הבת שלי, שירה, סרגה 80 כובעים לילדים חולים, אבל אמא של דני, מרים, זרקה את כולם לפח ואמרה: “היא לא משפחה שלי”.
כששירה הייתה בת שלוש, אבא שלה נפטר. מאז היינו רק אני והיא, שתינו נגד העולם.
ואז הכרתי את דני. הוא קיבל את שירה כמו בתו: אורז לה כריך לבית הספר, עוזר לה להכין שיעורי בית וכל ערב מקריא לה סיפור קצר לפני השינה.
אבל מרים, אמא של דני, אף פעם לא ראתה בשירה נכדה אמיתית.
“נחמד שאתה משחק אותה אבא שלה,” לחשה פעם לדני.
בפעם אחרת אמרה, “ילדי בת זוג אף פעם לא באמת הופכים למשפחה.”
ומה שתמיד הרעיד בי – “הבת שלך מזכירה לך את בעלך הקודם. זה בטח קשה”
דני היה משתיק אותה, אבל מרים שוב ושוב המשיכה עם ההערות.
כדי לשמור על שקט, היינו מבקרים אותה קצת, מדברים בעיקר על מזג האוויר.
עד שיום אחד, זה התפוצץ.
שירה תמיד הייתה עם לב ענק. בחנוכה הכריזה שהיא רוצה לסרוג ל-80 ילדים שמאושפזים בשניידר כובעים משלהם.
לימדה את עצמה מסרטונים ביו-טיוב, וקנתה צמר משלה בחנות עם דמי הכיס שחסכה משקלים שקיבלה ממני.
כל יום אחרי הלימודים, היה לה טקס: שיעורים, חטיף, ואז הקליקים השקטים של מסרגת קרושה.
הייתי גאה בה, לא דמיינתי איך הכל יתפרק פתאום.
כל כובע שסיימה הציגה לנו, אחר כך הניחה בשקית ענקית ליד המיטה.
כשדני טס ליומיים לאילת לכנס, שירה כבר הייתה בכובע ה-80, אחת לפני הסוף.
היעדרות דני נתנה למרים את ההזדמנות לפעול.
מדי פעם, כשדני לא בבית, מרים אוהבת “לבקר”. אולי כדי לבדוק אם הבית מתנהל לפי הכללים שלה, אולי כדי לראות איזה בלאגן אני משאירה. אין לי כבר מושג מה עובר לה בראש.
אותו אחר הצהריים, חזרנו אני ושירה מהסופרוהיא רצה מיד לבחור צמר לכובע האחרון.
חמש שניות אחרי, שמענו זעקה: “אמא! אמא!”
רצתי, מצאתי אותה על הרצפה, בוכה בלי יכולת לנשום. המיטה ריקה השקית עם הכובעים נעלמה.
רכנתי אליה, חיבקתי חזק, ניסיתי להבין בין ההתייפחויות שלה מה קרה. ואז שמעתי שיעול ברקע.
עמדה שם מרים, לוגמת תה מכוס עם פרחים, כאילו היא בסדרה בריטית ישנה ומאיימת.
“אם את מחפשת את הכובעים זרקתי אותם,” אמרה ביובש. “חבל על הזמן שלה. למה להוציא כסף על זרים?”
העיניים נשרפו לי. “זרקת 80 כובעים של ילדים חולים?!”
“זה היה נראה נורא. צבעים לא קשורים, תפירה לא יפה היא לא המשפחה שלי. למה לעודד תחביב חסר משמעות?” גיחכה.
“שום דבר מזה לא היה חסר משמעות,” התייפחה שירה עליי, הדמעות מרטיבות לי את החולצה.
מרים נאנחה ויצאה מהחדר. שירה קרסה בבכי, הלב שלה נשבר מול הרוע החשוך של מרים.
רציתי לרוץ אחרי מרים, אבל שירה נזקקה לי. החזקתי אותה עד שנרגעה קצת.
בערב, חיפשתי בין הפחים שלנו ושל השכנים. השקית לא נמצאה.
באותו לילה שירה נרדמה בבכי, ואני שכבתי לידה עד שאנשימות שלה נהיו רגועות. ואז, בסלון החשוך, גם אני נתתי לדמעות שלי להישפך סוף סוף.
כמה פעמים כבר הרמתי את הטלפון לקרוא לדני, ולבסוף ויתרתי כי ידעתי שהוא חייב להתרכז בעבודה.
המקרה הזה היה נקודת השבר של המשפחה שלנו.
כשהוא חזר, ישר הצטערתי שלא עדכנתי אותו.
“איפה הנסיכה שלי?” חייך אליו, מלא אהבה. “אפשר לראות את כל הכובעים? גמרת כבר את האחרון?”
שירה הייתה מול הטלוויזיה, אבל כששמעה את המילה כובעים, נקרעה בבכי.
פניו של דני התקדרו. לקחתי אותו הצידה וסיפרתי הכל: הזוועות, החיפושים בפחים.
ההבעה שלו עברה מעייפות לאימה, ואז לכעס חד ונוקב שלא ראיתי אצלו.
