגות לי הדמעות איזה נס. סוף סוף הוא שיחרר את כל מה שסחב שנים. או שאולי עזרו לו קצת. עם אהבה, ככה זה אהבה של ילדה ואהבה של אישה.
הם המשיכו לכיוון הנהר. חשבתי כמה טוב שבשבילם היא כבר לא נהר של עצב אלא פשוט נהר. מקום לשבת ולהקשיב לזרימה, לתת למים לקחת איתם רחוק את הכאבים.
נו, אז מה דעתכם, חברים שלי? אפשר להוציא את עצמך מהבוץ לבד, או שתמיד צריך מישהו שיחזיק לך יד?
