בתחילת החורף של שנת 1932, במושב עמוקה, אף אחד מהתושבים לא טרח לספור את ימי החורף. כולם ספרו פרוסות לחם בפינה, קיסמי עץ בתנור, ודפיקות הלב אם הוא עוד פועם, או שמא נעצר. זו הייתה שנה שחונה במיוחד, והחורף היה כל־כך מקפיא, שהכפור לא נמס מהחלון, והרוח יללה בצינורות.
נעמה בן־צבי גרה בקצה המושב, בבית קטן שהוקצה לה אחרי שאביה, יצחק בן־צבי, נחשב בעיני השלטונות ל”בורגני” והוגלה יחד עם אשתו אי שם במדבר הנגב. נעמה הייתה בת שש־עשרה כשזה קרה. אמהּ מתה בדרך כך סיפרו השכנים ואת אביה לא ראתה עוד. את עצמה הותירה המגפה במושב, משום שבזמן שהוצא הפקודה, היא שכבה בבית החולים עם דלקת ריאות. כשיצאה, כבר לא היה לה לאן ולמי לחזור. את הבית שלהם אטמו, ובסוף פורקו אותו לחומרי בערה. אותה, בתור “בתו של עשיר”, רצו לגרש אף היא, אך ראש הוועד, מירון הרשקוביץ, התערב: “היא חרוצה תן לה להישאר ולעבוד”. כך מצאה את עצמה נעמה ברפת חולבת פרות, מנקה את הדירים, ועושה הכול בשקט.
היא פסקה לדבר מהרגע שלקחו את אביה. אמרו שהתשישות שברה אותה. הייתה פותחת את הפה, וכמעט אף פעם לא יצא קול רק לחש חרישי שנקטע לפתע, כאילו אצבעות קרח לוחצות על גרונה. הרופא המקומי רק משך בכתפיו: “עצבים, אולי יום אחד תעבור”. השנים חלפו, ונעמה המשיכה לשתוק. ריחמו עליה במושב, אך גם נמנעו ממנה. היו שכינו אותה “משוגעת”, אחרים “בת מזל או מסכנה”, בת חסותה של שמיים. נעמה לא נעלבה. התכנסה לשגרת יומה, חרוצה ומסורה מהזריחה ועד השקיעה, לא מזיקה לאיש.
מירון הרשקוביץ היה שונה ממנה בתכלית. גבר גבוה, קולני, מוצק, בעל מבט תקיף ולסת חזקה, שתמיד ידע להרים את הקול במקומות שדרשו זאת. בישיבות הצליח להגביר את כולם כשהיה צריך, וגם לדעת להכות חזק על השולחן. בגיל עשרים ושש כבר היה בראש הוועד, כולם כיבדו וגם יראו ממנו. הוא גדל בבית דחוק, והפנים: סדר הוא הכול. מי שמפר את הסדר הוא אויב, לא חשוב אם קור קיצוני או חמסין. סדר מוכרח להיות.
הוא חי לפי הלו”ז, קם הרבה לפני עלות השחר, עובר על מחסני היישוב, בודק מדבקות, מחלק מטלות. כולם רטנו, אבל ביצעו, משום שילד כמוהו לא משדר ותרנות. אם יש להפקיד קמח יפקידו, אם יש לצאת למרעה יצאו. בזכות כך נשאר ממלא תפקידו גם בזמנים קשים.
באותו חורף, כשהחלו השמועות על רעב בקיבוצים סמוכים, התרוצץ מירון בין המועצה למושב, מנסה להשיג תוספת מָנָה לחברים. הוא ידע עד כמה הגיעו מים עד נפש, שעוד קצת יתחילו גניבות וחס־ושלום מרד. ומרד לא היה יכול להרשות לעצמו, לא מחמת פחד לשלטון אלא כי ידע: אם ייפרץ הסדר, יאבדו כולם.
באחת הלילות, כשחזר לשכונה במרכבה לאחר שבילה במועצה, פנה מירון לדרך העפר, לקצר. הירח נמוך, שלג סמיך בניצוץ כחול, מירון רעד עד העצם, התפלל רק להגיע לבית, לשתות תה רותח וליפול למיטה.
הסוס הניף נחיריים ועמד. על שפת הדרך ניצבה דמות עם שק קטן.
היי, עצרי! קרא מירון.
הדמות קפאה, ניסתה להידחק הצידה. מירון קפץ במהירות מהעגלה, התקרב והכיר את נעמה.
