דבורי, את בכלל מבינה מי יבוא בשבת? מוטי עמד בפתח המטבח, מסתכל על דבורי כאילו שוב עשתה משהו שהוא לא מרוצה ממנו. הוא לא זז, רק הביט בה.
דבורי בדיוק העבירה את הבצק לקרש העץ, ידיים טבולות בקמח עד המרפק.
כן, אני מבינה. החברים מהעבודה שלך ונשותיהם. אמרת כבר שלוש פעמים…
אמרתי לך שאלה לא סתם חברים לעבודה. זה ברגר ואשתו. הוא שותף בבּרוּרה. וגם לוריא. את בכלל יודעת מי זה לוריא?
מוטי, אני באמצע. נדבר אחרי שאסיים.
מוטי נכנס למטבח, למרות שבדרך כלל המטבח הרתיע אותו ריחות, קערות, מגבות לחות תלויות, חיים קטנים ושקטים שאינם פוסקים.
לא אחרי זה. אני רוצה שתקלטי את זה עכשיו. האנשים האלה מבלים באירופה. הנשים שלהם קונות אצל מעצבות. הם הולכים למסעדות בלי תפריט פיזי.
ומה את רוצה שאעשה עם זה? דבורי הרימה אליו עיניים.
אל תעשי עוגות ובלינצסים וזה. תזמיני קייטרינג נורמלי. יש משלוחים שמביאים כמו במסעדות, נעשה על רמה. אני אעביר לך כסף.
דבורי שתקה רגע. הסתכלה על הבצק, ואז על מוטי.
כבר לשתי.
דבורי.
מוטי, השעון חמש, קמתי לפנות בוקר, הייתי אצל הירקן והקצב בשוק, מפרידה ביצים, קוצצת, תן לי לעשות טוב, בסדר?
הוא הניד ראשו כאילו היא אומרת שטויות של ילדה.
את פשוט לא מבינה את האנשים האלה, מלמל ויצא.
דבורי נשארה עוד דקה ליד החלון. בחוץ אביב, אבל העננים כבדים. יונה ישבה על חוט חשמל מתבוננת למה שנראה כמו האינסוף. היא חזרה לבצק, לשה אותו בשקט.
***
היא כבר בת חמישים ושתיים, עשרים ושמונה שנה חיה עם מוטי. הכירו בירושלים, היא עבדה אז כספרנית במעבדת בנייה, הוא קיבל משרה ראשונה ואהב ללבוש ז’קטים ישנים של אבא שלו עם כתפיים רחבות. היא זוכרת אותו גמלוני מול נשים, משחק עם הכפתור כאשר התבייש. היא דווקא התאהבה בזה במבוכה הזאת, הדבר האנושי הזה שבו.
אחר כך עוד היו מעברים מבאר שבע לתל אביב. כל פעם, אורזת דירה, מעניקה שמיטה חדשה לספה, מוצאת מכולת, מחפשת רופא ומגיעה לדירות של שכנים עם פשטידות.
בלי ילדים. זה לא הצליח. פעם הרופאים אמרו ככה, ואז אחרת, ואחר כך הם הפסיקו לדבר על זה לגמרי. היא החלימה מזה מבפנים, את אהבת האימהות הפנויה השקיעה בבית בבישול, בצמחים במרפסת, בילדי השכנים שקפצו אחרי הצהריים לאכול עוגיות.
הפשטידות שלה היו המילים שלה. הייתה נכנסת למטבח כשהיה שמח, וגם כשהיה כבד. את הבצק ידעה במגע, כמו שאי אפשר להסביר. הזיעה, המרקם, הדברים הקטנים הכול נהיה לה ברור.
מוטי אכל אצלה כמעט שלושים שנה. תמיד שתק. היום היא מבינה: השתיקה הייתה מקום של קבלת הדברים, אבל לא בהכרח של תודה.
***
שישי בערב הייתה על הרגליים עד חצות. אפתה קוגל ירושלמי, מלוואח תרד, קציצות דגים, סלט כרוב חמוץ, חלה מתוקה עם שקדים הכול לפי מתכונים שכתבה לה אמא שלה במחברת. הכינה קרעפלך עם תפוחי אדמה וגבינה. הוציאה רגל קרושה (רגל קרושה, כן) שעומדת להתמצק לליל שבת. שמה תבשיל צוואר טלה בתנור עם שום וערער.
מוטי נכנס הביתה בעשר בלילה, ראה את השולחן, לא אמר מילה, פשוט הלך להתקלח.
