הבת דועכת, והאם פורחת
הסתיו של אותו שנה היה בפתח תקווה לא נעים בכלל, קריר ומדכא. הגשם הלם בחלונות המרפאה משעות הבוקר, כמעט מתחנן להיכנס להתחמם קצת. אני יושבת, ממיינת כרטיסי מטופלים, ומרגישה את הלב כבד, כאילו חתול שורט בו. הכל לכאורה שקט, אף אחד לא חולה באמת, אבל הדאגה כמו ענן לפני סערה לא עוזבת.
אז הדלת נפתחת, חורקת בכבדות. על הסף עומדת ורדית חיימוב.
אה… ורדית… אישה בת חמישים וקצת, אבל נראית כאילו סיימה להיראות טוב כבר. המטפחת האפורה שלה מחליקה מהראש, המעיל תלוי עליה כמו על קולב, והצללים מתחת לעיניים שחורים, כאילו עם פחם. והידיים שלה אדומות, נפוחו מהמים הקרים, רועדות, משחקות בכפתור המעיל.
שירה, היא לוחשת, אין לה כמעט קול, רק חרחור. תני לי קצת טיפות, הלב שלי דופק לי בגרון. וגם לאמא… אולי טיפות ולריד, שוב היה לה התקף, כל הלילה לא ישנו.
אני מסתכלת עליה, מעל המשקפיים, והלב מתכווץ. לא נראית חיונית. עומדת מולי, החיים בה כמו מים בתחתית באר יבשה.
תשבי, אני אומרת ומביאה מד לחץ דם. למה את ככה לוקחת ללב, יקירה? אין לך פנים בכלל.
אין לי זמן לשבת, שירה, היא נשענת על המשקוף. אמא לבד שם, ומה אם תצטרך מים? או יהיה לה לחץ? אני רצה. תני רק תרופה.
נתתי לה את הבקבוקים, והיא לקחה אותם בידיים הכואבות שלה ויצאה. משב רוח קר חדר מהדלת. אני מביטה מהחלון רואה אותה פוסעת דרך הבוץ, כפופה, וחושבת: “אלוהים, איך נתת לה גורל כזה?” הרי לא אמא יש לה שם, אלא אבן כבדה על הצוואר.
דליה חיימוב הייתה אישה מרשימה, קול רם, כל החיים עבדה במועצה המקומית, אהבה לפקד ולהורות. ואז, פנסיה וכבר לא קמה מהמיטה.
“אני לא יכולה ללכת, אומרת, הלב עוצר לי, צועקת.”
עשר שנים במיטה. עשר שנים שורדית מתעייפה סביבה כמו לולב.
למחרת פשוט לא התאפקתי, התלבשתי וסרתי אליהן כאילו לבקר. נכנסתי לדירה נקי, שטיחים מצוחצחים, והריח… לא ריח של מחלה. ריח של עוגות וקפלות בתנור.
דליה על המיטה, כמו מלכה על כס, כריות בגב, פנים ורודות וחלקות, בלי קמט מיותר, עיניים מבריקות, חדות.
אה, שירה, מדברת בקול נמוך. באת סוף סוף? מה, מהאמא הזאת הסתומה מצביעה למטבח לא תצפה לעזרה. אני אומרת לה: “ורדית, כואב לי בחזה”, והיא אומרת: “אמא, אני עכשיו מסיימת לחלוב את הפרה.” הפרה חשובה לה יותר מאמא שלה!
בזמן הזה, ורדית גוררת דלי מים כבד, אמייל. רגליה בקושי עומדות, הגב עקום. שמה את הדלי, יורדת על הברכיים, מתחילה לנקות את הרצפה. בשקט, רק נשימתה שורקת.
דליה, אני אומרת בתקיפות. את צריכה לרחם על הבת שלך. היא ממש שקופה כבר.
לרחם? דליה מתרוממת בכריות. מי ירחם עליי? גידלתי אותה, לא ישנתי לילות, ועכשיו? אפילו מים לא אוכל לבקש? זה גורלי, שירה, מחלה ארורה. והיא בת, זה חובה שלה.
אני מביטה בדליה יש בה מספיק בריאות לשלושה גברים. המחלה שלה זאת “אהבה עצמית לא נגמרת”. היא שואבת את החיים מוורדית כמו עכביש מזבוב. והיא באמת מאמינה שהיא חולנית, עד שגם אחרים מאמינים.
ורדית לא מגיבה, רק מנקה. שורק שורק. שורק שורק. הצליל הזה עדיין מצלצל לי באוזניים צליל של חוסר תקווה.
