הבעל שלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית: זה התחיל ברמיזות על איפור, שמלות ועדינות, אבל אני תמיד הייתי פרקטית, ישירה ולא סובלת שטויות. עבדתי, פתרתי בעיות, ועשיתי מה שצריך—בדיוק האישה שהוא בחר. עם הזמן התגברו ההשוואות לנשים ברשתות, נשים של חברים ולקולגות. הוא טען שאני נראית כמו חברה, לא כמו אשתו. ויכוחים פה ושם, אבל המשכתי הלאה, חשבתי שזה חלק מקשר. ביום שבו קברתי את אבא שלי, הפסקתי לחשוב שמדובר בזוטות. הייתי שבורה, בלי כוחות—לבשתי שחור בלי לחשוב, בלי איפור, פשוט לא היה אכפת לי. רגע לפני היציאה מהבית הוא הביט בי ושאל: “ככה את הולכת? לא תתארגני קצת?”. אמרתי שזה לא מעניין אותי, הרי איבדתי את אבא שלי. הוא השיב: “בכל זאת… אנשים יסתכלו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי כאילו מישהו מועך אותי מבפנים. בהלוויה הוא היה נוכח, קיבל תנחומים, נראה רציני—אבל מולי הוא היה קריר ומרוחק, לא תמך, לא חיבק. ליד מראה אמר לי בשקט: “את צריכה להתאפס, אבא שלך לא היה רוצה לראות אותך ככה.” אחרי שזה נגמר שאלתי אותו אם זה באמת מה שהיה חשוב לו ביום הזה ואם הוא לא שם לב שאני על סף שבירה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא פשוט אומר את דעתו, ואישה—גם בזמנים כאלה—חייבת לשמור על עצמה. מאז אני מסתכלת עליו אחרת… אבל לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לי אילו עמדתן מולי?

מביטים אל הריק: דימה ואניה התחתנו בגיל 19 מתוך אהבה סוערת, למרות אזהרות ההורים והחתונה המפוארת שאירגנה סאנה סאנובנה. אך כעבור שנים, כאשר אניה נוטשת את ילדיה ובעלה דימה נשאב לכת דתית, מתפורר הבית—שלוש הבנות גדלות אצל הסבתא, כאשר אניה שוקעת באלכוהול ודימה נותר בודד עם זכרונות של אושר שאבד.

בוהים ברִיק דניאל ונעמה מתחתנים כשהם בני תשע-עשרה בלבד.

00

לחיות עם לב קרוע… במשפחת כהן, כל אחד חי לעצמו. לאב, סשה, היו נשים אחרות מעבר לאשתו—ולפעמים יותר מאחת בו-זמנית. האמא, ג’ניה, שחשדה בבגידות, גם לא הייתה דוגמה למוסריות; היא העדיפה לבלות מחוץ לבית עם קולגה נשוי. שני הבנים, דניס ומיכאל, גדלו בעצמאות כמעט מוחלטת; מערכת החינוך, לטענת האם, אמורה הייתה לטפל בהם. המשפחה נפגשה רק בימי ראשון, סביב השולחן במטבח, כדי לאכול במהירות ובשקט ולפזר לכל עבר. כך הם היו ממשיכים, בעולם מקולקל, חוטא אך מתוק, אלמלא קרה הלא-יאמן. כשהבן הצעיר, דניס, היה בן 12, אביו לקח אותו לראשונה לעזור לו במוסך. בזמן שדניס התעניין בכלי העבודה, אבא סשה הלך לרגע אל חברים—וכשחזר, גילה להבות ועשן. (אחר כך התברר שדניס הפיל בטעות מנורת הלחמה דולקת על מיכל דלק.) אנשים קפאו במקום. סשה, אחרי שהרטיבו אותו במים, התפרץ פנימה ויצא עם דניס השרוף בזרועותיו. הפנים נותרו כמעט שלמות; שאר הגוף – לא. שירותי הכבאות וההצלה פעלו; דניס שרד, אך הרופאים הודיעו להוריו – סיכוייו קלושים: “רק נס יציל אותו.” סשה וג’ניה מיהרו בגשם סוער לבית הכנסת הקרוב, שם התפללו בדמעות יחד עם הרב שמעון שדרש מהם לבחון את חייהם, לחזור אל האהבה ולבקש ברכה מנחמן מאומן. משם – כל יחסיהם נגמרו; רק כוחותיהם הושקעו בהצלת בנם. דניס שרד, בניגוד לכל הסיכויים. משפחת כהן התלכדה סביב משבר. עם הזמן, דניס התיידד במרכז שיקום עם מישהי שעברה שריפה בעצמה, מרים. חברותם הפכה לאהבה, ושניהם בנו יחד חיים חדשים: חתונה צנועה, ילדים—בת בשם שירה, ואז בן—יונתן. לבסוף, כשהמשפחה סוף-סוף נשמה לרווחה, סשה וג’ניה הרגישו מרוקנים—נפרדו, וכל אחד פנה לדרכו: היא עברה לאחותה, נפרדה מהרב, והוא נשאר לבדו בדירה. עכשיו, כל אחד מצא שקט, אבל בתוכם הלב עוד נושא צלקות.