דבורי סידרה, הורידה סינר, ישבה ליד החלון לכוס תה. מחר יבואו האנשים, הם יישבו סביב השולחן והיא תיתן להם את כל מה שהיא הכי טובה בו. זה הרגיש לה פשוט ונכון.
נרדמה מיד.
***
בשבע בערב הגיעו האורחים. שישה בסך הכול ברגר ורותי, לוריא ודגנית ואחד נוסף, שמוטי הציג רק כ”צחי”, בלי שם משפחה, אבל עם טון כזה שגרם לדבורי להבין שמדובר במישהו ש”צריך לשים לב”.
רותי ברגר אישה דקה, כבת 45, לבושה בשחור כמו בוטיק למעצבים. נכנסה הביתה, הסתכלה, והעיניים שלה מדדו מיד כל פינה, כל סדק בספה, כל סדין, וכל מה שדבורי.
דגנית לוריא בלונדינית, גבות דקיקות, בושם שעוד הורגש בכניסה. חייכה רחב וחזק מדי חיוך שמפעילים כמו מתג.
צחי נראה בן שישים, נפוח-ידיים, מבט חד. היחיד שלחץ לדבורי יד ואמר: “המארחת? תענוג”.
דבורי הובילה לסלון שולחן ערוך במפה לבנה רקומה שהביאה מחיפה. נרות, כלי הגשה, גביעי יין ישנים של סבתא. כל המנות מסודרות יפה הג’לי בשר על מצע פטרוזיליה, קרעפלך מקופלים, הפשטידה פרוסה מוכנה.
התחילו לשבת. מוטי פתח יין משהו צרפתי ארוך בשם שאי אפשר היה להגות.
רותי הגניבה מבט לשולחן ואמרה, לא ממש בשקט: “אוי, רגל קרושה. לא ראיתי מזמן דבר כזה”.
בין המילים היה משהו כמו ריח שמן, משהו שלא תופס מיד, אבל מחלחל.
בבקשה, תרגישו בנוח דבורי ניסתה לשמש מארחת פה פשטידה, פה קרעפלך, פה צלי.
צלי! דגנית עשתה עיניים לרותי. וואי, לא נגעתי בזה מאז הצבא. זה הרי שמן…
עשיר, תיקנה רותי וצחקה צחוק כזה שגורם לבדוק אם לא נדרכת על משהו.
הגברים העבירו צלחות. ברגר טעם רגל קרושה, הנהן, בלי תגובה. לוריא לקח פשטידה. צחי מוזג מים ומתבונן בשקט.
מוטי, אתה בטח לא מבשל בבית, נכון? דגנית חייכה בנחמדות.
לא, דבורי פה אלופה ומוטי נשמע כאילו הוא מתייחס לזה בתור משהו משעשע, אולי אפילו חמוד.
דבורי, את ממשפחה קטנה? רותי שאלתה ודקרה ירק במזלג. מהפריפריה?
מחיפה, ענתה דבורי.
הבנתי! רותי הנהנה כאילו פתרה תעלומה. שם כל הדברים האלה עוד בחיים: אוכל ביתי, פשטידות, ג’לי בשר. זה די כפרי. לא בקטע רע, כן? פשוט עירוניים זנחו את זה כבר מזמן. דיאטניות אמרו שזה נורא לעורקים.
דבורי הרימה מבט.
אם מכינים נכון זה קולגן, זה טוב למפרקים, ענתה בשקט.
יש מחקרים חדשים, נפנפה רותי. אצלנו בלי בשר שלוש שנים. רק דגים וסופרפודס. מוטי, שמעת אולי? יש לי חברה תזונאית מצוינת…
מוטי צחקק, לא במבוכה יותר כדי לעבור הלאה.
דבורי שמרנית, סיכם.
המילה “שמרנית” נפלה כמו מטבע ואף אחד לא הרים אותה.
אחר כך דגנית אמרה שהבצק בפשטידה כבד מדי, והיא חייבת לשמור על המשקל. רותי התגאתה במסעדה בתל אביב עם שף מברצלונה ומנות מולקולריות. המשיכו לדבר על כסף ונכסים ודבורי הרגישה שהיא תפאורה. מארחת, מחייכת.
אז היא חייכה.
התמודדה. שפכה עוד יין, הגישה, אספה צלחות. שאלה אם צריך משהו. אף אחד לא אמר תודה.
