בת עזבה, אם פרחה
הסתיו ההוא במושב נחל עוז היה צונן, מר. הגשם טופף על חלונות המרפאה משעות הבוקר המוקדמות, כאילו מבקש להיכנס ולהתחמם. אני יושבת, ממיינת קלפים רפואיים, והלב שלי מתהפך כמו ים סוער. בסך הכול שקט, אף אחד לא חולה קשות, אבל הדאגה לא עוזבת, רוחשת כמו להקה של יתושים לפני סערה.
ופתאום, הדלת נפתחת בחריקה כבדה. על הסף ניצבת דליה אברמוב.
אוי, דליה… אישה בן חמישים וקצת, ויפה כמו פרח נרקיס. המטפחת האפורה שלה נשמטה, המעיל תלוי על כתפיה הדקות כמו על קולב, מתחת לעיניה צללים שחורים, כאילו נמשחו בפיח. והידיים. הידיים שלה אדומות, נפוחות מהמים הקרים, רועדות, משחקות בכפתור המעיל.
“רונית,” היא לוחשת, הקול כמעט לא נשמע, רק צרידות. “תני לי איזו טיפה. הלב שלי דופק, כאילו בגרון פועם. וגם לאמא… תני לה ולריאן. שוב הייתה לה התקף, כל הלילה לא ישנו.”
אני מביטה בה מעל המשקפיים והכל בורח לי מהלב. היא כמו צל של אדם, חיים בה בקושי כמו מים בבאר שיבשה.
“שבי,” אני אומרת, ומוציאה מד לחץ דם. “מה את ככה מכלה את עצמך, דליה? אין לך בכלל פנים כבר.”
“לא זמן לי, רונית,” היא לא מתיישבת, נשענת על המשקוף. “אמא לבד שם. אולי תרצה מים? או שדעתה תעלה? אני צריכה לרוץ. רק תני לי תרופות.”
הושטתי לה בקבוקים, היא תפסה אותם באצבעות קפואות ויצאה החוצה. רק רוח קרה נושבת על רגליי. אני רואה אותה הולכת בגשם במעלה הדרך לבית שלה, כפופה, וחושבת: “אלוהים, למה קבעת לה גורל כזה?” שהרי לא אמא יש לה, אלא אבן על הצוואר.
שרה אברמוב, אמא שלה, הייתה פעם אישה גבוהה, רועשת. כל חייה ישבה בוועד המושב, אהבה לשלוט ולהכווין. אבל ברגע שיצאה לפנסיה, נפלה למשכב. “הרגליים, לא מחזיקות”, אומרת. “הלב”, צווחת, “נעצר”.
עשר שנים היא במיטה. עשר שנים דליה מתרוצצת סביבה כמו גפן.
למחרת לא עמדתי בזה התלבשתי והלכתי אליהם, כביכול לבקר. נכנסת לבית הכל מבריק, שטיחים פרחים, והריח… ריח אפייה ותבשילי כרוב, לא חולי.
שרה מתנשאת על המיטה כמו מלכה על כס. ערימת כריות מתחת לגבה, פניה ורודות, חלקות, עיניה מבריקות, חדות.
“אה, רונית,” היא מרעימה בקול. “הגעת? ממנה, הלא-יוצלחית, לא תקבלי עזרה. אני אומרת לה: דליה, כואב לי בחזה, והיא: ‘אמא, רק אסיים לחלוב את הפרה’. הפרה חשובה לה יותר מהאמא שלה!”
בזמן שדליה גוררת דלי מים כבד, רגליה נחלשות, גבה מתעקם. היא מניחה את הדלי ומשתחלת לנקות את הרצפה בברך, בשקט, רק נשימתה השריקה.
“שרה,” אני אומרת בנוקשות. “אולי תרחמי קצת על הבת שלך. היא כבר כמעט שקופה.”
“רחמים?” שרה מתרוממת על הכריות. “ומי ירחם עלי? גידלתי אותה, לא ישנתי לילות, ועכשיו אני לא יכולה לבקש כוס מים? המחלה הזו זה הצלב שלי, רונית. והיא הבת, זאת חובתה.”
אני מביטה בשרה ורואה: יש בה כוח שיספיק לשלושה גברים. המחלה שלה היא “אהבה עצמית בלי גבולות”. היא שואבת את החיים מדליה כמו עכביש מן זבוב. והיא מאמינה באמת שהיא חולה! כל כך מאמינה שגם אחרים משתכנעים.