היא עמדה, רזה, עטופה במטפחת קרועה, עיניה הענקיות מלאות פחד אך לא פחד של גנב, אלא של חיה פצועה בלי מוצא.
מה יש בשק? שאל מירון, וידע את התשובה.
נעמה שתקה. מירון פתח את השק קמח. קמח שיפון פשוט, בדיוק כמו שבמחסן המושב תחת מנעול, מחולק רק למצטיינים. שלושה־ארבעה קילוגרם לא הרבה, אך די בגניבה כזו לגרש, ויש שגם גרוע מזה.
גנֵבה, קבע קולו של מירון. את יודעת מה העונש. לפי תקנות, זה גירוש מהמושב. אני חייב לעצור אותך.
נעמה נפלה על ברכיה בשלג, לא התחננה, לא צעקה רק אנחה כבדה בקעה מחזהּ. הסתכלה לו בעיניים, ומירון ראה בהן ייאוש שאחז גם בו.
בשביל מי זה? שאל, מופתע.
נעמה הצביעה לעבר המושב, הרימה חמש אצבעות, אח”כ שלש, ושוב חמש. מירון הבין: היא נושאת קמח לילדים של שלמה מליחי, שנפטר לפני שבוע ממחלה. נותרו שלושה קטנים, שכבר שלושה ימים לא אכלו.
קומי, הורה בקול רועד. קומי כבר.
הרים אותה בעדינות, ואז בלי לומר דבר זרק את השק על העגלה.
תעלי, סינן. אסע איתך. שלא תעזי איש לא ידע, לא אני ולא את ראינו זה את זו.
נעמה התיישבה בעגלה, שותקת, ולאורך הדרך אף מילה לא נזרקה. מירון הכניס את השק לחדר הילדים של מליחי, חזר לעגלה, שלף מארנקו פת שְׁבוּעָה וקצת דגים מיובשים ונתן לנעמה. היא ניסתה למחות, אבל עצר אותה:
בלי נגד. שיחיו הילדים זה משהו. אבל עוד פעם כזו, אני לא אמחל.
נעמה הנהנה, והוא הסתלק בלא להביט לאחור. היא עמדה, מביטה בעגלתו עד שנעלם מעבר לכביש.
אותו לילה מירון לא נרדם. התהפך על מיטתו, תֵהה למה לא עצר. למה הפר מעצמו את הקודש לו, הסדר. תשובה לא מצא רק כאב סדרה שנעצמה בלבו, וזיכרון עיניה של נעמה.
האביב במושב הביא הקלה. הירוק החל לבצבץ, הדרכים התייבשו, הכל יצאו לעבודות שדה. מירון שקוע ממוקדם עד מאוחר הכנת כלים, חלוקת זרעים, פיקוח שלא יבצעו עבירות. ואז, בלי שציפה, נכנסה הפרעת חיים לא צפויה.
החל לשים לב אל נעמה. בעבר הייתה לו אחת מני רבות. כעת, מצא את עצמו פוסע סתם לרפת להביט בה. אמנם לא דיברה מילה, אך ידיה, כשחלבו או ניקו, נעו בקלות ובכישרון. לא הרימה אליו עיניים, אך הרגיש: היא יודעת שהוא שם.
בושתו ומצפונו התנגחו בו מול רגש חדש, לא מזוהה. מירון היה איש מעשה, הכול אצלו פשוט. כאן פחד. היה מאורס לעילית עדי, בתו של שמואל הנפח. יפה, חזקה, קול צלול. סיכמו בקיץ על נישואין, אביה כבר הבטיח נדוניה ראויה.
שכנע את עצמו: עדי היא המתאימה. איתה יקום בית טוב. ונעמה? בת בורגני גולה, אילמת, חסרת רכוש. רק המחשבה שָמָה אותו בבושה.
ובכל זאת חיפש אותה.
ביום אחד במאי, כששתלו בגינות, ראה את נעמה חופרת בביתשלהּ. בדרכו לחרשייה, פתאום פנה רגליו אל הגדר שלה.
יָצֵא לעזור? הופתע מעצמו.
היא הזדקפה, סידרה מטפחת, הנידה בראשה. הוא כבר דילג מעל הגדר, אוחז את הטוריה, חופר בתנועות מבולבלות, חש איך פניו בוערות. היא ניצבה, מביטה בו, והיה לו נבוך כילד.