לְחַיִּים בְּפֶצַע פָּתוּחַ… במשפחת לוי, כל אחד

00

El tono del móvil de mi nuera cambió mis planes de ayudar a mi joven familia a encontrar piso: así rompí con la idea de cederles el apartamento heredado tras una celebración en Madrid

Diario personal, jueves por la tarde Hoy siento la

00

בעלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה בין לבין – שאם אתאפר יותר, אלבש שמלות, אהיה “יותר עדינה”. זה אף פעם לא הייתי אני. תמיד הייתי פרקטית, ישירה, לא במיוחד מתעסקת במה חושבים. עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. הוא הכיר אותי ככה. אף פעם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת. עם הזמן ההערות הפכו תכופות יותר. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו ברשתות החברתיות, לנשים של חברים, לקולגות. אמר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר כמו אשתו. הקשבתי לו, לפעמים התווכחנו והמשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה רציני. תפסתי את זה כהבדלי אופי נורמליים בזוגיות. ביום שבו קברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בשוק. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על כלום חוץ מאיך להחזיק מעמד בלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא עשיתי כלום עם השיער חוץ מהמינימום ההכרחי. לא היה לי כוח לזה. לפני שיצאנו מהבית, הוא הסתכל עליי ואמר: “את ככה הולכת? לא תסדרי את עצמך בכלל?” בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרגע איבדתי את אבא שלי. הוא ענה: “כן, אבל בכל זאת… אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי משהו מוזר בלב, כאילו מישהו ריסק אותי מבפנים. בלוויה הוא היה עם כולם. קיבל תנחומים, עמד רציני. אבל מולי היה מרוחק. כמעט לא חיבק אותי. לא שאל איך אני. בשלב מסוים, כשעברנו ליד מראה בסלון, הוא לחש לי שאני צריכה “להתאפס קצת”, שאבא לא היה רוצה לראות אותי ככה. אחרי הלוויה, בבית, שאלתי אותו אם זה באמת הדבר היחיד ששמעת ביום ההוא. אם לא ראה שאני שבורה. הוא אמר לי לא להגזים, שזה רק הדעה שלו, שאישה לא אמורה להזניח את עצמה “גם ברגעים כאלה”. מאז אני רואה אותו אחרת. אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לאישה הזו, אם ישבה מולכם?

בעלי תמיד היה אומר לי שאני לא מספיק נשית.

00

בעלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה באגביות – שאולי אם אתאפר יותר, אלבש שמלות, אהיה “יותר עדינה”. אני אף פעם לא הייתי כזאת. תמיד הייתי פרקטית, ישירה, לא כל כך עסוקה בעצמי. אני עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. ככה הוא הכיר אותי. מעולם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת. עם הזמן ההערות האלה התגברו. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו ברשתות החברתיות, לנשים של החברים שלנו, לעמיתות בעבודה. אמר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר אישה. הקשבתי לו, לפעמים התווכחנו, אבל המשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה באמת משנה. ראיתי בזה הבדלים רגילים בין בני זוג. ביום שקברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בהלם. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על כלום חוץ מלהחזיק מעמד בהלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא טיפלתי בשיער חוץ מהדבר ההכרחי. לא היה לי כוח לכלום. לפני שיצאנו מהבית, בעלי הסתכל עליי ואמר: “ככה את הולכת? לא תסדרי את עצמך קצת?” בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרי רק עכשיו איבדתי את אבא שלי. הוא ענה: “כן, אבל בכל זאת… אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי שמשהו מתכווץ לי בחזה, כאילו מישהו ריסק אותי מבפנים. בהלוויה הוא עמד עם כולם. ברך, ניחם, נראה רציני. אבל אליי התנהג מרוחק. כמעט לא חיבק אותי. לא שאל מה שלומי. ברגע שעברנו ליד מראה בסלון, לחש לי שאני צריכה “להתאפס קצת”, שאבא שלי לא היה רוצה לראות אותי ככה. אחרי ההלוויה, בבית, שאלתי אותו אם באמת זה כל מה שראה ביום הזה. אם לא שם לב שאני הרוסה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא רק מביע דעה, שאישה לא צריכה להזניח את עצמה “אפילו ברגעים כאלה”. מאז אני מסתכלת עליו אחרת. אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא מסוגלת בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לאישה הזו אילו עמדה מולכם?

