הבת שלי סרגה 80 כובעים לילדים חולים ואז אמא של דני זרקה אותם ואמרה: “היא לא מהמשפחה”.
הגרוש שלי נפטר כשנועה הייתה רק בת שלוש. שנים היינו “אני ונועה נגד העולם”.
אחרי כמה שנים התחתנתי עם דני. הוא לגמרי לקח את נועה כבת שלו הוא מכין לה סנדוויצ’ים לבית הספר, בונה איתה דגמים ממוחזרים, ומקריא לה כל ערב את הספר של שלומית כהן-אסיף שוב ושוב.
הוא אבא שלה לכל דבר, אבל דווקא אמא שלו, רותי, מעולם לא ראתה את זה ככה.
פעם אפילו תקפה אותו ישירות: “איזה חמוד שאתה עושה כאילו היא באמת הבת שלך”, אמרה.
פעם אחרת זרקה לי: “חוץ מנוער גבעתי, אף אחד לא מרגיש שהחולצות של החבר’ה המיותרים באמת שייכות”.
אבל האמירה שהכי קררה לי את הדם באה אחרי ביקור: “הבת שלך בכלל מזכירה לי את הבעל הקודם שלך. קשה לך, אה?”
דני תמיד ניסה לסגור לה את הפה באלגנטיות, אבל ההערות המשיכו לטפטף כמו נזילת מדיח שישן.
כשלא הייתה ברירה, צמצמנו את הביקורים. עדיף שלוש דקות של כאילו-שלום מאשר שעה של רעש נגינה על עצבים ורגשות.
רק שיום אחד רותי עברה מהערות עוקצניות למעשים מיתולוגיים.
נועה תמיד הייתה רגישה לאחרים. לקראת חנוכה היא הכריזה שהיא הולכת לסרוג 80 כובעי צמר לילדים באיכילוב שמבלים את החג בבית החולים.
היא לימדה את עצמה הכל מסרטוני יוטיוב, קנתה מהכסף מהדמי כיס הראשון שלה את הצמר, וכל יום אחרי השיעורים: שיעורים, בייגלה, ואז שעתיים של שקט וסריגה.
היינו מתפוצצים מגאווה. לא העליתי בדעתי איך כל הפרויקט הולך להתרסק.
כל כובע שסיימה, היא קפצה להראות לנו. ואז שמה אותו יפה בשקית ענקית ליד המיטה.
כשדני טס ליומיים לנסיעת עבודה נועה כבר הייתה על כובע מספר 80. חסר לה רק לסרוג את התפר האחרון.
וההיעדרות של דני הייתה תזמון נהדר לרותי שדווקא בימים שהוא לא בסביבה “אוהבת לבדוק שהכל בסדר”, מין פיקוח חיצוני שכנראה בא לוודא שלא הפכנו את הבית לדיסקוטק או משהו.
באותו ערב חזרנו מהסופר נועה רצה ישר לחדר לבחור צבע לכובע האחרון. חמש שניות אחרי היא צרחה.
זרקתי את השקיות ורצתי כמו סטודנט אחרי הטוסט האחרון במנגל.
מצאתי אותה על הרצפה, דמעות כמו נחל הירקון בחורף. הבלגן המיטה ריקה, השקית הענקית עם כל הכובעים נעלמה.
ישבתי לידה, מחבקת ומנסה לפענח בכי עמוק מהלב.
ואז שמעתי רעש מהמטבח רותי שותה תה בכוס היוקרתית שלי (!) ועושה את זה בפרצוף כאילו היא מרשעת מסדרת דרמה ב”כאן 11″.
“אם את מחפשת את הכובעים זרקתי אותם,” היא יורה עליי, מנדנדת ביד את התה. “בזבוז זמן, למה שתוציאי כסף על זרים?”
“את זרקת 80 כובעים לילדים חולים?!”, כמעט נחנקתי. אבל היא רק מגוללת על עיניה, “הם היו מכוערים, בכלל לא בצבעים שתואמים, והתפרים גסים… חוץ מזה, היא לא חלק מהמשפחה, אז מה זה משנה?!”
“זה לא היה מיותר”, נועה התייפחה. דמעות קרות הרטיבו לי את החולצה.
רותי עשתה מופע קורבן מטורף ויצאה. נועה נשברה לגמרי. רציתי לרדוף אחרי רותי לעשות לה שיחת חינוך אבל נועה זקוקה לי. חיבקתי אותה הכי חזק שהצלחתי.
בסוף, כשנרגעה קצת, יצאתי למסע חיפושים. פשפשתי בכל פח אשפה בשכונה. אפילו השלכתי מבטים בשקיות של השכנים. כלום.
אותו לילה נועה בכתה עד שקעה בשינה.
לא רציתי להטריד את דני באמצע נסיעה, ידעתי שהוא צריך ראש נקי עכשיו. החלטתי לחכות.
בדיעבד, זו הייתה החלטה שהובילה לסערה ששינתה את המשפחה שלנו לתמיד.
דני הגיע אחרי יומיים. ברגע שדפק על הדלת ידעתי שעשיתי טעות.
“איפה הילדה שלי?”, הוא קרא מהסלון, עיניים נוצצות מהתרגשות. “אני חייב לראות את הכובעים! סיימת אחרון כשלא הייתי?”
נועה בדיוק בהתה בערוץ הילדים, וכששאלה על הכובעים התחילה לייבב.