היית… גימגם. אולי תצאי יותר, תבואי לאנשים. לא טוב לבד.
היא שתקה. הוא זרק את הטוריה, התקרב, אחז בידה. כף ידה קרה, מחוספסת, אבל אצבעותיה לפתו את שלו.
נעמה… לחש אני…
הביטה בו, ובעיניה קריאה שלמה. נבהל, נסוג.
סליחה, אמר בקול כבוי. זה לא.
פנה והלך בלי להסתובב, והיא נותרה, ידיה שמטו.
מאותו יום התרחק ממנה. קבע חתונה לסוכות, ועדי פרחה, החלה למדוד שמלות, להכין נדוניה. כל המושב המתכונן. רק נעמה נעלמה כמעט כליל. לא ניסתה לפגוש אותו, אך ידע היא כואבת, וזה כאב גם לו.
הכול השתנה בספטמבר. מירון התעכב בוועד עד ליל, חוזר בשקט הביתה, שמע קול בכי מהסככה ליד בית מליחי. נכנס נעמה יושבת על קש, מחזיקה תינוקת תמר בת שלוש שמנפח הבטן וחלושות עיניה. על ידה שניים נוספים, אחד מהם שותק.
מירון זינק, בדק חיים, בקושי. נעמה הסתכלה עליו, בעיניה ייאוש. לא היסס חטף את תמר, אמר:
לבית חולים, מהר!
ניסתה להניד ראש, הבין אין לה זכות, לא סוסה ולא אישור רק לו. והשיג. כל הלילה על עגלה, עוטפים את הילדים הוא רוכב, היא מחזיקה בתו. כבד עליו, אך גם מואר.
רופא המועצה הצילם. אמר: עוד יום והיו מתים מרעב. חזרו לפנות בוקר. כשהוריד את נעמה בביתה, שאל:
ואת אכלת היום?
השפילה מבטה. קילל בשקט, הבעיר אש, הרתיח מים, פתח חבילת לחם יבש, מזג תה. לגמה לאט, ובעודו מביט בפניה החיוורות, הבין הכול אבוד.
נעמה, אמר אני מבטל את החתונה עם עדי. איני מסוגל… הלב שלי איתך.
היא רעדה, הניחה את הספל, הנידה בראש. אחזה בזרועו, לחצה ללחיה, דמעות זולגות בשקט. חיבק אותה הרגיש כמה היא רזה, רעד בגופה בעוצמה כל־כך מלאה חיים, שהוא עצמו הסתחרר.
היה סקנדל. עדי שמעה הגנבות עוד בטרם סיפר לה. נכנסה לוועד, צרחה מול כולם:
אתה, הרשקוביץ, בושות! מתחתן עם הבת של הבורגני? האילמת? יפטרו אותך כשיֵדעו! מחרפת משפחתך!
מירון שתק. ידע שהיא צודקת מהלך כזה הוא סוף הקריירה שלו. אך כשראה איך עדי יורקת ליד דלתה של נעמה, ידע בתוכו: נגמר.
עזבי, אמר בקול שקט. אל תבזי עצמך.
אני מבזה? נשמה בכעס עוד תזכור את היום הזה!
כעבור שבוע הלשנה למועצה: “ראש הוועד מסתיר בורגנים, חי עם ‘אויבת’, מבזבז קמח”. קראו למירון לבירור. סיפר הכול, לא הסתיר דבר גם לא ילדים, גם לא רגשותיו. יו”ר המועצה הבטיח: “תפוטר, אך תיכנס לנגרייה. אלך עמך לקולא”.
כך, מירון הרשקוביץ הפך מנבחר לפועל פשוט. ובסוף אוקטובר, בשקט, בלי ריקודים וסעודה, התחתן עם נעמה במזכירות. שני עדים: שלמה הסוסרן ודליה השכנה. נעמה בשמלה פשוטה, מירון בחולצה נקייה, יחד הלכו לביתם אותו אחד בו פעם נתן לה תה חם.
התקשתה להאמין שזה אמיתי. ישבה על הספסל, בוחשת בקצה המטפחת, מביטה בו כבחזון. לקח לה את היד, ולחש:
זהו, נעמה. אנחנו ביחד. אולי עוד תחזרי לדבר, כשהלב יירגע. ואם לא מספיק בלי מילים, אני מבין ממילא.
היא נצמדה אליו.
