יומני היקר,
עד היום קשה לי לעכל את החדשות שקיבלנו אז. אני ובעלי, דוד, היינו בהלם כשרוני, הבת שלנו, סיפרה לנו שהיא עומדת להתחתן. הרי היא הייתה בסך הכול בת 18. ניסינו לשכנע אותה שזה מוקדם מדי, אבל רוני לא השתכנעה ולא היתה מוכנה לשנות את דעתה.
היו הרבה שאלות מצד חמותי:
רוני, מתוקה, את בהריון?
לא, סבתא.
החתן של רוני היה רק בשנתיים גדול ממנה. דיברנו עם ההורים שלו, והחלטנו שמסיבת החתונה תתקיים אצלנו בבית. רוני לא אהבה את הרעיון.
מה, זה כזה מיושן! למה שלא נעשה משהו עכשווי ויפה?
התווכחנו זמן רב. בסוף החלטנו להזמין חתונה באולם אירועים. רוני, כמובן, בחרה את החבילה הכי יקרה. אנחנו וגם ההורים של החתן ממש לא שמחנו על ההוצאה.
רוני פרצה בבכי:
מתחתנים רק פעם אחת בחיים.
בלית ברירה, לקחנו הלוואה בבנק. גם ההורים שלו עשו את אותו הדבר. קנינו לה טבעת יהלום בדיוק כפי שביקשה. יחד בחרנו לה שמלה מהממת.
רצינו להגיע לרישום הנישואין ברכב הישן שלנו, אבל רוני לא הסכימה.
תעשו טובה, תשכרו ג’יפ!
דוד, בעלי, ניסה להסביר שזה יקר מאוד, אבל רוני התעקשה.
זה באמת חשוב לי.
בסופו של דבר, שכרנו ג’יפ לחתונה של רוני ובן זוגה. כשהגיע היום הגדול, היינו מותשים נפשית ופיזית. החתונה עלתה לנו הרבה מאוד שקלים. חצי שנה אחרי החתונה רוני ובעלה התגרשו.
רוני פשוט לא אהבה את מסגרת הנישואין. היו לה לא מעט טענות כלפיו.
חשבתי לעצמי על החתונה שלי. לבשתי טופ יפה וחצאית, ודוד חיכה לי ברבנות עם זר פרחים פשוט. אנחנו נשואים כבר עשרים שנה, ויש לנו ילדה. אף אירוע נוצץ, אף שמלה יקרה לא עשה את חיי הנישואין שלנו למה שהם.
אני לא נגד חתונות בשום אופן. אבל תמיד חשוב לדעת מתי לעצור. הלוואי שבפעם הבאה רוני תבחר בדרך יותר שקולה.