יומן אישי בעלי תמיד אמר לי שאני לא מספיק נשית.

00

אני אזכיר לך — מריה סרגייבנה, כאן, הסלסול הזה לא מצליח לי, — לחש בעצב תלמיד כיתה ב’, תמקה, בעודו צובע שוב ושוב על העלה הירוק הסורר בציור הפרח שלו. — אל תלחץ כל כך חזק על המכחול, חמוד, — חייכה אליו הגננת הוותיקה, — תוביל אותו בעדינות, כמו נוצה על כף היד… כך. נהדר! זה אפילו לא סתם סלסול, זה ממש יצירת אומנות! — בשביל אמא! — חייך הילד בגאווה, — היום יום ההולדת שלה! זו המתנה שלי! — איזו אמא מאושרת יש לך, תמקה. כשחזרה הביתה בערב, התקבלה שיחת טלפון: — מריה סרגייבנה, זו לריסה, אמא של ארתום קוטוב, — נשמע קולה המתוח של אם צעירה, — אני מתקשרת להודיע שארתום לא יגיע מחר… כל יום ההולדת שלי נהרס. עכשיו הוא שוכב חולה, עם חום. מריה סרגייבנה נבהלה — רק בבוקר עוד היה בריא, התגאתה בציור הפרחים שצייר לאמא, התכוונה להמליץ לרשום אותו לחוג אמנות… — אל תדאגי, לריסה, אולי אבוא אליכם, אני גרה קרוב… בדירה של קוטוב, בזמן שלריסה מספרת על “הכתמים והמועקה”, מריה סרגייבנה נזכרת בלריסה הצעירה — שתמיד חילצה גורים וחתולים, ותסבלה שילדים אחרים זרקו אותם. — אני אזכיר לך, לריסה — לחשה, ושיחררה מתוך אלבום ישן תמונה בה נראית ילדת בית ספר רזה בלבן, חובקת חתלתול. עוד ציור ישן נפל: ילדה אחת אוחזת בקוטרי ביד ואמא לידה. — הלוואי שיכולתי, הייתי מחבקת את תמקה ואת הגור שלו — בעצמי! אין מתנה טובה יותר לאמא, מאשר לגדל ילד טוב-לב! לריסה מיהרה אל המגרש, אספה את הגור, חזרה ובישלה תה… ובבית הספר, כשתמקה צייר שוב, הפעם את הגור שלו שותף לתמונה, מריה סרגייבנה קיבלה מתנה מלריסה: שם, על הדף, לצד כל הדמויות האהובות, היה כתוב, עטוף בענפים ירוקים: “אני זוכר”.

