הגבר עם הנגרר.
אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, אותו ערב של נובמבר. בחוץ גשם ורוחות דופקים בחלון, הרוח בחוץ שורקת כמו תן במדבר, ואצלי במרפאה מפעפעת חום ונעימות מהתנור. כבר התארגנתי לסיום המשמרת, ואז הדלת חורקת פתאום ועל הסף עומד גרשון נוימן. ענק, רחב כתפיים, אבל החזות שלו כאילו עומדת להתעופף ברוח ההיא. בזרועותיו גוש קטן, בתו, נעמה.
הוא נכנס, הניח אותה על המיטה הקטנה, ונסוג אל הקיר כמו פסל דומם. אני בוחנת את הילדה לבי נפל למעמקים. הפנים להבות, השפתיים יבשות, סדוקות, והיא רועדת בשקט ולוחשת “אמא… אמא…” היא אפילו לחמש עדיין לא הגיעה. בדקתי חום אוי אלוהים, כמעט ארבעים מעלות.
“גרשון, למה חיכית? ככה הרבה זמן כואבת לה?” שאלתי בחריפות, תוך כדי שאני שוברת אמפולה ומכינה מזרק. הוא שותק. מבט מושפל, שרירי הלסת נעים, אגרופיו קפוצים עד לבן. כאילו הוא בכלל לא פה אלא אבוד בצערו. הסתכלתי עליו והבנתי כאן צריך לרפא לא רק את הילדה. הנשמה שלו קרועה, הפצעים בלב גרועים מכל מחלה.
עשיתי זריקה, עיסיתי את הילדה… תוך זמן קצר היא נרגעה ונשימתה התייצבה. התיישבתי לצידה, ליטפתי לה את המצח הלוהט ובשקט אמרתי לגרשון: “תשארו פה בלילה. אי אפשר לצאת במזג אוויר כזה. אתה תשכב על הספה הקטנה, אני אשמור עליה”.
הוא רק הנהן, אבל נשאר תקוע ליד הקיר, שומר שקט כל הלילה. אני כל הלילה מחליפה לה קומפרסים, משקה אותה בלגימות מים, ומהרהרת…
גרשון היה עניין מרכזי בשכונה. שנה עברה מאז שאשתו, קרן, טבעה. יפהפיה חייכנית, קלילה כמי מעיין. הוא, אחרי מותה, התקשה. עבד כמו סוס, טיפל בבית ובבת, אבל מבטו הפך מזוגג, מת. מסנן “שלום”, עובר הלאה, מדבר עם אף אחד. לשון הרע לחשו אמרו שזה בגללו, שכעס עליה יום אחד ליד הירקון, אמר לה מילה רעה, והיא בצער צעדה למים ולא חזר. מאז אפילו לא נגע באלכוהול. אבל ייסורי האשמה פוגעים הרבה יותר חזק מהוויסקי. והכל ראו בו “גבר עם נגרר” רק שהנגרר שלו היה לא הילדה, אלא האסון שגרר בכל דרך.
לקראת בוקר לנעמה היה טוב יותר. היא פקחה עיניים, תכולות כמו של אמא שלה, הביטה בי, אחר כך באביה, ושוב שפתיה רעדו. גרשון התקרב, בזהירות נגע לה ביד, וכמעט נמלט כאילו נגע באש. פחד ממנה. בנעמה הרגיש שעוד רגע תתמוטט נפשו.
השארתי אותם אצלי עוד יום. בישלתי לה מרק עוף, האכלתי אותה בכפית. אכלה בשקט, כמעט ולא דיברה מאז הטרגדיה. “כן”, “לא” אין יותר מזה. גם ביניהם דיבור בקושי. הוא מוזג לה מרק, פורס לחם בדממה. קולע לה צמה גסה בידיים העבודה בשקט. והשקט הזה, אמרו השכנים, הדהד בבית כמו ויכוח אילם.
וזה נמשך. נעמה הבריאה, אבל לא עזבתי אותם. מביאה עוגיות, ריבה בתירוץ שאין לי כבר מקום. מביטה חיים כמו שני זרים בבית אחד. קיר קר ביניהם, ולאף אחד אין מפתח להמס אותו.
באביב באה לשכונה מורה חדשה, אלה רימון, מהעיר. אישה שקטה, עדינה, עם עצב מסתתר בעיניים. גם לה משהו שבור מהעבר הרי לא באים לפריפריה סתם כך. התחילה ללמד את כיתות הגן, ונעמה נכנסה תחת כנפיה.
הדבר המופלא קרה. אלה מיד חשה בליבה את פצעי נעמה, החלה לאסוף אותה בעדינות ספרי ציורים, עפרונות צבעוניים, סיפורים אחרי הלימודים. ונעמה, כמו פרח קמל שמגלה מים, נפתחה אליה.
פעם הגעתי למדוד לחץ דם למנהלת, וראיתי: בכיתה ריקה יושבות שתיהן. אלה מקריאה סיפור, נעמה נשענת אליה, רגועה ושקטה… בפעם הראשונה זה חודשים, נראית מאושרת.
גרשון תחילה התרגז מהקשר. בא להביא את נעמה רואה אותה עם אלה, פניו מחשיכים, ממלמל “הביתה”, מושך אותה יד ביד. לא אומר אפילו שלום. את טוב ליבה של אלה קלט כרחמים מעליבים.
