בת שלי דעכה, ואמא פרחה
אותה שנה הסתיו היה קשה אצלנו בנווה גפן, קר, רטוב, כזה שנמאס. הגשם דפק על חלונות המרפאה מהבוקר, כמו שמבקש להיכנס להתחמם. אני יושבת, ממיינת תלונות, והלב דואג בלי סיבה. שקט, אף אחד לא חולה באמת, אבל ההרגשה כמו עננים לפני סערה לא נותנת לי מנוחה.
פתאום הדלת נפתחת ברעש, קצת בקושי. על הסף עומדת ויקטוריה גולן.
אה, ויקי אישה חמישים ומשהו, אבל נראית כאילו החיים רק התחילו אצלה. מטפחת אפורה נפלה על הכתף, המעיל תלוי עליה כמו על קולב, ועיניים עם צללים שחורים, כאילו הלילה מרוחה מסביבן. והידיים. הידיים שלה אדומות, נפוחות מהמים הקרים, רועדות, משחקות עם כפתורי המעיל.
“ציפורה,” היא לוחשת, בקושי שומעת קול. “יש לך אולי קפלות? הלב דופק לי, מרגישה אותו בגרון. וגם לאמא תביא לה ולריד. שוב התקף, כל הלילה לא ישנה.”
הסתכלתי עליה מעל המשקפיים, ונבהלתי בפנים. היא נראית גמרה עם החיים, ממש כמו באר צחיח.
“שבי,” אמרתי, הוצאתי את המכשיר למדידת לחץ דם. “מה את מתישה את עצמך? האמת, את לא נראית טוב.”
“לא יכולה, ציפורה,” היא נשענת על המשקוף. “אמא לבד, אולי תרצה מים או הלחץ יעלה. אני חייבת לרוץ. רק תביאי תרופה.”
נתתי לה בקבוקונים, היא לקחה אותם בידיים הלא גמישות שלה ויצאה במהרה. רק רוח קרה נכנסה פנימה. ציפיתי בחלון איך היא הולכת בבוץ, כפופה, בדרך לבית שלה. חשבתי: “אבא שבשמיים, למה ככה נגזר עליה?” הרי זאת לא אמא שלה שם, אלא משא כבד על הצוואר.
דליה גולן הייתה אישה מרשימה, חזקה. כל החיים ניהלה את ועד היישוב, אהבה לפקד. אבל מאז שיצאה לפנסיה, שכבה במיטה.
“לא עומדות הרגליים,” היא מתלוננת. “הלב עושה בעיות.”
כבר עשר שנים שוכבת. עשר שנים ויקי מסתובבת סביבה כמו לולאה.
למחרת לא יכולתי להחזיק עצמי, התלבשתי והלכתי אליהן. לכאורה לביקור. נכנסתי לבית נקי, שטיחים חורקים, והריח ריח של עוגות ותבשיל כרוב, לא של מחלה.
דליה יושבת על המיטה כמו מלכה על כסא, הרים של כריות מאחוריה, הפנים ורודות, חלקות, בלי שום קמטט, ועיניים חדות וברורות.
“אח, ציפורה,” היא מגישה בקול חזק. “הגעת סוף סוף? כי מהזו הלא מוצלחת,” מצביעה אל המטבח, “לא תקבלי עזרה. אני אומרת לה: ‘ויקי, לי בוער בחזה,’ והיא: ‘אמא, אני מסיימת לחלוב את הפרה.’ הפרה חשובה לה יותר מהאמא!”
בינתיים ויקי גוררת דלי מים כבד, גב כפוף. שמה את הדלי, יורדת על ברכיים ומתחילה לנקות את הרצפה. בשקט, רק נשימות עם צפצוף.
“דליה,” אמרתי בתקיפות, “אולי תרחמי קצת על הבת שלך. היא נראית לך שקופה.”
“מה לרחם?” דליה קמה על הרגליים. “ומישהו ירחם עליי? גידלתי אותה, לא ישנתי לילות, ועכשיו אפילו מים בקושי נותנת לי! זה שלי, ציפורה, הקרס הזה. זאת מחלה קשה. והיא בת, זו החובה שלה.”
אני מסתכלת על דליה ורואה יש לה כוח לשלושה גברים לפחות. המחלה שלה זה ״אהבה עצמית מדבק״. היא יונקת חיים מויקי כמו עכביש מן זבוב. והיא ממש מאמינה שהיא חולה כל כך מאמינה שגם אחרים מאמינים.
ויקי לא מרימה ראש, רק שוטפת עם הסמרטוט על הרצפה. שורק השורק שלה נשאר לי עד היום באוזניים. שורק של חוסר תקווה.