בסביבות תשע רותי שוב נעצה במבט בפשטידה, כמעט untouched:
אשתף, כי אנחנו פה חברים כל האוכל… זה כל כך… פרובינציאלי. לא בקטע אישי, דבורי. פשוט יש רמה אחרת. שתי עולמות.
נהיה דממה. דבורי חיפשה את מבטו של מוטי.
מוטי בחן את הכוס יין.
צחי סיכם:
לכל אחד יש מסורת, והטון שלו עשה לכולם פאוזה.
אבל מוטי כבר פתח את הפה:
דבורי, הרי ביקשתי שתזמיני משהו רגיל. את שוב הולכת על שלך.
דבורי קמה, הרימה כמה צלחות, הלכה למטבח. הלכה בזהירות נשאה משא כבד. השאירה את הכלים בכיור, עמדה מול חלון. חושך, גשם דק בחוץ, פנסים מהבהבים.
שמעה צחוק מהסלון. אחר כך זכוכית. מישהו מניח כוס.
הורידה סינר מהגוף, תלתה על וו, ואז קיפלה בקפידה והניחה על כיסא.
חזרה.
סליחה, אמרה. התפוס לי הראש. הכל על השולחן, תיהנו.
אף אחד לא הגיב.
***
היא אספה את השאריות בסביבות אחת בלילה, אחרי שכולם הלכו. מוטי כבר הלך לישון, לא אמר לה אף מילה. סגר דלת.
דבורי עטפה פשטידה בפיירקס, קרעפלך הכניסה לסיר, רגל קרושה כיסתה בנייר אפיה, את הצלי עטפה בנפרד.
הכל הוציאה החוצה באחת בלילה. ליד הבניין היה אתר בניה קטן, פועלי בניין מאוקראינה עובדים עד שעות מאוחרות, מהביתן שלהם השתמר אור.
שלושה גברים ישבו, שותים תה מטי-קנקן. אחד מעשן, שניים מחממים כפות ידיים.
ערב טוב, אמרה דבורי, מצטערת על השעה. הבאתי אוכל, אם יש לכם חשק.
הם הביטו בה בתדהמה.
מה הבאת? זה שמעשן שאל.
פשטידה עם בשר, קרעפלך, רגל קרושה. יש גם צלי, אבל עדיף חם.
הם הביטו זה בזה.
רצינית, אחד כבר קם לעזור.
לקחו ממנה מגשי הפלסטיק והסיר. שמו על שולחן הפתוח. אחד פירק חתיכת פשטידה, וטעם. הפנים שלו השתנו משהו חמים התפשט לה בראש.
זה ביתי, לעס בהשתאות. זה ביתי אמיתי.
אמא שלי עשתה ככה, אמר השני ונגס קרעפלך. בדיוק אותו טעם.
את מהבניין הזה? חג כלשהו?
היו אורחים, חייכה דבורי. לא אכלו.
חבל. אחלה אוכל.
אני יודעת, אמרה.
נשארה שלוש דקות, ראתה איך הם אוכלים. באמת אוכלים, נהנים, בלי מאמץ. אחד כבר מושיט צלחת לעוד.
תודה, מישהו אמר.
לכם, היא ענתה והלכה לביתה.
***
לא נרדמה. שכבה על הספה בסלון, בוהה בתקרה. מהחדר של מוטי שקט, כנראה ישן.
חשבה עשרים ושמונה שנים, זה כמעט כל החיים, ואיך הוא אמר: את שוב הולכת על שלך. לא טעית שוב על שלך, כאילו עצם זה שיש לך שלך זה טעות.
נזכרה בפועלים שטרפו בהכרת תודה, שאמרו אחלה אוכל כאילו אומרים אמת בלי לחשוב מה יחשבו.
הרגישה לא רצויה. לא לה עצמה אלא לה של הפשטידה, קימה מוקדמת, השוק, המתכון מהסבתא. אין מקום פה למי שמדברת את שפת המטבח שלה. זה תפוס.
בשעה ארבע בבוקר הבינה: הגיע הזמן. בלי דרמה, בקור רוח כמו להחליט לבדוק דם אצל הרופא אחרי דחיות.
***
כתבה פתק. כתב היד גדול, ישר, מסודר:
“מוטי. אני הולכת. לא כי אני נעלבתי. כי פשוט הבנתי. תודה על השנים. המפתחות על השידה. דבורי.”
המפתחות שניהם הניחה ליד.