פעם נתקלו אחד בשני במכולת. אלה ונעמה אכלו גלידה. גרשון ראה, חטף את הגלידה מידה וזרק לפח. “אל תדחפו את האף. אנחנו נסתדר”. הילדה פרצה בבכי. אלה עמדה המומה, עיניה כאב ופגיעה. גרשון הסתובב, לקח את נעמה הביתה בבכי חנוק. ליבי נשבר. הרי אתה פוגע בילדה שלך, והורס את עצמך.
בערב מגיע לבקש ממני כדורים ללב. “חונק אותי בלב”, אמר. מזגתי לו מים וישבתי מולו. “לא הלב שלך כואב, גרשון. זה הכאב שלך שאוכל אותך. אתה חושב שבשתיקה תציל את נעמה? אתה חונק אותה. היא צריכה חום, מילה טובה, לא רק מרק. האהבה בעיניים, במגע. מספיק להסתיר, מספיק לפחד. תשחרר את קרן. תן לעצמך, תן לבתך חיים”.
הוא ישב שקט, עיניו יורדות אלי שברי עולם. “אני לא יכול, הדסה. לא יכול…” ויצא, ואני נשארתי, בוכה על כוס ריקה. ולפעמים, מתברר, קל יותר לסלוח לאחרים מאשר לעצמך.
ואז הגיע היום ששינה הכל. סוף מאי, הכול פורח, ריח פריחה. אלה נשארה עם נעמה אחרי הצהריים ציור על מדרגות בית הספר. נעמה ציירה בית, שמש, דמות אב גדולה ולצידה כתם שחור ענק.
אלה ראתה את זה, משהו בה נשבר. לקחה את נעמה בידה, הלכו אל בית נוימן.
עברתי במקרה ברחוב; אלה מסתכלת בשער, מתלבטת. גרשון בחצר כורת עצים בעצבים. היא נכנסה. גרשון קפא, פניו גשם שחור.
“ביקשתי…” הוא התחיל.
“סליחה”, אמרה בשקט. “באתי רק להביא את נעמה. אבל חשוב לי שתקשיב”. התחילה לספר קול שקט שבקע עד השכנים. סיפרה על בעלה, שאהבה עד כלות, שנהרג בתאונה. איך שוכבת חודשים בבית, לא רצתה לחיות. איך הטביעה עצמה באבל עד שהבינה כך היא בוגדת בזכרו. הוא רצה שתמשיך לחיות. בשביל הזיכרון, בשביל אהבה. “אי אפשר לחיות עם המתים, כשיש חיים שצריכים אותך”.
גרשון עמד כמו מוכה ברק. פניו התרככו, פתאום הסתיר עיניו בידיו וגופו החל רועד כולו.
“זאת אשמתי”, לחש. “לא רבנו. צחקנו, היא ירדה לירקון, המים היו קפואים. אני צעקתי, היא צחקה. ואז… נפלה, התנגשה באבן… צללתי אחריה… כבר היה מאוחר. לא הספקתי… לא שמרתי עליה, לא הצלחתי להציל”.
באותו רגע הגיחה נעמה הקטנטנה אל סף הדלת. שמעה הכל. עמדה בשקט מביטה באביה, ובפניה לא פחד אלא חמלה עצומה ואהבה.
היא קרבה אליו, חיבקה ברגליה הדקיקות את רגליו החזקות, ואמרה חזק וברור כפי שרמתיה לא שמעה שנה שלמה: “אבא, אל תבכה. אמא בענן למעלה, היא רואה אותנו. לא כועסת”.
גרשון קרס על ברכיו, חיבק את נעמה חזק ובכה, ממש בכה כמו ילד. והיא ליטפה את לחיו הדוקרנית, את שיערו ולחשה שוב ושוב: “אל תבכה, אבא, אל תבכה”. ואלה עמדה איתם, דמעה זולגת, אבל אלה היו דמעות שמרפאות.
עברו חודשים. הקיץ בא, הלך, שוב הגיע אביב. ועכשיו, בקריית הירקון, יש עוד משפחה אחת, אמיתית. לא לפי תעודת זהות, אלא באמת.
יום אחד ישבתי על ספסל מחוץ לבית, השמש חמימה, דבורים מזמזמות בעצי שקד. אני רואה אותם גרשון, אלה, נעמה הולכים לאט, יד ביד, נעמה מצחקקת, קול פעמוניה מתגלגל בסמטה.
וגרשון… לא תכירו אותו! גב זקוף, אור בעיניים, חיוך שלו, מביט בבתו ובאלה חיוך של אוצר חדש שנמצא.
נעמדו מולי. “שלום, הדסה,” אמר גרשון, חום בקולו שאפשר להדליק ממנו נר. נעמה רצה אלי והגישה לי זר רקפות. “זה בשבילך!”
לקחתי, עיני מתמלאות דמעות מרוב שמחה. הסתכלתי בהם והוא… כבר שחרר את הנגרר שלו. או שביחד שחררו אותו ממנו. באהבה של ילדה ושל אישה.
המשיכו בדרכם אל הירקון. וחשבתי עכשיו הירקון שלהם הוא לא מקום כאב, אלא פשוט נחל של חיים, שבו אפשר לשבת ולדעת שהמים נושאים הכל. את הצער, את הכאב, ומשאירים בראש רק שלווה ושמחה חדשה.
ואתם, יקיריי, מה אתם חושבים בן אדם יכול לצאת לבד מבוץ הצער, או שהוא פשוט זקוק למישהו שייתן לו יד?