ודליה לא מרימה את הראש, רק מנקה עוד ועוד. שריקה, שריקה. קול הייאוש.
חודש עבר. החורף כבר בדלת השלג הראשון מתעופף, עוקצני, קשה.
בערב, כשאני שותה תה עם עוגיות, פתאום דפיקה בחלון חזקה, הזגוגית רועדת.
אני פותחת עומד יונתן, הבן של השכנים. עיניים עגולות.
“רונית! רוצי! דליה נפלה ליד הבאר! לא קמה!”
איך רצתי אני אפילו לא זוכרת. רגליים זקנות סוחבות. אני רואה דליה שוכבת על הקרקע הקפואה, הדליים נשפכו, המים קופאים. פניה לבנות כשלג, שפתיה כחולות.
במאמץ גדול אנחנו מביאים אותה לבית.
שרה צורחת מחדר השינה:
“מה הרעש?! דליה! איפה את? החימום שלי התקרר!”
אני כורעת ליד דליה, בודקת דופק חוט דק, כמעט לא מורגש. הזמנו אמבולנס, לקחו אותה לבית החולים. התקף לב קשה.
שרה נותרה לבד.
אני נכנסת אליה לחדר. היא מהנהנת בעיניים:
“איפה דליה? מי יביא לי את כלי הלילה? מי יבשל דייסה?”
“בדליה בבית החולים,” אומרת אני בקול נוקשה. “הבאת אותה לזה, שרה. היא גוססת.”
“את משקרת!” היא צווחת “היא עשתה את זה בכוונה! בורחת! עוזבת אותי חסרת אונים! אגואיסטית!”
כך הרגשתי מבוזה, בנות יקרות. הייתי רוקדת, אבל שבועת הרופא לא מתירה. נתתי לה מים, תרופה ועזבתי. חושבת: איך תסתדר עכשיו…?
אבל הגורל משחק. למחרת הגיע אוטובוס למושב. ממנו ירדה גילי הנכדה של שרה, בתה של דליה.
את גילי לא אהבו פה. עזבה למרכז לפני עשר שנים בסיום בית הספר, לא חזרה אף פעם. אמרו: מתנשאת, לא אוהבת מושבניקים. דליה בכתה בלילות, כתבה מכתבים, לא קיבלה מענה.
ועכשיו הגיעה. במעיל עור, תספורת קצרה ומודרנית, מבט קשוח, החלטי. לא דומה לאמה ולא לסבתא.
נכנסה קודם אלי:
“איך אמא?” שאלה בקור.
“רע מאוד,” אמרתי. “בטיפול נמרץ. הגוף מותש לחלוטין.”
גילי הידקה את שפתיה.
“ברור. אני הולכת לסבתא.”
מה קרה שם המושב היה מודאג. יום אחר כך, אני חולפת ליד הבית, שומעת שרה צווחת. חשבתי, רוצחים את הזקנה. אני נכנסת.
תמונה: שרה יושבת על המיטה, אדומה כסלק, לא שולטת בעצמה. מולה עומדת גילי, רגועה כסלע, עם צלחת מרק ביד.
“אני לא אוכל את זה!” צורחת שרה “מלח חסר! קר! דליה תמיד הגישה לי חם! איפה הבת שלי?!”
“הבת בבית החולים כי את הבאת אותה לזה,” אומרת גילי בקרירות. “אני לא דליה. לא מוסיפה מלח. לא רוצה אל תאכלי. תרעבי תאכלי.”
הניחה את הצלחת והלכה.
“מים!” צעקה שרה “תביאי מים, נבל! אני גוססת!”
גילי עצרה בדלת, הסתובבה:
“שם בקבוק, שם כוס. הידיים עובדות? תעשי לבד.”
חשבתי ששרה תתעלף. עשר שנים לא נגעה בעצמה בכוס!
“רונית!” ראתה אותי “היי עדה! היא מרעיבה אותי! מתעללת בי!”
אבל גילי הסתכלה עלי בעיניים אפורות, ובתוכן כאב כזה שרציתי לבכות. זו לא היתה אכזריות, נשים יקרות. זו היתה רפואה. היא חתכה כדי שהמוגלה תצא.
שבועיים גילי “אילפה” את סבתא. תקיפות.