הכניסה לתיק מעט מסמכים, בגדים, פלאפון, מטען, מזומן. סל אוכל לא לקחה, ומשום מה זה הרגיש לה סימבולי: היא יוצאת בלי מה שאופה. נשארת ריקה, לבדוק מה קורה כשקל.
חמש לפנות בוקר. הרחובות לידיודדים, המדרכה מבהיקה מהגשם. עצרה מונית, ביקשה לנסוע לחברה שולה בצפון העיר.
שולה פתחה דלת עם חלוק, שיער פרוע, בלי שאלות. זזה הצידה:
תשים מים?
תשים.
ישבו במטבח של שולה, שתו תה בשקט. שולה מדי פעם חיפשה את מבטה בשאלה, אבל לא לחצה.
הלכת? שאלה שולה לבסוף.
הלכתי.
לחזור?
דבורי חשבה.
לא.
שולה הנהנה. מזגה תה נוסף.
***
השבועות הראשונים היו אחרים. מוטי התקשר. קודם קצר: איפה את, תחזרי. אחר כך ארוך: נדבר, אפשר לתקן. ואז: יש לך מושג מה את עושה?. ואז לא עוד.
דבורי גרה עם שולה, בחדר שני. אכלו ארוחות בוקר יחד, לעיתים סדרות בערב. שולה נמנעה מלתת עצות על כך דבורי הייתה אסירת תודה.
אחרי שלושה שבועות החלה לסדר עניינים. בהיותה רואת חשבון במקצועה התגרשה בלי דרמה. הדירה נקנתה יחד, מוטי הציע לשלם לה את חלקה. הסכימה. לא רצתה לריב או למשוך.
הכסף נכנס לחשבון. הסתכלה על המספרים “אלה עשרים ושמונה שנים”. טוב? רע? לא ידעה. ידעה שיש לה רווחה לנשום.
חיפוש עבודה התחילה חודש אחרי. רצתה לשהות קצת ברוגע. טיילה בתל אביב, קפצה לבתי קפה קטנים, שתתה קפה, התבוננה. פתאום בגיל חמישים ושתיים, לראשונה, הרגישה עצמה.
יום אחד נכנסה למאפייה קטנה בשכונת שפירא “על הדרך” עיצוב פשוט, תפריט על לוח, ריח לחם וקפה טרי.
הזמינה תה ופחזנית תפוחים. הפחזנית לא הייתה ביתית מרגישים.
מאחורי הדלפק עמדה אישה בת שישים, עייפה, חיוך עגול, סינר תכלת.
איך העוגה? שאלה.
מעט יבש, ענתה דבורי ביושר.
האישה נאנחה.
יודעת. האופה עזב. קונים מהמאפייה מעבר לכביש. הכל תעשייתי.
מחפשת אופה?
המבט היה סקרן.
את יודעת לעבוד?
בטח, ענתה דבורי.
***
שמה היה נועה. פתחה את הקפה כשיצאה לפנסיה, שמונה שנים, למרות הפסדים פה ושם עסק חי. אישה שמחליטה לפי הלב.
תבואי מחר בבוקר, אמרה. ננסה.
בבוקר באה דבורי לשבע. לבשה סינר, בחנה את המטבח הקטן והמתוק.
הכינה בורקס תפוחי אדמה ובצל, שבלולי קינמון, שמה לקראת קיש תפוחים.
נועה באה בשמונה, עמדה ובחנה.
מאיפה באת אליי? שאלה.
מהחיים, ענתה דבורי.
הלקוחות הראשונים טעמו בשמונה וחצי. מישהי קנתה שתיים, חזרה אחרי עשר דקות לעוד. גבר עם קסדה לקח מגש שבלולים וחייך: וואו. סטודנט עם תיק התלבט בין תפוחים לתפוחי אדמה לקח גם וגם.
נועה עמדה מאחורי הדלפק בסיפוק.
בצהריים דיברו על שעות. דבורי קיבלה לעבוד כל יום, שבע עד שלוש, חוץ משבת. שכר לא גבוה, אבל נועה אמרה: נתגלגל, נעלה אם ילך.
וזרם.
***
תוך שלושה חודשים כל שכונת שפירא הכירה את “על הדרך”. לא מפרסום מאנשים שממליצים זה לזה: “יש שם מאפה כמו של הסבתות”.
דבורי הכינה תפריט משתנה שני פוקאצה רועים, שלישי בורקס תרד, רביעי חלות מתוקות, חמישי שכבות תפוחים, שישי בייגלה ירושלמי. ברביעי חלות, ובשעות הבוקר ממש היה תור.