“אני לא יודע אפילו איפה מרים זרקה אותם! חיפשתי הכל” אמרתי בלחש.
הוא הלך ישר לשירה, חיבק אותה. “חיים שלי, אני מצטער שלא הייתי איתך. זה לא יקרה לך יותר. מבטיח.”
נישק לה את הראש, זינק לקחת את המפתחות.
“לאן אתה הולך?” שאלתי.
“אני עושה הכל כדי לתקן,” לחש. “תחכי לי.”
שעתיים אחרי, חזר. ירדתי מהר במדרגות, והוא בדיוק שוחח בטלפון:
“אמא, בואי אליי. יש לי בשבילך הפתעה,” אמר בשקט קר שמתחבא בו סופה.
מרים הגיעה תוך חצי שעה, צועדת אליי כאילו אני אוויר. “קיבלתי ביטול במסעדת שף בשבילך, אז עדיף שזו תהיה הפתעה טובה!”
דני הניף שקית אשפה ענקית. כשפתח אותה לא האמנתי למראה עיניי.
היו שם כל הכובעים של שירה!
“עברתי בין פחי הזבל של כל הבניין שלך, מצאתי הכול,” אמר, מלטף כובע צהוב פסטל אחד הראשונים של שירה. “זה לא רק תחביב ילדותי, זה ניסיון אמיתי לשמח ילדים חולים. ואת הרסת.”
מרים גיחכה בהעלבה, “באמת נכנסת לפח? דני, אתה עושה דרמה בגלל שקית של כובעים מכוערים”
“הם לא מכוערים, ולא רק את העבודה של שירה השפלת, אלא את הבת שלי! היית רעה אליה, שברת לה את הלב,” אמר דני בקול חנוק.
“נו באמת,” פלטה. “היא לא שלך.”
פניו התקפאו. הוא הביט בה כאילו רואה אותה לראשונה באמת. “צאי מפה. סיימנו.”
“מה?” גמגמה מרים.
“שמעת אותי. את לא נפגשת עם שירה, לא בקשר איתה,” אמר.
“אני אמא שלך, דני! לא תדבר ככה בגלל קצת חוטים.”
“ואני האבא לילדה בת עשר שצריכה הגנה. ממך.”
היא פנתה אליי, הרימה גבה, “באמת את מסכימה?”
“בוודאי. בחרת להיות רעילה, זו תוצאה שלך, מרים.”
מרים נרתעה. הסתכלה ממני לדני, קלטה שהפסידה. “תתחרטו על זה!” ירדה במדרגות בדלת כה חזקה שהמסגרות רעדו על הקיר.
ולא נגמר בזה.
ימים שקטים עברו. שירה לא הזכירה כובעים ולא סרגה לולאה.
מרים שברה אותה, ולא ידעתי איך להדביק מחדש.
יום אחד הביא דני קופסה עצומה. שירה ישבה לאכול עוגיות, והוא הניח לפניה.
היא הציצה: “מה זה?”
הוא פתח את הקופסה בפנים צמר חדש, מסרגות ואריזות.
“אם את רוצה אני אלמד לסרוג איתך. אין לי מושג בזה, אבל ננסה יחד,” חייך בהיסוס.
הרימה מסרגה, צחקה לראשונה אחרי שבועות.
הנסיונות הראשונים שלו על גבול הקומדיה, אבל אחרי שבועיים שוב היו 80 כובעים. שלחנו אותם לבית החולים, חושבים שסוף סוף זה נגמר.
כמובן, המציאות חלמה אחרת.
יומיים אחר כך, קיבלתי מייל ממנהלת שניידר: התרגשה מהכובעים, סיפרה כמה שמחה הם הביאו לילדים.
ביקשה רשות לפרסם תמונות ילדים עם הכובעים בדף הפייסבוק של בית החולים.
שירה חייכה, התביישה, אבל אישרה.
הפוסט התפוצץ ברשת. אנשים מכל הארץ שאלו מי הילדה שהכינה כובעים. נתתי לשירה להגיב אצל חברים שכתבו לי.
“איזה כיף שהילדים קיבלו כובעים!” כתבה שירה. “סבתא זרקה לנו את הכובעים הראשונים, אבל אבא עזר לי להכין שוב.”
מרים התקשרה לדני בוכה כעבור כמה שעות.
“אנשים קוראים לי מפלצת! דני, תוריד את הפוסט, הם חוסמים אותי ומקללים!”
דני בקור מוחלט אמר: “זו לא אנחנו, בית החולים הגיב. ואם לא היית עושה את מה שעשית, לא היו מגיבים בכלל.”
עוד בכי. “מתעללים בי! זה נורא!”
דני ענה: “זה מה שמגיע לך.”
שירה ודני סורגים יחד כל שבת. בבית שוב שקט, נעים וקול המסרגות נעים כמו גל שקט בתל אביב בלילה.
מרים עדיין שולחת הודעות בכל חג, בימי הולדת לא מתנצלת, רק שואלת אם אפשר לתקן.
ודני עונה תמיד: “לא.”
הבית שלנו, סוף סוף, שקט באמת.
