היי, שמעת מה קרה לי לפני כמה שבועות, חייבת לשתף אותך, חזה לי לב שלם. זה מתחיל באבי כהן, דייג של ממש, שבסוף היום חזר עם סל קטן של דגים קוצים אל עבר המים הצרים של העמק ליד הכנרת. הוא היה בעדינות חנה על שפת האגם, כשפתאום נשמע קריאה ברורה מהאורחיה של הים צעקה של בחורה שהייתה באותו מקום ונראתה כאילו היא מתרסקת במים. הרוח ביער האורנים התנערה וקראה בקול כמעט שבור, אבל המילים של צעקתה נקרו באוזניו: בקשה נואשת לעזרה, כאילו כל נשמתה תלויה ברגע הזה.
בלי לחשוב פעמיים, אבי זרק את הסל, שבו נצצו כמה דגים כסופים, על החול המומק. הוא שלף את המעיל הכבד והמכנסיים המוכתמים מהעבודה והיה לבדו בחלוק ישן, נרקק וקפץ אל המים הקפואים. הרוח נראתה כמו חיה מתעצבנת, הפילה גלים קרים על פניו והקצף פגע בפנים.
השחייה הייתה קושי גמור. הזרם שבדרך כלל רגוע היום היה חזק וערמומי, חיבק אותו כמו זרועות קרח. כשקצת רחוק יותר, במקום שבו המים כה כהים ועמוקים, נראתה בחורה בשם תמר, שערה השחור כמו אצות, מתפזר על פני המים, מתנגש בזרם ובוחזת בחיים בקושי. היא צעקה, אבל לא נשמעה יותר. אבי, שכבר הגיע לחוף השני, לא הסתכל לאחור, תנועותיו חפוזות ולחוצות. הוא שלף סירת מתכת קטנה, הסתכל סביב במבט פראי, ותפס את דרכו לחזור לעצמו בדרך של חורש בין העצים, נודד בחיפוש אחרי משענת.
תמר כבר לא צעקה, היא נעלמה מתחת למים. כשאבי, במאמץ אחרון, הגיע למקום שבו המים רק נראו נצלים, לבו קפא. הוא נלקח נשימה עמוקה, צולל לתוך האפלה הקפואה. ידיו תפסו את בד המעיל החלקלק, הוא אחז בגופה החסר של תמר מאחור, והשתמש ביד השנייה כגרור, דוחף רגליו בחוזקה חזרה אל החוף. כל דחיפה כאב אש בשרירים, כל נשימה הייתה כמו קונכייה. אך הוא המשיך לשחות, תפס בחלום החיים ובחיים שנחרצו לו בידי.
הוציא את תמר אל החוף, בלי לשים לב לתשושתו, התחיל לפעול מיד. ידיו, שהיו רגילות לעבודה קשה, הכניסו חיבוקים מדויקים לחיצות, לחיצת חזה, הנשמת חמצן. מים מלכלכים נחתו בריאותיו, והשתוללה שיעול חזק. נשימה חלשה, אך קבועה התחילה להחזיק. צריך להתחמם. הוא חיכה את האש הישנה של האש המשומשת, מסדיר שפת סלעי נחל, שם שכיבה שכבה של קונוסים של פצפוצי ארזים כצמר. הוא הניח את תמר על המיטה הזמנית, מכסה אותו במעילו הישן, ריחו של אש ועשן, והכניס לבשו החם על גופה הקפואה. הוא עצמו אסף את הציוד שבפינה, חיבר קורה רטובה על גופה ולחץ על האש שנחלה.
החום התפשט לאט, כאילו מתפצל בחשש מלהשפיע על העור הקפוא. תמר נשארה ללא תזוזה, רק אדים קלים מנשימתה העדינה הצביעו על חיי. המים הקרים והזעזוע גרמו לה להיסגר, אבל אבי ידע שהזמן יחליף והיא תתעורר. הוא ידע זאת כמו שהר נודד לכל פינה של הנחל.
הוא הרים את ראשו אל השמיים, מכוסה עננים כבדים וכהים. אפילו הירח לא הצליח לשבור את הציפוי העופרתי. הכול נראה ריק ולא נעים.
העיניים של אבי נפלות על להבות האש, והם מזכירים לו ערב אפור אחר, שם הוא איבד כל מה שהיה לו.
זוכרים איך הוא, תמר והקטן איתי (איתי) יצאו לדייג כמעט כל קיץ? אחרי שהשאיר את האישה והבן בוהק במאה, הוא יצא לשיט על סירת עץ ישנה, אמינה.
תסגרו חם בתה, אחזור עם דייג טוב, ונאכל מרק דגים ממש טעים! הוא קרא בצחוק לתמר, ועיניו ברקו משמחה.
רק תזכור, ויטלי, מזג האוויר מתקלקל, אמרה האישה בעיניים מודאגות אל העננים.
אל תדאגי, אני מכיר כל פינה! הוא צעק מזמנה, והדלים שלו חצו את פני המים כמשתקפים.
