היום בערב נובמבר הגשם עם שלג פוגע בחלון, והרוח בצינור שואגת כמו זאב רעב. במרפאת הכפר החמה של מרפאת בריאות הדר הגוזל מנצנץ. כשאני מתכוננת לעזוב, הדלת מתפחת וגרשון סומו עומד בפתח. הוא ענק, שרירי, והאוויר סביבו נדמה שמזיז אותו. בזרועותיו אוחזת נעמה, הילדה הקטנה שלו.
הוא מניח אותה על משכית ונסגר בצד, עומד קפאון ליד הקיר כמו פסל. אני מביטה בנעמה ולבי נופל למורד. פניה חמות, שפתיה יובשות, רשת עצבה מתפזרת, והיא לוחשת במו ידיה: אמא אמא. היא אפילו לא משלים חמש שנים. מדדת החום למעלה משמונים מעלות!
“איך זה קרה?” שואלת בקול חם, תוך כדי שחרור המפחת והכנת המזרק. גרשון עומד שקט, מביט ברצפה, שפתי הלחיים חומות, אגרופים כבדים עד שהעצמות הלבנות. הוא נראה כאילו נמצא במרחב אחר, בעצב עמוק משל עצמו. מבינה שעליי לטפל גם בו, כי נפשו שבורה והפצעים שלו קשים יותר מכל חום.
מאחלת לה אינג׳ק, משחררת את הילדה נשימותיה מתייצבות, קולה מתרכך. יושבת לצידה על קצה המשכית, מחבקת את מצחו החם ולוחשת לגרשון: תשארו כאן. למזג האוויר הכבד הזה, שבו על הספה, אני אשגיח עליכם. הוא רק מרמז בראשו, לא נעזב ממקומו. הוא עומד שם עד זריחת השחר, כמו שומר על משמרת. כל הלילה מחליפה תחבושות, מרווה את נעמה במים. והחשיבה שלי מתרחבת
בכפר מדברים על גרשון. לפני שנה אימו, קתרינה, טבעה בנהר. היא הייתה יפה וקולנית כשפלאי. מאז הוא הלך כאילו נחרב, עובד בשלושה תחומים, שומר על הבית, מטפל בנעמה, ועיניו ריקות. הוא כמעט לא מדבר, מברך במרירות.
רואים בו כאיש עם משאית, אך המשאית היא הכאב שהסחף איתו בכל מקום. עד שעם העלייה של הצהריים, הטמפרטורה של נעמה יורדת, היא פותחת עיניים תכלת כמו של אמה, מביטה בי, ואז באביה, ולשפתיה רועד. גרשון נוגע בידה ברגישות, כאילו נשרף, מפחד מראות קתרינה בתוכה.
תוך יום נוסף אני משאירה אותם אצליי, מכינה מרק עוף, מזינה את נעמה בכף. היא אוכלת בשקט, כמעט לא מדברת, משיבה רק כן או לא. האבא שותף במעט מגישים מרק, חותך לחם, קושר לה קופץ בידיו הפצורות, והבית מתמלא בקול של דממת צער.
בין זמן לב זמן, אני מביאה להם לחמניות, צנצנת ריבת תות, ובודקת איך הם מתמודדים. הם חיים כמו שני זרים באותו הבית, קיר קר חוצם ביניהם, ואף אחד לא יודע איך לשבור אותו.
בסוף האביב מגיעה למורה החדשה, אורית רוזנברג, מהעיר. היא שקטה, אינטלקטואלית, עם עצב בעיניים. היא מתחילה ללמד בכפר, ונעמה נכנסת לכיתתה. אורית מבחינה בעצב השקט של נעמה, מרגישה אותו בליבה, ומביאה לה מחזה קטן של שמחה ספר עם איורים, עפרונות צבעוניים, סיפור אחרי השיעור.
יום אחד, כשאני בודקת את לחץ הדם במשרתי, רואה את השניים יושבים בכיתה ריקה, אורית קוראת, ונעמה מדבקת אליה באוזן, פקוחה בחיוך שקט. אורית נראית שלווה, שמחה שלא ראיתי מעולם.
גרשון רואה זאת בכעס פונה אל הילדה, מושיט יד, פונה אל האדמה, אומר: בבקשה, חזור הביתה. הוא מושך אותה בידו, ללא ברכה, רואה רק רחמים שמרקעים על פניו. הוא רואה ברוך הלב של אורית רק כאב.
בפעם הבאה הם נפגשים בחנות. אורית ונעמה יוצאות לאכול גלידה, גרשון מתקרב. הוא מביט בה, מצמרר, אורית מחייכת באור: שלום גרשון, אנחנו פינוקים לילדה. הוא תופס את הגלידה של נעמה וזורק אותה לפח. לא תתערבו בעסקיי, הוא מצריח, ונעמה מתחילה לבכות. אורית נתקעת במקום, דמעותיה מלאות חוסר וצרות. גרשון מתנתן, נושא את בתו בוכה, והלב שלי מתמלא בדם.