הובלתי אותו למטבח, רחוק מהאוזניים של נועה, וסיפרתי לו הכל. מה שקרה לפרצוף של דני היה מעבר מצחוק העייפות של טיסות עסקיות ישירות לדרמת רותי ועד לכעס נגמר העצבים.
“אני לא יודע איפה הם, חיפשתי בכל השכונה”, סיימתי משתנק.
הוא חזר ישר אל נועה, קיפל אותה בחיבוק ואמר: “ילדה שלי, אני מצטער שלא הייתי פה בשבילך. אני מבטיח הסבתא הזו לא תיגע בך שוב”.
נשק לה למצח, ואז הרים את המפתחות מהמדף.
“למה? לאן אתה הולך?”, שאלתי.
“אני מתכוון לתקן את זה. אחזור מהר”, לחש.
כמעט שעתיים אחרי, הוא חזר ובידיו שקית אשפה ענקית.
“מה קורה?”, מלמלתי, והוא בדיוק סיים שיחה בטלפון. “אמא, חזרתי. בואי, יש לי משהו להראות לך. הפעם את לא מוותרת”.
חצי שעה אחרי זה, רותי נכנסה חגיגית כמו תמיד “חייבתי לבטל מקום במסעדה אז תקווה שזו הפתעה ששווה!”
דני פתח את השקית והיא הייתה מפוצצת בכובעים של נועה! הוא שלף כובע צהוב פסטלי אחד הראשונים של נועה: “זה לא סתם תחביב של ילדה זו דרך לשמח ילדים חולים. ואת ריסקת לה את הלב”.
רותי גלגלה עיניים: “אתה חולה נפש, דני, עלית לפשפש בפינות של פחי זבל בגלל כובעים מכוערים?”
הוא הבהיר בעדינות אבל בתקיפות: “הכובעים לא מכוערים, ויותר גרוע את לא רק מעליבה את הפרויקט את שברת את הלב של הבת שלי”.
“זו. לא. הבת. שלך”, צעקה רותי.
דני קפא, והסתכל עליה כאילו סוף סוף הבין שבאמת אין לזה תקנה.
“את גמרת פה”, הוא אמר בקור רוח. “אין יותר קשר עם נועה. נגמר”.
“מה?!” רותי נדהמה ונפנפה בידיים.
“אני אבא אבא אמיתי ואני שומר על הילדה שלי. גם ממך”.
רותי פנתה אליי: “את באמת זורמת עם זה?”
“לגמרי”, עניתי. “זה הכי פחות שמגיע למי שהתנהגה כמוך”.
היא הלכה, דפקה בדלת כמו המתחרים ב”מאסטר שף” כשנפסלו, ואיימה: “עוד תצטערו”.
מאותו רגע נהיה שקט בבית. לא רגוע פשוט דומם. נועה לא דיברה על הכובעים, ולא סרגה אפילו חוט אחד.
לא ידעתי איך לעזור, אבל אז דני חזר יום אחד עם קופסה ענקית: כולה מלאה בצמר חדש, מסרגות, וקופסה צבעונית לשמירת כל הציוד. הוא הניח את הקופסה מול נועה שאכלה כריות.
“מה זה?”, היא שאלה, חצי בפליאה חצי בפחד.
“אם תרצי לנסות שוב אני איתך. לא יודע לסרוג, אבל תעזרי לי ללמוד?”
נועה צחקה בפעם הראשונה מזה ימים ארוכים.
הנסיונות הראשונים של דני היו פיקנטריה. אחרי שבועיים היו להם 80 כובעים חדשים. שלחנו את כולם יחד לבית החולים. לא תיארנו שרותי תיטפס בחזרה לחיינו וממש לא בדרך יפה.
יומיים אחרי, הגיע מייל מנעמה, מנהלת בית החולים באיכילוב מודה לנועה ומסבירה כמה אושר היא הביאה לילדים. היא גם ביקשה רשות להעלות תמונות למדיה החברתית של בית החולים.
נועה הסכימה, עם חיוך ביישן אבל מלא גאווה.
הפוסט הפך ויראלי.
התגובות הציפו את הפיד: כל המדינה רצתה להכיר את “הילדה הנפלאה שסרגה את הכובעים”.
“אני שמחה שהם קיבלו את הכובעים!”, נועה כתבה בתגובת תודה. “סבתא שלי זרקה את הסיבוב הראשון, אבל אבא עזר לי לסרוג שוב”.
רותי, אתם קולטים, התקשרה לדני, בוכה כמו ילדה קטנה.
“עכשיו כולם קוראים לי מפלצת! דני, כולם עושים לי שיימינג! תמחוק את הפוסט!”
דני, בשלווה מוחלטת: “אנחנו לא העלינו כלום. בית החולים עשה את זה. אם לא היית מתנהגת כמו שחשבת שאף אחד לא רואה לא היית סובלת עכשיו”.
היא המשיכה לבכות. “מתעללים בי, איום ונורא!”
ודני סגר: “מגיע לך”.
מאז דני ונועה סורגים כל שבת יחד. הבית שלנו מלא בטיק-טיק של מסרגות ומרק ריחות של צמר ותה נענע.
רותי ממשיכה לשלוח הודעות בוואטסאפ בחגים ויום-הולדת אף פעם לא מתנצלת, רק שואלת אם אפשר לתקן.
דני עונה, קצר וברור: “לא”.
ולנו סוף סוף שקט בבית.