עבר חודש. החורף כבר הגיע, שלג ראשון, קוצני ומעצבן.
אני יושבת בערב, שותה תה עם ביסקוויט, ופתאום דפיקה בחלון. כל כך חזקה, שהזכוכית רועדת.
פותחת, עומד ילד מהשכונה, עוז בן חיים. עיניים פקוחות לרווחה.
“ציפורה! תבואי מהר! דודה ויקי נפלה ליד הבאר! לא קמה!”
איך רצתי אני לא זוכרת. הרגליים שלי לקחו אותי בלי שחשבתי. מגיעה. ויקי שוכבת על האדמה הקפואה, הדליים הפוכים, המים עלו קרח. הפנים, כמו השלג, השפתיים כחולות.
קצת עזרנו לה להיכנס הביתה.
דליה צועקת מהחדר:
“מה כל הרעש שם?! ויקי! איפה את עושה שטויות? בקבוק חימום שלי כבר קר!”
אני מתכופפת לויקי, בודקת דופק כמו חוט דק, בקושי. קראנו לאמבולנס, לקחו אותה לבית החולים בהרצליה. התקף לב, חמור.
נשארה דליה לבד.
נכנסתי אליה. היא פוקחת עיניים.
“איפה ויקי? מי יוציא לי את הסיר? מי יבשל לי דייסה?”
“ויקי בבית החולים,” אמרתי בקשיחות. “הבאת אותה לקצה, דליה. היא גוססת.”
“את משקרת!” היא צרחה. “היא עושה את זה בכוונה! רוצה לברוח ממני! לנטוש אותי, אגואיסטית!”
נמאס לי, אני אגיד לך. אכלתי את עצמי, אבל שבועת הרופא מחייבת. נתתי לה מים, כדור, ועזבתי. חשבתי, איך תשרדי עכשיו?
אבל מגורל יש תכניות. יום למחרת, הגיע אוטובוס ליישוב, ויצאה ממנו נעמה. הנכדה של דליה, בת של ויקי.
לא אהבו את נעמה בכפר. ישר אחרי הבגרות נסעה לתל אביב, לא חזרה אף פעם. אמרו בחורה גאה, מזלזלת באנשי הכפר. ויקי הייתה בוכה עליה, כותבת לה מכתבים, לא קיבלה תשובה.
והנה כאן היא. עם ג’קט עור, שיער קצר ומעודכן, מבט ישיר, קשוח. לא דומה לאמא ולא לסבתא.
נכנסה אליי קודם.
“איך אמא?” שאלה, שקטה, עניינית.
“אמא גרועה,” אמרתי. “בטיפול נמרץ. הרופאים אומרים חוסר מוחלט במשאבי הגוף.”
נעמה שפתיים מהדקת, שרירים קופצים.
“הבנתי. אני אלך לסבתא.”
לא יודעים מה קרה שם, כל היישוב דיבר. יום למחרת שמעתי צעקות בביתן, חשבתי הורגים את הסבתא. רצתי פנימה.
תמונה של חיי. דליה יושבת על מיטה, אדומה, מסתובבת בידיים. מולה נעמה עומדת, כמו סלע. מחזיקה צלחת מרק.
“אני לא אוכל את זה!” צורחת הסבתא. “אין מלח! קר! ויקי תמיד מביאה לי חם! איפה הבת שלי?!”
“הבת שלך בבית החולים, בגלל שאת להביא אותה לשם,” אומרת נעמה בקור רוח. “אני לא ויקי. מלח לא מוסיפה. לא רוצה אל תאכלי. תרעבי תאכלי.”
שמה את הצלחת על השולחן. מסתובבת ויוצאת.
“מים!” צורחת אחרי נעמה. “תביאי לי מים, אכזרית! אני גוססת!”
נעמה עוצרת בדלת, מסתובבת:
“הנה קנקן, הנה כוס. הידיים עובדות? קדימה.”
חשבתי שדליה תקבל התקף. עשר שנים לא לקחה אפילו כוס בעצמה!
“ציפורה!” היא רואה אותי. “תעדי! היא מרעיבה אותי, מתעללת!”
נעמה הסתכלה עליי בעיניים כהות שלה וראיתי שם כל כך הרבה כאב, שרציתי לבכות. זאת לא אכזריות, חברות. זאת רפואה. היא חתכה את הפצע, כדי לנקות אותו.
שבועיים נעמה “אילפה” את הסבתא. קשוחה.
“לעשות צרכים? הנה כסא מיוחד. אם את יכולה לשבת את יכולה לעבור.”
“לנקות מיטה? לבד. ידיים יש.”
“אם תצעקי אסגר את הדלת ואצא לעבוד בגינה.”
