– סבתא, יש לי אליך בקשה, אני ממש צריך כסף.
הרבה.
הנכד הגיע אליה בערב. רואים היה שהוא לחוץ.
בדרך כלל היה קופץ אליה פעמיים בשבוע, עוזר עם קניות, מוציא את הזבל. פעם אפילו תיקן לה את הספה, עוד תחזיק מעמד שנים. תמיד רגוע, בטוח בעצמו. עכשיו כולו דרוך.
מרים תמיד חששה מסביב קורים כל כך הרבה דברים!
– עידו, אפשר לשאול למה אתה צריך כסף? וכמה זה “הרבה”? מרים הרגישה התכווצות בלב.
עידו היה הנכד הבכור שלה. בחור טוב ואכפתי. סיים תיכון לפני שנה, עובד ולומד בתואר ראשון במקביל. ההורים לרוב לא התלוננו עליו. אז למה הוא צריך סכום כזה?
– אני כרגע לא יכול לספר, אבל אני מבטיח להחזיר, רק לא במכה אחת, בקצת-בקצת.
– אתה הרי יודע שאני חיה מפנסיה מרים לא ידעה מה להחליט אז כמה אתה צריך?
– מאה אלף שקל.
– ולמה שלא תבקש מההורים? שאלה מרים, כבר ידעה איזו תשובה תקבל. החתן שלה, אבא של עידו, תמיד היה נוקשה האמין שהבן צריך להתמודד לבד עם בעיות. לפי הגיל, כמובן. ולא לדחוף את האף למקומות שלא צריך.
– הם לא יתנו ענה עידו כמו שציפתה שתענה לעצמה.
אולי הסתבך באיזה משהו? ואם אתן לו כסף, זה רק יחמיר? ואולי להפך, אם לא אתן עידו יהיה בבעיה?
מרים הביטה בעידו במבט חקרני.
– סבתא, אל תדאגי, אין פה שום דבר לא בסדר עידו פירש את המבט כפקפוק אני מבטיח להחזיר תוך שלושה חודשים! את לא מאמינה לי?
אולי צריך לתת. גם אם לא יחזיר. חייב להיות מישהו אחד בעולם שיתמוך בו. שלא יאבד אמון באנשים. הכסף הזה שמור אצלי ל”מקרה חירום” אולי זה המקרה. עידו הרי בא אליי. ואני עוד לא צריכה לחשוב על לוויה שלי… צריך לדאוג לחיים, לא למתים. לסמוך על היקרים שלך, זה הכי חשוב!
אומרים שאם נותנים הלוואה, כדאי להיפרד מהסכום מראש. בימינו הצעירים לא תמיד ברורים, לפעמים לא יודעים מה עובר אצלם בראש. אבל מצד שני, עידו אף פעם לא איכזב אותי!
– טוב, אתן לך. לשלושה חודשים, כמו שביקשת. אבל אולי בכל זאת כדאי שגם ההורים יידעו?
– סבתא, את יודעת שאני אוהב אותך הכי בעולם. אני תמיד עומד בהבטחות שלי. אבל אם קשה לך אני אנסה לקחת הלוואה, אני עובד.
למחרת בבוקר הלכה מרים לבנק, הוציאה מהחשבון את כל הסכום ונתנה לעידו.
הפנים של עידו הוארו, הוא נישק את סבתו ואמר תודה:
– תודה סבתא, את האדם הכי קרוב אליי. אני אחזיר ורץ לדרכו.
מרים חזרה הביתה, מזגה לעצמה תה והתמלאה במחשבות. כמה פעמים בחיים שלה היא הייתה צריכה עזרה דחופה, וכמה פעמים תמיד היה מישהו שהושיט יד. היום כולם לעצמם, כל אחד דואג רק לבית שלו. תקופות קשות.
שבוע אחרי כן, קפץ עידו עם חיוך ענק:
– סבתא, הנה חלק מהכסף, קיבלתי משכורת מוקדמת. אפשר מחר לבוא אלייך עם מישהי?
– בטח! אני אופה לעוגת פרג שאת/ה אוהב/ת חייכה מרים. חשבה שטוב שהוא בא, אולי נדע כבר בוודאות מה קורה. רצתה לראות שעידו בסדר.
בערב נכנס עידו, והפעם לא לבד. לצדו עמדה בחורה עדינה:
– סבתא, תכירי, זו תמר, תמר זו סבתא שלי מרים.
תמר חייכה בביישנות:
– שלום, מרים, תודה רבה לך!
– כנסו, נעים מאוד מרים הרגישה רווחה בלב. הבת נראתה לה נחמדה.
התיישבו לשולחן עם תה ועוגה.
– סבתא, לא הצלחתי לספר קודם. תמר הייתה מאוד בלחץ לאמא שלה צצו פתאום בעיות בריאות. ולא היה אף אחד שיכל לעזור. ותמר אמונה באמונות טפלות, לא רצתה שנספר למה צריך את הכסף. עכשיו הכול בסדר אמא שלה עברה ניתוח, יש תקווה טובה, עידו הביט ברוך בתמר נכון? ולקח לה את היד.
– תודה, את נדיבה מאוד, אני כל כך מודה לך תמר הורידה מבט וניגבה דמעה.
– יאללה, תמורי, אל תבכי אמר עידו, קם משולחן סבתא, נצא. אני אלווה את תמר, כבר מאוחר.
– לכו, ילדים, לילה טוב, שיהיה רק טוב מרים בירכה אותם לשלום.
הנכד גדל, בחור טוב. שמחה שהאמנתי בו. זה הרי לא היה רק עניין של כסף, זה קירב אותנו.
עידו החזיר אחרי חודשיים את כל הכסף וסיפר למרים:
– את מאמינה? הרופא אמר שהספקנו בזמן. אם לא היית עוזרת אז, הכל היה נגמר רע. תודה, סבתא. באמת, לא ידעתי איך לעזור לתמר. ועכשיו אני מאמין שלכל אחד יש מישהו, שיעזור ברגע אמת. סבתא, בשבילך אעשה הכל את הכי טובה בעולם!
מרים ליטפה את עידו בשיער כמו כשהיה ילד:
– יאללה, רוץ, תבוא עם תמר, אשמח לראות אתכם!
– ברור שנבוא עידו חיבק את סבתו.
מרים סגרה אחריו את הדלת ונזכרה איך פעם, סבתה שלה אמרה:
“לקרובים תמיד עוזרים. ככה אצלנו תמיד נהגו פה. מי שפתוח לכולם גם קרוביו לא יפנו לו עורף. אסור לשכוח את זה”.