“לא מרוקנת כלי לילה. יש כיסא. אם יושבת תעבירי.”
“להחליף מצעים? לבד. הידיים עובדות.”
“הרעש כאן סוגרת דלת ויוצאת לחצר.”
המושב רחש. “תסיים את הזקנה,” לחשו. אני שתקתי, כי ראיתי ששרה פתאום מתעוררת!
בהתחלה זועמת, אחר כך מרעב לוקחת כף בעצמה. ולבסוף, כשגילי לא נותנת מים, ראיתי שרה קמה! קמה, מתנשמת, מנווטת לספה בכוח עצמות סבתא.
וחודש, אולי קצת יותר דליה השתחררה.
גילי הביאה אותה. דליה חלשה, חיוורת, כבר לא שקופה. הולכת, נשענת על הבת, חוששת להיכנס הבית חושבת, שוב יתלוננו עליה.
נכנסו. שקט. חדר האמא ריק. המיטה מסודרת.
דליה אחזה בלב:
“מתה?”
“לא,” מחייכת גילי. “במטבח.”
הן מגיעות למטבח. שרה יושבת שם, עם משקפיים, מקלפת תפוחי אדמה לבד!
כשראתה את דליה, הניחה את הסכין.
הייתה דממה, שעון תקתק. טיק-טק. טיק-טק.
דליה נצמדה למשקוף, דמעות זולגות.
“אמא… קמת…”
שרה הביטה בה, ואז בגילי. מבט מוזר, לא זועם. כאילו מתעוררת לראשונה מזה שנים.
“קמים, עם… שומרת הסדר הזאת,” מלמלה, אבל בלי העוקץ.
ואז הוסיפה בשקט:
“שבי, דליה. תפוחי אדמה מתקררים.”
אני מביטה בקבוצתן הצעירות והזקנה וחושבת: איזו אנרגיה אנשים מבזבזים על משחקים ותוקפנות, כשהחיים הם לא טיוטה. ולפעמים, כדי להציל אדם, לא צריך לסדר לו כרית, אלא להוריד אותה מהראש.
החורף חלף. שלגים נסוגו, שטפו את החיים הישנים.
הגיעה מאי בנחל עוז אוויר מתוק מצוף, אפשר לאכול אותו בכף. ערבים כחולים, ופעמוני לילה בוכים בנחל.
אני חולפת בערב ליד בית אברמוב.
שער חדש, צבוע. בגינה פורחים צבעונים אדומים גאוות דליה.
בחצר שולחן, קנקן תה גדול מנצנץ מול השמש השוקעת.
שלושתן יושבות.
שרה על כיסא גלגלים (עדיין מתקשה ללכת), אבל מחזיקה כוס לבד, טובלת עוגיה. עליה מטפחת חגיגית עם חוטי זהב.
גילי יושבת איתה, צוחקת, המחשב בידה עובדת מהבית.
ודליה… דליה פוסעת בגן. לא ממהרת, הולכת. נוגעת בענף תפוח, מריחה פרח לבן. עיניה שלוות, מוארות. הקמטים נשארו, אבל עיניה חיות.
דליה רואה אותי, מנופפת:
“רונית! בואי לתה! פתחנו ריבת ענבים שלך אהובה!”
אני נכנסת, שער חורק בחמימות. מצטרפת. תה חם, חזק, עם ניחוח.
“את יודעת, רונית,” אומרת שרה לפתע, מביטה אל השמש השוקעת.
“לפני כן חשבתי שאהבה זה כשמטפלים בי, מביאים לי הכול. אבל אהבה זה כשלא נותנים להרים ידיים. כשדוחפים לחיות דווקא כשהכוח אזל.”
דליה חיבקה אותה בשקט. גם גילי הניחה ידה על ידה של שרה.
יושבים כך. דממה, רק צרצר מכוון את הכינור מאחורי התנור, ובמרחק פרה מגעת עדר חוזר. טוב כל כך, אלוהים. שקט. נדמה שהכול יסתדר.
אני מביטה במרפאתי, בדרכים המאובקות, בבתים הישנים במושב, וחושבת: אין מקום טוב בעולם ממושב ביתי כשהשלום שוכן בו. כאן אפילו האוויר מרפא, והאדמה נותנת כוח אם רק נעקור מהלב את השנאה כמו עשב שוטה.
