בגיל 52, מצאתי את אהבת חיי והתחתנו, על אף שזו תקופה מאוחרת למדי עבור שנינו. בעלי, ירון, הוא אב לבת בוגרת בשם דניאלה, בת 25, שהיא גם אמא בעצמה. העולם סביבי מתערבל וגל זמן נוזל, כשהיא צצה מתוך ענני חלום, רגע אחרי שחוותה גירושין, והחליטה לעבור קרוב לאבא שלה כדי למצוא בו עוגן.
בהתחלה התקשורת בינינו התרחשה רק מבעד למסכי טלפון שבוהקים כמו כוכבים רחוקים אמרנו שלום, החלפנו מילים קצרות. אבל מאז שדניאלה עברה לגור ממש בסביבה, הובהר לי באור ירח ירושלמי חלוש שהיא לא ממש מקבלת אותי. בכל פעם שניסיתי ליצור קשר, היא הביטה בי כאילו אני איום, מתחרה על תשומת לב של אביה, כאילו אני דמות מסתורית שנחתה בעולמה. דניאלה מאמינה, אולי מתוך חלום שטרם התפוגג, שאלמלא הופעתי, היא ואביה היו ממשיכים לגור יחד בבית הישן שלהם בנס ציונה, עטופים בעבר שלא נגמר.
מתוך רצון לגשר, הצעתי לה לבוא לגור איתנו יש מספיק מקום בבית, המרחבים נפתחים כמו מחילות במבוך חלומות. באופן מפתיע, דניאלה אמרה שאבא שלה מתנגד. לדבריה, ירון חושש שתחזה באפשרויות קונפליקטיות ובתהפוכות משפחתיות שיצוצו בדינמיקה החדשה שלנו, שכמו פסיפס בלתי גמור, עדיין מחפשת צורה. כאשר פניתי לירון וניסיתי לפרום את סבך החלום הוא אישר את דבריה, והוא אכן לא רוצה שדניאלה תהיה עדה לצללים שיתגלגלו.
לא מפריע לי שבעלי תומך בבתו; להפך, נדמה לי שזה טבעי ואולי אפילו צו השעה שאב יסייע לבתו. מה שמטריד אותי אלו האשמות המתגלגלות בין הקירות: דניאלה סבורה שאני הסיבה לכל מצוקותיה, כאילו אני רוח רפאים שהחליפה את דמות האם בבית. הלוואי שתוכל לראות באור החולוני שאני אוהבת את ירון על שלל תכונותיו, ולא משום יתרון חומרי היא נדמה לי שהיא חיה בחלום שבו, בלעדי, כל התמיכה הכלכלית הייתה זורמת אליה ולבתה היחידה כמו חלב ודבש. אבל האמת: ירון תומך בהן ככל יכולתו, ואפילו כך עדיין בקושי אוספות את השקל הישן מירושלים בסוף החודש.
אני רוצה לשמר יחס שלֵו עם דניאלה, להפריח בינינו יונים של שלום אך דמותה במראה תמיד נושאת עיוותים של כעס, והמילים נבלעות בענני חלום. אולי, עם הזמן ועם הבנה, נצליח לפצח יחד את השפה המשותפת, ולהקים משפחה שבה חולקים לא רק בית, אלא גם לב תומך, שמאזין ויודע להיות שם ברגעי חלום ומציאות.
