מאיזו שהיא סיבה, כל החיים שלי אני מוקפת בדוגמאות של יחסים בין חמות לכלה, וזה כבר מגיל קטן.
בהתחלה זה היה המלחמות בין סבתא־רבה שלי לבין סבתא שלי. ההורים שלי הביאו אותי לסבתא עד שיהיה לי מקום בגן, ושם, בדירה של סבתא, ראיתי את הגיהנום בהתגלמותו. כאילו שתי נשים שונות גרות בדירה: סבתא אחת חייכנית ומקסימה, מגישה לי עוגיות, מספרת לי סיפורים ומציירת איתי. השנייה צורחת בעצבים על חמותה השוכבת במיטה, מתלוננת על הגורל ובסוף צועקת: נו, מתי כבר תעזבי אותנו?
סבתא־רבה נפטרה, עברנו מהשכירות לדירה של סבתא, והחלה חזית חדשה אימא וסבתא. לפעמים אפילו השכנים באו וביקשו להוריד את הווליום. אבל השקט בבית אף פעם לא החזיק הרבה זמן.
כשהייתי כבר בסוף התיכון, סבתא נפטרה. אימא סירבה להתאבל עקרונית, ואחרי תשעה ימים פתחה “מהפכה” בבית ארזה את כל הבגדים של סבתא, שמרה כלום, ופשוט זרקה לפח. כשאבא חזר מהעבודה, הוא היה בשוק מהיחס של אמא שלו כלפי סבתא. כל הערב הם רבו כנראה זו הייתה נקודת הפתיחה לגירושים שלהם. אחרי חצי שנה אבא עזב…
אני ועלון התחתנו צנוע, לא הצלחנו לשכור דירה, וכבר לפני החתונה היה ברור שאצטרך לגור עם אמא שלו. רצו לי מול העיניים כל הסצנות שראיתי בילדות, ורציתי לחיות עם חמות כמו שצריך אם לא להיות חברות טובות, לפחות להימנע מסצנות מכוערות ולא לקצר אחת לשנייה את החיים.
הכנתי את עצמי מראש, ובמשך שנה שלמה, אספתי סבלנות ולא הגבתי לעקיצות של חמותי: לא על הניקיון, לא על הכביסה, לא על הבישולים. היא אף פעם לא השתמשה במילים גסות, אבל ידעה להקטין אותי במקצועיות, להראות לי עד כמה אני לא מבינה כלום והיא מלכת העולם.
אחרי עוד שיעור חיים מחמותי, החלטתי לשבת לשיחה גלויה. קניתי עוגה, ביקשתי מעלון לתת לנו זמן לבד, וסיפרתי לחמותי על היחסים בין נשים במשפחתי. הצעתי לה שנמנע ממריבות ושננסה לפחות לתקשר כמו שכנות טובות.
חמותי קטע אותי, דחפה את העוגה ואמרה: יש פה רק בעלת בית אחת, ואת יודעת מי זאת. אני אדבר איך שבא לי. הכי טוב שלא תנסי בכלל לתקשר איתי. תלכי בשקט ותדאגי להיעלם ממני.
כשעלון נכנס, הביט בי בשאלה, ואני שתקתי ונענעתי בראש לשלילה. אבל חמותי קפצה מהחדר: “נו, שכנה, הכנת לבעלך ארוחת ערב?”
עניתי לה שבגישה הזו, לא צריך לצפות שכשיזדקקו לי לעת זקנה אני אהיה שם עם מרק. ואז התחיל הפיצוץ. עלון ניסה לשים לזה סוף, אבל אחרי שנה של שתיקות, התפרצתי פשוט…
כדי להציל את המשפחה, יצאנו לדירת שכירות, למרות שקשה כלכלית בטירוף. לאט־לאט התייצבנו, הצלחנו לקחת משכנתא, וקנינו דירה משלנו. בזמן הזה, חמותי חלתה קשה והייתה זקוקה לעזרה צמודה. אני, עם כל הזיכרונות מהילדות, סירבתי בתוקף לטפל בה.
הצעתי לעלון לחפש משפחה שתסכים לטפל באמא שלו, בתמורה לירושה של הדירה, והוא, למרות שהתקשה, הסכים. ניסינו כמה חודשים אף אחד לא החזיק אצל חמותי יותר משבועיים; שילמנו למטפלת, היא עזבה מהר, כולם אמרו שפשוט בלתי אפשרי להסתדר עם אמא שלו. בסופו של דבר, מצאנו זוג ששרדו חודשיים, וחתמנו על חוזה: הדירה תעבור אליהם, בתנאי שיפקחו על הטיפול.
אני בטוחה שלא אני הבעיה בקשר איתה, כי אחרת כנראה היה תור על הדירה.