בשבתות, ביום החופשי, אהבה לשוטט לשוק. לבחור תפוחים, לקנות גבינה אצל אותה מוכרת, לשאול את הירקנית הזקנה לשלום.
גרה לבדה. דירת חדר סמוך לקפה, צנועה, מרוהטת בסיסי. תלתה וילונות פשתן במטבח, שמה גרניום בחלון. חמים ונעים היה.
שולה באה פעם בשבועיים. שתו תה.
נראית אחרת לגמרי, ציינה שולה.
אני ישנה סוף סוף, ענתה דבורי.
רואים.
בערב מול החלון, לעיתים קוראת, לפעמים מסדרת מתכונים. לעיתים יושבת בשקט ומקשיבה לרוח בענף פקאן. זה הספיק לה.
***
גבר בשם איתן נכנס לראשונה באוקטובר, יום רביעי, יום החלות ולא נשארה חלה.
איחרתי? נועה חייכה.
איחרת, ענה באכזבה. ממחר אבוא בשמונה.
רק בימי רביעי חלה. בפעם אחרת יש פשטידות.
הביט בלוח, הזמין קפה ובורקס כרוב, ישב לצד חלון, קרא ספר בלוי.
בשבוע הבא התייצב ב-7:30, לקח שתיים. דבורי בדיוק הוציאה מהתנור.
הגעת בזמן, אמרה.
צחק. הפנים היו עייפים, עם קמטים טובים כאלה.
אם תסגרי לפני, אשכב על המדרכה.
דרכם נפתחה דרך הלחם וחיוכים. איתן בן חמישים ושמונה, מהנדס, גר באזור, גרוש בלי דרמות, לשני ילדים גדולים. בא בלי פוזה.
התחילו שיחות. תחילה ליד הדלפק, אחר כך על עוד קפה, אחר כך טיול קטן ברחוב.
התעניין במקצוע באמת. סיפרה לו על הסודות בבצק, מה זה חלה, למה לחם שאור מחזיק שבוע. הקשיב בקשב.
פעם אמרה:
מישהו אמר שזה פרובינציאלי, אוכל ביתי וזה.
הוא שתק.
תלוי מה מגדירים “ישָן”. בעיניי ישָן זה להעמיד פנים. זה ישָן.
הביטה בו.
יפה אמרת.
אני משתדל.
***
גורל נשים לא הולך בקו ישר. דבורי ידעה. אושר לא בא בבום; הוא מטפטף עד שיש שלולית אמתית.
עם איתן זה הלך לאט יום אחד ביקש לראות סרט והיא הסכימה. אחכ אכלו במקום קטן, הזמין מרק ולחם.
טוב הלחם?
נשך, חשב, אמר, לא כמו שלך.
הפשטות שבה אמר את זה הרשימה אותה.
הקפה בבית הקטן כבר השתנה נועה הרחיבה תפריט, הביאה עוזרת. דיברה על לשים שולחנות בחוץ.
דבורי התחילה לחלום בית קפה קטן, ריח לחם, שקט, כתובת קטנה על הרחוב.
לא מיהרה.
***
באביב, בדיוק לקראת חג פסח, מוטי הופיע פתאום.
ראתה אותו מהחלון. עומד מתבונן על השלט. לרגע לא קלטה, ואז הלב החסיר פעימה וחזר.
נכנס.
נועה במטבח, כמה לקוחות. דבורי ליד הדלפק.
שלום, אמר מוטי.
נראה מבוגר יותר. משהו בו התרכך.
שלום, ענתה.
שולה אמרה שאת כאן.
נכון.
בחן מסביב שולחנות עץ, לוח קצוות, מאפי שמרים בתצוגה. משהו בפנים שלו לא הרחיבה לזהות.
רוצה קפה?
כן.
מזגה ספל, הגישה. הוא שתה בדממה.
שמעתי שהולך לך, אמר אחרי שתיקה.
הולך.
ממליצים עלייך. אומרים שאין מאפים כאלה בכל העיר.
שמחה.
הניח כוס.
לי לא הולך לאחרונה. ברגר עזב, העסק מתפרק… תקופה קשה.
הביטה בו ללא מבוכה. לא כעסה, בעיקר שקט מבפנים כמו חמלה מוזרה.
חבל לשמוע.
רוצה שתחזרי. נתחיל משהו חדש. נזוז אולי עיר.
מוטי.