עובר חודש. החורף כבר הגיע, שלג ראשון עוקצני ומרגיז.
יושבת אני בערב, שותה תה עם עוגיות, ופתאום דפיקה בחלון שמרעידה את הזגוגית.
פותחת עומד בחור מהשכונה, יונתן.
שירה, תרוצי! ורדית נפלה! ליד הבאר, לא קמה!
איך רצתי לא יודעת. הרגליים סחבו אותי. הגעתי. ורדית שכבה על האדמה הקפואה, דליים פזורים, מים נשפכו, מתחילים להיעשות קרח. הפנים לבנים כמו שלג, שפתיים כחולות.
עם הגברים סחבנו אותה לבית.
דליה צועקת מהחדר:
מה זה הרעש?! ורדית! איפה את מתהלכת?! המלונית שלי קרה!
אני מתכופפת אל ורדית, בודקת דופק חוט דק, כמעט ונעלם. הזמנו אמבולנס, לקחו אותה לבית חולים. התקף לב רציני.
נשארה דליה לבד.
נכנסתי אליה. היא יושבת, ממצמצת בעיניים.
איפה ורדית? מי יוציא לי את כלי המיטה? מי יבשל לי דייסה?
ורדית בבית חולים, אמרתי בתקיפות, לא התאפקתי. את הבאת אותה למצב הזה, דליה. היא גוססת.
משקרת! צרחה. היא עושה בכוונה! רוצה לברוח משלי! לעזוב אותי חסרת אונים! אגואיסטית!
כל כך הרגשתי גועל, חברות שלי. רציתי לירוק, אבל שבועת הרופא לא מאפשרת. נתתי לה מים, תרופה, ויצאתי. חושבת: איך תסתדר עכשיו…?
אבל הגורל יש לו דמיון. למחרת הגיע אוטובוס לשכונה. ממנו ירדה נעמי. נכדה של דליה, בתה של ורדית.
נעמי לא אהבו אותה פה. עזבה את השכונה לפני עשר שנים, מיד אחרי התיכון, לא חזרה אף פעם. אמרו עליה שהיא גאה, מתעלמת מהמקום. ורדית הייתה בוכה עליה בשקט, כותבת מכתבים אבל לא היה מענה.
והנה היא כאן. ג’קט עור, שיער קצר, מבט קשוח. לא דומה לאמא ולא לסבתא.
נכנסה אלי קודם.
איך אמא? שאלה בקרירות, עניינית.
אמא לא טוב, אמרתי. טיפול נמרץ. הרופאים אומרים הגוף מותש לחלוטין.
נעמי הידקה את השפתיים.
ברור. אני הולכת לסבתא.
מה קרה שם כל השכונה הייתה מדברת. יום אחרי, אני עוברת ליד הבית, שומעת צעקות רמות. דליה צורחת, חשבתי הורגים את הזקנה. נכנסתי מהר.
תמונה שלמה דליה על המיטה, אדומה כמו סלק, מנפנפת בידיים. מולה עומדת נעמי רגועה, כמו סלע. ביד קערת מרק.
אני לא אוכלת! צועקת הסבתא. זה חסר מלח! קר! ורדית תמיד הגישה לי חם! איפה הבת שלי?!
הבת בבית חולים בגללך, אומרת נעמי בקור רוח. אני לא ורדית. לא מוסיפה מלח. לא רוצה אל תאכלי. תרעבי תאכלי.
שמה את הקערה על השולחן. מסתובבת ויוצאת.
מים! צורחת דליה. תביאי מים, אכזרית! אני גוססת!
נעמי עוצרת בדלת, פונה:
הנה קנקן. הנה כוס. הידיים עובדות? קדימה.
חשבתי שדליה תתעלף. עשר שנים לא נגעה בכוס בעצמה!
שירה! רואה אותי דליה. תהיה עדה! היא מענה אותי! מרעיבה!
ונעמי מסתכלת בי עם עיניים אפורות ראיתי בהן כאב כזה, שרציתי גם אני לבכות. זו לא הייתה אכזריות, יקירה. זו היתה ניתוח. היא חתכה שורש, לשחרר את המוגלה.
שבועיים נעמי “אילפה” את הסבתא. קשוח.
לא אוציא לך כלי מיטה. יש לך כיסא-שירותים. אם את יכולה לשבת את יכולה לעבור.
להחליף מצעים? לבד. ידיים יש.
תתחילי לצעוק אסגור את הדלת ואלך לחצר.