1934 העניק להם בן. קראו לו איתמר על שם סבו מצד מירון, שלא הספיק להכיר את נכדו. איתמר היה בלונדיני, עיניים אפורות כתכלת, ממש כמו אביו. נעמה, מחזיקה בו, חייכה לראשונה מזה שנים חיוך רחב, פתוח, ומירון ידע שאינו מתחרט על כלום.
איתמר גדל ילד נמרץ, חכם, והשמחה העיקרית בבית הייתה לראותו רץ בחצר, מנהיג את ילדי השכנים, ומתעניין תמיד. נעמה עדיין שתקה, אך עם בנה מצאה שפה אחרת: מחוות עיניים, מבטים, צחוק. ואיתמר הבין אותה יותר מכולם.
מירון עבד בנגריית המושב. העריכו אותו בשל ידיו הזהב ואמינותו. לא דיברו עוד על העבר, אף שעדי, שהתחתנה עם ניר החקלאי ונשארה ביישוב, בצעדה מול נעמה תמיד עיניה מלֵאות שנאה, ונעמה התרחקה ממנה.
ואז פרצה מלחמה.
מירון גויס מיד. כל המושב בא להיפרד, ונעמה עמדה בקצה הדרך, מחבקת את איתמר בן השבע, מביטה איך בעלה עולה לעגלה. סובב, נופף ביד, קרא: “שמרי על הילד!” היא הנהנה, נשארה עד שהעפר שקע.
מעט מכתבים הגיעו ממירון תחילה מהמרכז, אחרכך מהדרום, ואז שקט ארוך. נעמה עבדה בבית החולים של האזור, מרחק עשרים קילומטר מהמושב עמוקה. את איתמר הותירה אצל דליה השכנה. הייתה נעלמת לשבוע, חוזרת ליומיים, מטפלת וממשיכה.
בחורף 1943 השתנתה כל עולמה.
עמדה לחזור לביקור, אך נשארה שלושה ימים בשל רכבת פצועים. באותם ימים הפציצו הגרמנים את רכבות הברזל גם על התחנה, גם על פאתים העירוניים.
ואיתמר, בזמן זה, היה אצל דליה. סקרן במיוחד, שכנע שכן לקחת אותו לַתחנה לראות רכבות. שם תפסה אותם ההפצצה.
כשנעמה הגיעה להריסות, לא זיהתה דבר. מסילה מנותצת, לבנים מושחרות, אדמה הפוכה בפצצות. חיפשה ביון ההריסות, אחזה בחיילים, הראתה בתנועות שאלה על בנה נאמר לה: ילדים פונו לבית חולים. רצה לשם אך לא מצאה אותו.
ביום השלישי נמסר לה: הבן איתמר הרשקוביץ, יליד 1934, רשום כהרוג. לא זוהה, קבור בקבר אחים.
נעמה לא צעקה. עמדה רגע, נפלה לארץ, קול נהמה חייתית נפלט כמותו שמע מירון בזמנו.
חזרה למושב, נעלה עצמה בבית שלושה ימים. דליה דפקה, קראה לה, אבל לא פתחה. ביום הרביעי יצאה, התיישבה במרפסת, מתבוננת בנקודה אחת. נידף גופה, פניה השחירו, מבטה עֵצוב והכול במושב הפנו מבט.
מאותו רגע אפילו לחש לא יצא ממנה. השתתקה לגמרי. רק העבודה הצילה אותה מלהישבר.
ואיתמר חי.
בהפצצה, נפרד מהשכן, הסתתר מתחת לקרון, אחר־כך, חבול ומפוחד, החל לסייר בין החורבות. אז מצאה אותו עדי. גם היא עבדה כאחות ביום ההוא. ראתה את הבן הדומה בנפשו לַאב. ומיד פרצה בה אותה שנאה ישנה.
הוליכה אותו במהירות, הלבישה עליו מעיל, העלימה אותו. כשנערכה הזיהוי, כתבה במסמכים “איתמר הרשקוביץ הרוג”. אחרכך שלחה אותו בסתר לאחותה במושב אחר רחוק. סיפרה: “יתום, מאומץ, בלי קרובי משפחה”.
הילד בן שמונה, הלום, שכח שמו ושם משפחתו, הפך ל”מתן רביב” כך נרשם אצל משפחת האומנה. גדל בבית ההוא, התרגל והעבר נמחק כרוח בוקר.
עדי חזרה לעמוקה, התבוננה איך נעמה נשברת, וליבה גאה ברוע: לקחה בעל קיבלה כאב.