חכי, אני כן. עיניו מתחננות. אני יודע שהייתי אטום. חשבתי על זה.
טוב שחשבת.
את שומעת אותי?
הניחה ידיים על הדלפק.
שומעת. תגיד, זוכר את ההוא שבת, כולם, אתה אמרת “שוב על שלך”?
שקט.
זוכר.
לא אמרת היא צודקת או “טעים”, רק “שוב על שלך”. זה כל כך הרבה שנים במילה אחת.
מוטי הוריד מבט.
הייתי לחוץ. אורחים חשובים…
חשבנו שהם הכי חשובים. בלילה היו פועלים שאכלו את הפשטידה חם מהתנור בשבילם זה היה הכי חשוב – פשוט אתה לא מכיר.
הרים עיניו.
קשה להבין אותך לפעמים.
אני יודעת, ענתה בלי כעס. אבל זו בדיוק התשובה.
קו המכונה נשמע מאחור. נכנסו שניים. דבורי פנתה אליהם.
רגע, אמרה ואז חזרה למוטי. אני צריכה לעבוד.
דבורי.
מוטי, הכול בסדר. באמת. אבל אני לא חוזרת. לא מרוגזת. פשוט כאן אני. לראשונה.
עמד עוד רגע. הנהן. הלך לאט, כמו מי שמקבל בלית ברירה. בעצם.
נראית טוב, אמר. לא התחנפות רק עובדה.
תודה.
סגר אחריו את הדלת.
***
הגישה לשני לקוחות אחד לקח חלה, אחת שאלה על המרק. אמרה לה בצהריים המנה מוכנה.
אחר כך נכנסה למטבח, מזגה לעצמה מים. הסתכלה בשעון עשר וחצי, עוד רגע צריך להעמיד בצק למחר.
מדדה קמח בקערה, שמה שאור, כמו כל בוקר, ידיה זוכרות כל מה שצריך לעשות.
***
איתן נכנס בשלוש בסוף המשמרת. לפעמים בא כך, בלי הודעה.
איך היה היום?
אחר.
תספרי?
יצאו לרחוב, יום חמים, שמש, צל עורב.
בא מוטי. רצה שאחזור.
ואת?
לא.
הביט בה.
היה קשה?
לא כמו שחשבתי. אפילו ריחמתי עליו קצת. נראה מישהו שהולך הרבה ומגלה בסוף שאין שם כלום.
את הדרך הזאת הוא בחר לבד.
נכון. עדיין חבל.
הנהן, בגובה העיניים. “שומע ומכבד”.
רציתי לומר משהו מזמן לא מצאתי איך.
תגיד.
לא פגשתי ידיים עושות כמוך וזה לא רק בַּלחם. את מבינה?
נראה לי שכן.
טוב. רציתי שתדעי.
הלכו לאורך הרחוב בצל, בין ספסלים ופנסי רחוב, מגרש משחקים וילדים.
איתן,
כן.
למדתי השנה שהפסקתי לחכות לאישור. ברגע שהפסקתי נהיה קל.
הערכה מתחילה מבפנים.
מאוחר קצת, לא?
כל עוד חיים אף פעם לא.
היא חייכה לעצמה.
***
הקפה “על הדרך” בשיאו. בקיץ שמו שולחנות בחוץ, תמיד מלא. נועה מדברת עם שכנה על להרחיב. מציעה לדבורי להיות שותפה.
היא אומרת “כן” בלי הרבה מחשבה.
זו חכמה שקטה: לא לפחד ממה שאת טובה בו, לא להסתתר, לא להתנצל. למצוא את המקום הנכון ולהישאר.
והיא נשארה.
***
ערב אחר, ביוני, כבר חם, יושבת בדירתה, רושמת במחברת לא יומן, מחשבות, מתכונים. תמיד עושה כך.
רוח בין עצי הפקאן, גרניום פורח. השאור במקרר מוכן לבוקר.
כתבה: “הדבר הכי מוזר בחיים הכי טוב בא פתאום כשנדמה שהכול נגמר”.
מחכה.
מוחקת.
כותבת: “פשטידה יוצאת הכי טוב כשלא ממהרים”.
חייכה לעצמה. סגרה מחברת.
***
שולה התקשרה בראשון בבוקר.
מה שלומך?
מצוין. סוף סוף ישנה עד שמונה.
וואו, עד שמונה. מרגישה בשבילך.
תבואי. הכנתי עוגת תפוחים עם קינמון.
בדרך, אמרה שולה וניתקה.