השכונה ריחשה. “תכלה את הזקנה”, לחשו ליד הברז. ואני שותקת. כי אני רואה שדליה… מתעוררת!
בהתחלה היתה כועסת מרוב זעם. ואז מרעב התחילה לאכול לבד. אחר כך, כשנעמי לא הביאה מים עקרונית, ראיתי בעיניי דליה קמה! קמה, נאנחת, מחזיקה בקצה המיטה, מצעדה לשולחן.
ועוד חודש ורדית שוחררה מבית החולים.
נעמי הביאה אותה במונית. ורדית עדיין חלשה, אבל כבר לא שקופה. הולכת, נשענת על הבת, מפחדת להיכנס הביתה. חושבת שוב יבוא הטענות: “איפה היית, עצלנית, כואב לי העקב”.
נכנסות. שקט.
חדר האם ריק. מיטה מסודרת.
ורדית אוחזת בליבה:
מתה?
לא, מחייכת נעמי. במטבח.
נכנסות למטבח. שם יושבת דליה חיימוב. יושבת עם משקפיים, מקלפת תפוחי אדמה. בעצמה!
רואה את ורדית, מניחה את הסכין.
השקט צורם, שומעים את השעון על הקיר: תק-תק. תק-תק.
ורדית נשענת על המשקוף, דמעות זולגות על לחיה.
אמא… קמת…
דליה מסתכלת עליה ואז על נעמי. מבט מוזר. לא זועם. מבולבל, כאילו התעוררה לראשונה מזה שנים.
קמת, ממלמלת, אבל כבר בלי רעל. עם זו… שוטרית במכנסיים.
שקטה, מוסיפה:
תשבי, ורדית. תפוחי האדמה מתקררים.
אני מסתכלת עליהם הצעירות והמבוגרות, וחושבת: כמה אנרגיה אנשים משקיעים במשחקים האלה, במניפולציות, בתפקידים של חולה ואומללה. אבל החיים הם דף אחד, לא טיוטה, אי אפשר לשכתב. ולפעמים, להציל בן אדם לא בלסדר לו את הכרית, אלא בלשלוף אותה מתחת לראשו.
החורף נגמר. זרמים סוחפים את הלכלוך הישן.
הגיע מאי. בפ”ת מאי זה אוויר מתוק מהעצים, שאפשר לאכול אותו בכף. ערבים כחולים, והציפורים בשדות שרות ואי אפשר שלא להרגיש את הנשמה.
ערב אני עוברת ליד בית חיימוב.
שער חדש, צבוע. בגינה פורחים כלניות אדומות הגאווה של ורדית.
בחצר שולחן ערוך. קומקום תה גדול, מנצנץ באור השקיעה.
יושבים שלוש.
דליה על כיסא גלגלים (ללכת רחוק עדיין קשה), מחזיקה בעצמה כוס, טובלת עוגייה. מטפחת יפיפיה עם נצנצים.
נעמי יושבת ליד, צוחקת, מחזיקה לפטופ עובדת מהבית.
ורדית… היא הולכת לה בגן. לא רצה, כפופה, אלא הולכת. לאט. נוגעת בענף תפוח, מריחה פרח לבן. פניה רגועות, מוארות. קמטים עדיין שם, אבל עיניה… עיניים חיות.
ורדית רואה אותי, מנפנפת:
שירה! בואי לתה! פתחנו ריבת עינב, זו שאת הכי אוהבת!
אני נכנסת, השער חורק שקט, ביתי. יושבת איתן. התה חם, חזק, מריח.
את יודעת, שירה, אומרת פתאום דליה, מביטה רחוק, לאור השקיעה.
חשבתי פעם שלאהוב זה שידאגו לך, יביאו לך הכל. אבל התקלה… אהבה זה שמישהו לא נותן לך להישבר. אהבה זה שמכריחים אותך לחיות, אפילו כשאין כוח.
ורדית ניגשת, מחבקת את אמא שלה בשקט. נעמי שמה את היד שלה על הסבתא.
ככה אנחנו יושבות, שקט בריא, רק צרצר כינור על יד התנור, ומרחק שומעים פרה העדר חוזר. כל כך טוב, אלוהים. שלווה. ומרגישים שהכל יהיה בסדר.
אני מסתכלת עכשיו על המרפאה שלי, על הדרכים שלנו, על בתי העץ ואין מקום טוב בעולם כמו המושב שלנו, כשהבית מלא שקט ושלום. כאן האוויר מרפא, והאדמה נותנת כוחות אם רק יכולים לעקור את המרירות מהלב, כמו עשב שוטה.