************
מירון חזר מהמלחמה ב־1945, נכה יד שמאל שותקה מרסיס. הלך בשבילי המושב, לא יודע שבנו איננו. נעמה פגשה אותו בחזית הבית, והוא הבין מהעיניים עוד לפני ששלפה את הודעת המוות.
חיבק אותה; עמדו שניהם, שותקים, והרוח פורעת את שערם.
למה לא הצלחת להגן? לחש.
היא שתקה. ידע אי אפשר להגן מפני מלחמה. אך כאב על המכה.
המשיכו הלאה. אף על פי שידו משותקת, המשיך מירון בנגרייה. נעמה, קלת־דיבור, חזרה לרפת. הבית היה דומם לא מנחת אושר, אלא שקט של אובדן.
עדי חיה בקרבת מקום, מגדלת שתי בנות. בעלה נהרג ב־43′. אמידה, לובשת מכל טוב, מתנהגת באצילות. כאשר נתקלו, חילצה תודה מנומסת, אך מירון הרגיש זיוף. התרחק מביתה.
עברו עשר שנים.
יום אחד, קיץ 1955, מירון תיקֵן שער בגדר בקצה המושב. פתאום שמע קולות. שני צעירים, במכנסי ג’ינס, עם תרמילים, עברו בדרך. האחד כהה, השני בלונדיני, גבה־קומה, שם לב מיד: פניו כפניו בצעירותו, אותן עיניים אפורות, אותם קווי סנטר, גבות דומות רק שפתיים עבות יותר, כמו אֵם.
המון נפל. כרע וישב.
היי! גמגם בקול שבור איך קוראים לך?
איתמר, ענה הבחור למה?
רעדו ברכי מירון. האיש הגבוה מופתע.
מה השנה שלך? שאל בלחש באיזו שנה נולדת?
34′, ענה איתמר מי אתה בכלל?
מירון קבר את פניו ביד הבריאה. שמיטת עשר שנים ובכה בגלוי.
אני אבא שלך. אני, בני.
איתמר נסוג חברו גיחך, אבל איתמר לא. התבונן במירון, ובלבו התעורר זכרון עמום: ריח חציר, ידיים חזקות, אשה שקטה עם ידיים חמות וצחוק אילם.
אמא’לה שלך שמה נעמה; נולדת ב־34′, בעמוקה, במלחמה חשבו שנהרגת. ואתה חי.
החוויר הנער. ידע שהוא מאומץ אשת האומנה לא הסתירה, אמרה שהוריו מתו במלחמה. תמיד נשא שם אחר ולא ידע האמת.
בוא, קם מירון בוא, נלך לאימא.
נעמה ישבה בצל האגס העתיק, קולפת גזר. ידיה עבדו, מחשבותיה לא כאן. ידעו: תמיד שקטה ובדהר, לא נוכחת.
מירון הביא את איתמר אל השער, לחש:
היא… לא מדברת. אל תיבהל.
איתמר נכנס לחצר. ראה את האם במטפחת שחורה. הרימה מבט, עיניהם נפגשו.
נעמה קמה, הגזר התפזר בדשא, היא מעבירה ידיים אל לבה, מביטה בילד שעליו בכתה שלוש־עשרה שנה.
איתמר התקרב, לא יודע מה לומר. היא נגעה בפניו, בידיו, כמו מוודאת שזה אמיתי. ואז קול חשוף, עמוק תערובת בכי, יללה ושיר פרץ ממנה. חיבקה אותו, והוא חש ברעדה הגדולה.
אמא, אמר, והמילה הייתה נכונה.
מירון עמד בצד, מנגב עיניו.
תוך שבוע ידעו בעמוקה שאיתמר נמצא. עדי קפאה, הסתגרה בבית, אך במהרה נחשפה. איתמר נזכר איך הביאוהו לאומנה, איך התגעגע הביתה, ושוב התערב זיכרון פנייה של אותה אשה, איכרה. המושב כנס אספת תושבים עדי עמדה מולם, בנותיה בוכות; הסוסרן, עד הנישואין, שאל:
למה, עדי? למה גזלת לה את הבן? למה גזלת לנער את חייו?
עדי הזדקפה, בעיניה הזדונית:
ומדוע היא לקחה לי את מירון? מדוע הוא השפילו אותי? שתסבול כפי שסבלתי אני!