בערב הוא בא אליי לבקש קורטוב קוריאול. הלב שלי לוחץ, הוא אומר. אני משקה אותו כוס מים, יושבת מולו, אומרת: זה לא הלב לוחץ, זה הצער. אתה חושב שאתה שומר על בתך בשתיקה? אתה משמיד אותה לאט. היא צריכה מילה רכה, חום, אל תתן לה להיות קטע קר. אהבה לא נמצאת בקופסה, היא בעיניים, במגע. שחרר את קתרינה, תניף אותה! חיי חיי בחיים.
הוא שומע, מביט מטה, ואז קם מביט בי בעיניים מלאות ייסורים. אין לי כוח, סבינה, הוא לחש. הוא הולך, ואני ממשיכה לצפות בו. לפעמים סלחו לאחר יותר קל ממוחנו.
יום אחד בא סוף מאי, הפרחים פורחים, האוויר ריח של דובדבנים. אורית ונעמה נשארות אחרי השיעורים, מציירות על המרפסת. נעמה מציירת בית, שמש, והדמות הגדולה אבא, לצד פצע שחור צבוע.
אורית רואה את הציור, משהו מתפרק בתוכה. היא לוקחת את נעמה בידה, והולכת לבית של גרשון. בזמן שעובר, אני עוברת ליד הבית, בודקת אם צריך משהו. רואה את אורית עומדת בכניסה, מתלבטת. בחצר גרשון חותך עצים, קורות עף. היא נכנסת, גרשון מכבה את המסור, פונה אליה במבטים כהים.
ביקשתי הוא מתחיל. היא משיבה: סליחה, לא באתי אליכם. רק הבאתי את נעמה, אבל אני רוצה שתשמעו משהו. היא מסבירה בעדינות, קולה נשמע ברחוב כולו. מספרת על בעלה שאיבדה בתאונה, איך היא שוכחת לעצמה, חשכה, רצה למות. היא אומרת: גם אני הרגשתי אשמה, חשבתי שאם לא הייתי משאירה אותו, אולי הוא היה חי. אבל כעת אני מבינה שהגעגועים שלי משאירים אותו בתור חיה, הוא רצה שארגיש חייה. קמתי, נשמתי בשבילו, בשביל הזיכרון שלנו. אי אפשר לחיות עם המתים כשחיים סביבנו צריכים אותך.
גרשון עומד כמו פגע ברק, המסכה נופלת. הוא סוגר עיניו, רועד. הוא לא בוכה, רק רועד בגופו הגדול. זה אשמי, הוא מתנשם בקושי. באותו היום מצאנו אותה בנהר, קר כקרח. קראתי, היא צחקה. היא נקרה על סלע, פגעה בראש נשקתי לעומק, חיפשתי, אבל היה כבר מאוחר. לא הצלחתי להציל.
באותו רגע, נעמה יוצאת מהבית, עומדת על המרפסת, קולה חודר אל תוך העיניים של אביה. היא לוחשת בקול ברור: אבא, אל תבכה. אמא על ענן, היא צופה בנו, היא לא כועסת. גרשון נופל על ברכיו, מחבק אותה בחוזקה, בוכה כמו תינוק, והיא משפתת אותו במילה אחת: אל תבכה, פאפא, אל תבכה. אורית עומדת לידה גם היא בוכה, דמעותיה עכשיו משחררות.
הזמן חולף, הקיץ הופך לסתיו, ואז חזרה האביב. בכפרנו זארצ’ייה אחת משפחה נוספת מתווספת לא על נייר, אלא בלב. אני יושבת על המרפסת, השמש חמה, דבורים מרעימות בורד. רואה את גרשון, אורית ונעמה הולכים בדרך, לוחצים ידיים. נעמה מצחקקת בלי פסק, צחוקה כמו פעמון שמלא רחוב.
גרשון נראית שונה, כתפיו פתוחות, בעיניים אור, מחייך לאורית ולבתו, מבטו מלא שמחה של מי שמצא אוצר. הם מגיעים אלי, עוצרים.
שלום, סבינה, אומר גרשון בקול שמח. נעמה קורצת אליי וחולקת לי צרור פרחי שקד. זה בשבילך! אני לקטפת את הפרחים, הדמעות בעיניי, לבי מתרחב. הוא שחרר את המשאית של הכאב שלו, או שמא קיבלו עזרה לשחרר אותה. אהבה של אבא ובת, אהבה של אם וילדה.
הם ממשיכים לשד המזר, והנה הרגע שבו האגם, שהיה סמל לצער, הופך למקום של שלווה, שבו ניתן לשבת, לחשוב על אור, ולראות איך המים לוקחים איתם את כל הרע. מי לדעתכם, יקירי, יכול לצאת מבדוד הצער לבדו, או שמישהו צריך להושיט יד?
