10 באוקטובר 2025
יומן שלי
היום הגיע לבקר לי נכדתי, רוני, בת ה-18, שהגרה עד היום בחיפה עם אמא שלה, חנה. היא מתכננת להגיש לחודשי הלימודים באוניברסיטת תל אביב, ולכן ביקשה להגיע לשבועיים כדי לסדר את הבקשות ולבדוק את השכרות במעונות. האחראיות על הבקשות היא של חנה, ואני, כאח של האמא, מוסכם שאפשר להשהות אותה אצלנו עד שתצא למגורים העצמאיים.
לא דיברנו על אופן ההזנה. חנה, שעפה על נושא זה, ציפתה שהאוכל יונח על השולחן ללא בעיה. כששאלתי מה היא רוצה, היא השיבה בקול מתוסכל: חשבתי שתהיה לי ארוחת צהריים חמה.
הפניתי אליה את דבריי בקוצר: לא רק שאין לי אפשרות לדאוג לך לארוחה, אלא שאני נושא לוח זמנים צפוף. תתקשרי למי שסיפק לך את הכסף, תעבירי לעצמך כמה שקלים, וקני לעצמך גבינות, לחמניות וקפה, כי גם הקפה נגמר לי. את כבר בת שמונה עשרה, תתבגרי ותדעי לתכנן בעצמך.
חנה כמעט ולא מדברת איתי מזה שנים, ולא יודעת שהביטול של האח והקשר הרומנטי אחרי שהילדים עזבו קן המשפחה, גרם לי לשקוע בעבודה אינטנסיבית. משמרותיי אינן מאפשרות לי להיות נוכח בבית באופן קבוע, והכוחות לעשות מטלות ביתיות כמעט ונכחדו. אחרי היום ארוך, אני זקוק למנוחה שמרבה לשאת.
היה מרגש לראות את רוני, שהתבגרה ונראית יותר נשית, אך אינני עוד האחות חיה-פנינה שהייתי. אינני יכולה לבשל ארוחה שלמה, לחתוך ירקות או לטגן מזון מבלי לעבור על לוחות הזמנים. במקום זאת, אני מציע שהיא תדאג בעצמה לקניות, תכין לעצמה בשרון, או אפילו תזמין משהו מוכן כדי שלא אפגע במצרכים או במכונה.
היא נראתה מתוחה, והמשיכה להרגיש מרוכזת ועצובה, כנראה כי ציפתה לתמיכה מלאה של שני ההורים. אין לי אפשרות לשנות את המצב באותו הרגע. אחרי שנים של יחסים טובים עם המשפחה, אני עדיין רוצה לשמור על הרמוניה ולספק מקלט חינם, אם כי ללא המרכיב החסר. הלכתי לייעוץ פסיכולוגי כדי ללמוד איך להסביר בעדינות שהפונקציות שלי אינן כמו שהיו, ושצריך להוריד ציפיות ממני.
היום למדתי שהשינויים אינם קלים, אבל חשוב לשמור על תקשורת פתוחה ולעודד את הדור הצעיר לקחת אחריות על עצמו. מסקנה אישית: כשמתבגרים, עלינו להכיר את גבולותינו, ולתת מקום לצמיחה של האחר, גם אם זה אומר להיפרד מעט מהקיבוץ המשפחתי.