אז, נעמדה נעמה. שקטה, צנומה, מביטה בעדי. כולם נרעדו. ניגשה, הניחה יד על כתפה.
רק הניחה; ובמחווה אחת של סליחה, כולם עצרו נשימתם. פנתה לביתה, שם המתינו בעלה ובנה.
עדי נותרה שם, דמעות פעם ראשונה מזה שנים בעיניה.
איתמר לא נשאר מיד. בא ונסע, התרגל. הרגיש זר, עבד בטחנת הקמח של המועצה. אך מירון לא דחק. נעמה רק האכילה אותו, חייכה, והתבוננה.
פעם אחת הגיע איתמר עם בתו הקטנה. מושיט את הילדה לנעמה:
הנה, סבתא, זו שקד קוראים לה כך על שמך.
נעמה חיבקה את שקד, והפה שלה רטט. “שׁ-קֵד”, לחשה מילה גסה, צרודה, אבל מילה.
איתמר נדהם. מירון היישר גוו. נעמה חזרה:
שקד, שקדוניה.
ובכתה, צמודה לנכדהּ.
שנת 1980, עמוקה
נעמה בת יצחק ישבה על הספסל בצל עץ אגס עתיק. מזמן לא נתן פרי, אך אף פעם לא כרתו אותו ניצב שם, זוכר את הימים: את הרגע בו פגש מירון אותה כאן, את דמעותיה, את צחוקו של איתמר, ואת הערבים בהם ישבו כאן שותקים, מבינים זה את זו בלי מילים.
איתמר כבר בן ארבעים ושש. גר בעמוקה, בנה בית ליד ההורים, עבד בנגריית המושב למד מאביו. ידיו זהב, שמו יצא למרחוק. אשתו תאיר, ילדה בשם שקד על שם הסבתא, ושני בנים בלונדיניים, ממשפחת הרשקוביץ.
מירון נפטר לפני שנתיים, רגוע, באחת מילות הערב על הספסל. נעמה לא בכתה, רק החזיקה בידו, עברה בראשה על השנים: על החורף, השק, תה הרותח. בפעם הראשונה האמינה שמצאה גן עדן. כעת, אחרי פטירתו, נשארה לבד כדי להשלים את החלום.
את הדיבור השיבה בהדרגה. תחילה לחש, אחר־כך מילים חכמות. המילה הגדולה הייתה “איתמר” כששב בנה אליה. אחר־כך דיברה עם כולם: שותפה לשכנים, צוחקת לילדים. רק ברגעי בדידות חזרה לתוך עצמה, ואנשים שוב הכירו את נעמה האילמת, עיניה מלאות סוד ישן.
עדי נפטרה לפני חמש שנים. ביקשה לפגוש את נעמה טרם מותה. ישבו יחד שעה ארוכה אף אחד לא יודע מה נאמר שם. אחר־כך יצאה נעמה שקטה ושלווה. עדי נרגעה, חדלה להלין, ושלושה ימים לאחר מכן נפטרה.
לא סיפרה מה נאמר שם. רק לאיתמר אמרה:
היה לה קשה, ביקשה סליחה. כבר מזמן סלחתי. תלמד, בני, זעם מכלה מי שמחזיק בו. הבראתי את הזעם, כעשב רע בזכותו אני חיה.
כעת, יושבת בצל האגס, חושבת: החיים הצליחו. למרות הרעב, המלחמה, האובדן, השנים האֵלמות והסבל. היה גם אחר מירון, ידיו ריחן עץ, דאגתו בשקט, איך קרא לה “נעמה’לה” לראשונה. והבן ששב מאבדון. הנכדים, הנינים.
נזכרה בילדותה איך אמר לה אביה: “תחזיקי מעמד, נעמה. השם שומר על מי שסובל. הכול יסתדר, תצא מזה לחם טוב, לא מר”. לא הבינה אז. עכשיו יודעת: הכל הסתדר. הלחם יצא רך, נחוץ.
השמש שקעה, הרוח בין הענפים. במקום כלשהו נהמו הפרות, ניחוח מדורה ועשב קצוץ. נעמה הקשיבה לקולות והרגישה: מצאה סוף סוף את השקט שביקשה כל חייה לא אילמות, אלא שלמות פנימית, כשהכאב שוכך, כל מחילה עשויה, וכל חשוב כבר הושג.
נשמה, סידרה את המטפחת, פנתה הביתה להעמיד את הקומקום.