הוא ירד למקום האהוב שלו, השלים קוֹד ובדיחה עם הקלפים, והמתין בחשכה הרגילה של הדייג. פתאום השמיים הפכו לשחור, כאילו הלילה ירד. הרוח הציקה בעוצמה, עצמה עצמות העצים לבסוף, ואז נפל גשמי מים כקיר מרהיב. הסירה נדודעה, נדחפה לצד, ובפיצוץ חד הוא נחת על ענף שגרם לו להידבק בחוזקה, חורש קוֹקוֹד משונה. אוויר נקרע והסירה הפכה לחלק של בד גומי.
אבי ניסה לשחות, אבל קרס רגלו מכאב קיצוני במים הקרים. המים קיפלו אותו, פגעו במשהו קשיח, והחושך שלקח אותו. הוא קם בחצי היום השלישי, על ספסל קשים בבקתה ריח של עשן וצמחים. לקום גרם לו סחרחורת ובקיעה. אז נכנס אל הדלת זקן פגוע, פניו מלאים קמטומים כמו מפה של חיים.
קם, הוא גרגר בלי רגש, שם קערה של מרק מעושן על השולחן. שתה תערובת צמחים הזאת, היא תעצור את הדימום הפנימי. ואז תאכל קוש, אחרת תמות.
איפה אני? ויטלי נשף, ועם שם של מקום רחוק ולא מוכר, הבין שהוא נגרר למאות קילומטרים מביתו.
אתה בטוח נחתת כאן, המשיך הזקן אחרי הפסקה קצרה. ציידים קיבלו אותי במצב קר. חשבו שלא תחזור.
אבי נעמד שוב, אבל הזקן נזז באצבעו המייבשת:
תשאר, אל תתיימר גיבור. החסרת דם זה חורבן. עכשיו תמתין, רק כך תוכל לשרוד.
איך המשפחה? האישה והבן… הם לא יודעים שאני חי! קולה של ויטלי היה נושא קריאות של ייאוש. הוא דמיין את רוז’ן בוכה ונפלא, לבו נלחם בכאב מוחלט.
אין כאן דואר, רק יער, זאבים ורטבות. הזקן חייך באקזוטיות. חיים כאן על צמחים, פטריות, אגוזים ופירות יער. בחורף מצרכים מאוחסנים, ציידים באים לעיתים, מביאים מזון.
איך אתם כאן מתגוררים? שאל ויטלי בתמיהה.
איך לא? משאירים קרן אש, מבשלים, משתמשים במים מהנחל. זה כל החיים שלנו כבר עשרים שנה, הוא נאנח, נפל למיטה בפינה. תנוח.
הוא נרדם, והצילו של האש הקטנה נפתחת בצללים על הקירות, דמויות האישה והבן רוקדות במחשבותיו, כאילו קולות של קרן קרח. קרירה ואכזרית המים והזעזוע הביאו אותו לשקוע.
ימים עברו באותה צורה, כל תנועה קטנה נראתה כהישג: לפנות, לשבת, להרים כף. הוא קם בעדינות, כשצעד ראשון על רגליו, כאילו העתיד היה לבוש במגפיים של שלג לבן.
איך לצאת מכאן? שאל בזאנזי את בעל הבית.
אין דרך, ענה הקשיש בקצרה. הדרך ארוכה, שבוע של הליכה עד הכביש. חורף כוסה בשלג, עד האביב אתה פה.
ציידים? אולי יעזרו?
הציידים בחורף באים למקומות אחרים, באביב ובסתיו הם עוברים כאן. אולי מישהו יעזור אם תזכה במזל, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. הוא נהן בראשו, שם קורת עץ לתוך תנור.
ויויטלי קפץ מתוך תודעתו, נשמתו נדקרת, האש בחוצות נשרפה, לבו חזר למקומו. הוא סידר את האש, קיבל את הנערה משקמת, ובדקה האחרונה של המים, הרגיש שהשיחה מתקרבת לסיום.
המזג קר, האש חמה בטחונה. הוא חיבק אותה, הרגיש איך נותרה חיה בחיים. הוא חייך לעצמו, למרות שכל מה שהיה קורה סביב היה כאוס. הוא החזיר אותה למקומה, חיבק אותה במעיל שלו, והישאר עם האש המתפרצת.
הזקן היה שקט. כשהפך חזק מספיק כדי לזוז בבקתה, התחיל לעזור מנקה שלג מהדלת, אסף עצים, הדליק תנור. הפחית, שהכין עם צמחים מקומיים, הפך למרק חם שהזכיר לו את תמר היא גם אהבה להוסיף מנטה וציפורן לתה. התחושות היו מתוקות וקשות יחד, כמו פצע שלא נסגר.
החורף נמשך בלי סוף, כאילו הזמן תקוע במקרר. עם בוא האביב, השלג נמס לאט, והאדמה נחשפה מחדש. עוד כחודש אחרי, הוא הרגיש שהרגליים שלו חוזרות לחוזק, והזקן נפל למיטה.