היישוב רחש. “הורגת את הסבתא,” לחשו ליד הבאר. אני שתקתי. כי ראיתי: דליה חזרה לחיים!
בהתחלה כמעט התפוצצה מזעם. אחר כך התחילה להזיז כף לבד. כאשר נעמה עשתה דווקא ולא הביאה מים, ראיתי בעצמי קמה! קמה מהמיטע, גונחת, אחוזה ביד של המיטה, והגיעה לשולחן.
אחרי חודש, אולי קצת יותר, שחררו את ויקי מהמחלקה.
נעמה הביאה אותה במונית. ויקי עוד חלשה, חיוורת, אבל כבר לא שקופה. הולכת, אוחזת בבת, מפחדת להיכנס הביתה. חושבת, שוב תתחיל: “איפה היית, עצלנית, יש לי גרד בעקב.”
נכנסות. דממה.
חדר אמא ריק. מיטה מסודרת.
ויקי תופסת את הלב:
“נפטרה?”
“לא,” נעמה חייכה. “במטבח היא.”
נכנסות למטבח. שם דליה גולן. יושבת ליד השולחן, עם משקפיים, מקלפת תפוחי אדמה. בעצמה!
ראתה את ויקי, שמה את הסכין בצד.
פאוזה שקט שאפשר לשמוע את השעון, טיק-טק. טיק-טק.
ויקי נשענת על המשקוף, דמעות זורמות.
“אמא היית יושבת”
דליה מסתכלת עליה, ואז על הנכדה. מבט שונה, לא כועס, אלא מבולבל. כאילו התעוררה אחרי שנים.
“חייבים,” אומרת, בלי רעל. “עם זו שוטרת עם חצאית”
שקטה ואז מוסיפה חרש:
“שבי, ויקי. תפוחי אדמה מתקררים.”
אני מסתכלת עליהם, צעירות ומבוגרת, חושבת: כמה אנרגיה בני אדם מבזבזים על מניפולציות, על משחקים של חולים ומסכנים. החיים לא טיוטה, אין שכתוב. לפעמים, כדי להציל אדם, צריך להוציא לו את הכרית מתחת לראש.
עברה החורף. השלגים סחפו את כל החיים הישנים.
הגיע מאי. אתה יודע איך מאי אצלנו בנווה גפן? אוויר מתוק מפריחת השקד והדובדבן, כאילו אפשר לאכול אותו בכף. הערבים כחולים, וסביבים שרים, הופכים את הנפש.
אני הולכת בערב ליד בית גולן.
שער חדש, צבעוני. בגינה פורחים צבעונים גאווה של ויקי.
בחצר שולחן ערוך. קומקום תה מבריק תחת השמש.
שלוש יושבות.
דליה על כסא גלגלים (שעדיין קשה לה ללכת), מלווה כוס תה, טובלת עוגיה. מטפחת יפה, מנצנצת.
נעמה, ליד, צוחקת מאיזה דבר, מחזיקה מחשב נייד עכשיו עובדת מהבית.
ויקי ויקי מסתובבת בגינה. לא רצה, אלא הולכת. לא כפופה, אלא זקופה. נוגעת בענף תפוח, מריחה את הפרח הלבן. פנים שלוות, מוארות. קמטים עוד כאן, אבל העיניים עיניים חיות.
ויקי רואה אותי, מנופפת:
“ציפורה! בואי לתה! פתחו ריבת עוזרר, שלך האהובה!”
אני נכנסת, השער חורק באופן מוכר, ביתי. מתיישבת איתם. תה חם, חזק, לוקחים לגימה.
“את יודעת, ציפורה,” אומרת פתאום דליה, מביטה לשמש השוקעת,
“חשבתי פעם שאהבה היא כשמגישים לך הכול, עושים בשבילך הכול. אבל זה אהבה היא כשלא נותנים לך לוותר על עצמך. דוחפים אותך לחיות כשאין לך כוח.”
ויקי ניגשת, מחבקת אותה. ושנעמה מניחה יד על היד של הסבתא.
יושבות כולנו, שקט טוב, רק ציקדה מאחורי הכיריים מנגנת, וקול של פרה רחוקה עדר חוזר הביתה. איזה שלווה, איזה חיים. ומאמינה שיהיה טוב.
עכשיו מסתכלת על המרפאה שלי, על השבילים האבקיים, על בתים עם חלונות מגולפים ולא חושבת שיש מקום טוב יותר בעולם מהיישוב שלך, כשיש שלום בבית. כאן האוויר מרפא, האדמה נותנת כוח, אם רק לעקור את הרוע מהלב, כמו עשבים שוטים.