אני לא אוכל איתך, הוא אמר, מתיישב בקשקשת. צריך לנסוע לתל אביב, לראות רופא.
רופאים? הזקן נגע במקל בידו. אף רופא לא יוכל לתקן אותך. רק חותמים חותמים, תרופות. לך, אני אסעד.
הוא אסף את כל המידע על הדרך, והודה לזקן על כל העזרה. הוא יצא לדרכו, ולפני כמה שעות התחיל לחפש את הבית. הוא הלך עד שהיום הפך לשחר, לא מצא שביל ניכר, נאלץ לישון תחת עצים. בלילה שמע קולות של חיות, ואז נצפו זוהרים ירוקים זאבים. הוא טיפס על עץ אורן גבוה, נשאר שם עד זריחה, והזאבים הלכו לבקר.
בבוקר הוא המשיך ללכת, כמה ימים עברו, פגש חמור, נמר בר מתבונן מענף, לילה היה על עצי האורן צורך של הישרדות. הוא אוכל פירות יער, שורשים, שותה מי נחל, ישן בכיסאות של עץ. הוא לא מתייאש, הוא רוצה להגיע לביתו, לחיות חיי.
שבועיים של הליכה ביער ללא קצה נראו בלתי אפשריים. פתאום, ברגע של חורף, הוא ראה מבנה מעורפל. בקתה ישנה, שדלתה היה רועד וקפצתי, הייתה כמעט נטושה. בפנים ריח של עץ יבש, ניירות עכורים, מיטה מתוחה, פיג’מה של חום, קופסה של קמח, סיר חמאם, פחית של מרק. הוא הכין אש, מבשיל מים משאר קופסאות, והכניס עליהם עלי אוכמניות מיובשות ומנטה ששאל מהשדה. הוא שתה כוס תה חמה, נזכר בטעם של תמר.
הוא חיכה עד שהקיר נשבר, נגע בקפיץ ושמר את המרחב. נרדף על ידי דוב שגרם לצפצוף, אבל הוא הרגיש בטוח, כשפנה את הלבוש לראש ולחזה כדי לחמם.
לא ידע מה לעשות עוד. הליכה ביער חשוף הייתה מסוכנת, לכן נשאר בקשתי, עם אוכל קטן, קורת עור, וביטחון. הוא השאיר הודעה בדובר המקומי לחיפוש משפחה, אבל לא קיבל תשובה.
יום אחד, בבוקר מוקדם, נשמע יריקות של כלבים וירי. הוא קפץ מהר הבקתה, רץ למקור הקול, וקרא בקול רם.
קולות של צידקנים הגיעו, ארבעה אנשים, חפצים, מצאו אותו. הוא חזר לעיר, נסע ברכב משותף, כמעט לא ישן, ונתק את המפתח בחזית של דירתו להשכיר.
הדלת נפתחה על ידי גבר במכנסי בית, הוא אמר: «אני גר כאן שלושה חודשים, ויבואי של הבית הקודם זזו, ואני לא יודע לאן». הוא תיאר שהבעל נפל במים, כך רוז’ן חשבה שהוא מת.
«מת», המילה נגעה כאילו ברזל. «זה אומר שרוז’ן חושבת שאני מת»
הוא הלך למשרד המשטרה, ניסה להסביר את המצב, הם ביקשו מידע: שם האישה, שם הילד, כתובות. הם הבטיחו לחקור.
אחרי זה הוא הלך למחסן שבו הוא היה מאחסן לפני התרסקות, שערה היה כבר מחולק. שומר האחסון אמר: «הם עברו למקום אחר, אני לא יודע לאן».
העיר נראתה לו זרועה, חברי ילדות היו ברמת הלב, אחד התחתן, אחד השתתף בתכנית חוץ. אין מי שמקבל אותו.
באמון החזק, הוא חזר לבקתה ובנה לעצמו מקלט קטן, התחיל לבנות בתים חדשים.
אחרי כמה שבועות, הוא שמע צעקת הצלה מהנהר. הוא רץ, מצא בחורה שמקיפה במים, הוא משחזר את ההצלה הראשונית, מושיט לה יד, היא מתקרבת לאורו. הוא מגיב במהירות, אסף חורש ויוצר מדורה. הצלה מתקרבת, סירת מצילה מגיעה, יחד עם בחור צעיר בשם איתן, שהבריח שם לפני שנים.
איתן! היא קראה בחשש, ולבו של אבי קפץ. הקשר הזה היה מפתיע.
איתן ניגש, מושיט יד לשם, תודה נרגשת, ולפתע חוגגת על ידו טבעת קטנה, זהב לבן עם דגם גאומטרי. הוא זוכר שזו הייתה הטבעת שרוז’ן קנתה לו לפני חמש שנים, היא עצמה עצבנה אותה.
איתן הוא לחש, דמעות של מים זורמות על לחיווהוא ידע שלפניו נפתח שער חדש ביתו של אהבתו, משולב עם האור של הבוקר והזיכרון שאינו מתכלה.