אני אזכיר לך שולה, כאן, תראי, האלומה לא יוצאת, לחש

05

— No eres una esposa, eres una criada. ¡Y ni siquiera tienes hijos! — Mamá, Helena va a quedarse aquí. Estamos reformando el piso y allí no se puede vivir. Hay una habitación libre, ¿por qué tendría que quedarse allí entre polvo? —dijo el marido de Helena. Al parecer, a él no le incomodaba la idea, cosa que no podía decirse de su madre y su esposa. La madre no soportaba a su nuera. — Tengo que trabajar, no puedo quedarme aquí —susurró Helena. La esposa trabajaba desde casa, así que necesitaba tranquilidad. Javi estaba todo el día fuera en el trabajo, así que no era fácil convivir bajo el mismo techo con la suegra. Y Helena estaba acostumbrada a estar sola en su casa, así que nadie la molestaba. Helena miró a su suegra sin saber qué decir. La suegra no la quería en casa, pero no había otra opción. Se sentaron a la mesa y empezaron la cena. — Helena, por favor, sírvenos tu famosa ensalada —pidió Javi. — Javi, no comas esas porquerías. Te he hecho otra, más sana —rezongaba la suegra. A Helena se le cambió la cara. Su marido era alérgico a los tomates, ¿cómo podía olvidarlo la suegra? Cuando Javi era pequeño, nunca le prestó atención. Decía que no hacía falta ir al médico, que con una pastilla ya pasaría. — Es alérgico. ¿Por qué has puesto tomates en la ensalada? —dijo Helena. — ¿Qué tonterías dices? Solo es un tomate, no pasa nada —replicó la suegra. — Se va a poner malo. — Helena, tranquilízate. No tiene ninguna alergia. Su propia madre le conoce mejor que tú. — Soy su esposa. Cuido de mi marido. — No eres su esposa, eres la criada. ¡Y ni siquiera tienes hijos! Cuando los tengas, ya hablaremos. Helena se levantó de la mesa y se fue corriendo al dormitorio. Su suegra siempre daba donde más dolía. Javi fue corriendo a consolar a su mujer. — Javi, lo siento. Será mejor que me vaya a casa de mis padres. O al despacho. No me quedaré a vivir con tu madre. — Déjame hablar con ella. Cambiará, de verdad. — No, esto ya lo hemos vivido mil veces. No vamos a llevarnos bien bajo el mismo techo. Tuvieron que alquilar un piso por un tiempo para evitar otro escándalo familiar. La suegra, por supuesto, se quejó, pero no tenía otra opción. Y Helena no podía estar más feliz de tener a un marido tan comprensivo y cariñoso.

No eres esposa, eres criada. ¡No tienes hijos!

00

החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע כשהיא אמרה לי שלא רוצה להתחתן – הכל כבר שולם: האולם, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהאירוע המשפחתי. חודשים אירגנתי הכל. כל הקשר שלנו האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון: עבדתי במשרה מלאה, ועדיין הקדשתי כ-20% מהשכר שלי כל חודש למענה – לספר, מניקור, או כל מה שרצתה. לא כי לא עבדה – היה לה כסף משלה, השתמשה בו חופשי. אני לקחתי אחריות על ההוצאות, כי בעיניי כגבר ובן זוג זה תפקידי. אף פעם לא ביקשתי ממנה כסף לחשבונות; שילמתי על יציאות, מסעדות, קולנוע, טיולים קצרים – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי משהו גדול: הזמנתי את כל המשפחה שלה לחופשה בים – לא רק ההורים והאחים, גם אחיינים ואפילו שני בני דודים. כדי לאפשר את זה עבדתי שעות נוספות, ויתרתי על קניות לעצמי, חסכתי חודשים. כשזה קרה, שילמתי לכולם על הכל – לינה, נסיעות, אוכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה נרגשת. אף אחד לא חשב שזה לא אומר לה כלום. כשהודיעה שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – רוצה יותר מדי אהבה, תשומת לב, קירבה. רוצה לחבק, לכתוב לה הודעה, לדעת מה שלומה. היא אמרה שהיא אדם קר יותר ושאני חונק אותה, ושהציפיות שלי ממנה גבוהות מדי. ואז גיליתי משהו שלא סיפרה לפני: שהיא מעולם לא רצתה להתחתן. הסכימה להצעה כי התעקשתי, ערבבתי את המשפחה וגרמתי לה להרגיש לחוצה. הצעתי לה נישואין במסעדה מול כל המשפחה – עבורי זה היה מחווה, עבורה מלכודת. לא הייתה מסוגלת לסרב. חמישה ימים לפני החופה, עם כל ההכנות, היא סיפרה את האמת: שהיא חשה שאני כופה לה חיים שהיא לא רוצה, עושׂה יותר מדי בשבילה – זה גרם לה להרגיש לא נעים, חייבת, קשורה. העדיפה לוותר ולא לעשות משהו שלא מרגישה שהוא שלה. היא הלכה. לא היו צעקות, לא פיוס, לא ניסיון לגשר. נשארו חוזים, חשבונות, תכנונים – וחתונה שבוטלה. היא לא שינתה את דעתה. שם זה נגמר. זו הייתה השבוע שבו הבנתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד כאן – לא מבטיח שמישהו יבחר להישאר איתך.

החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשאסתר פתאום

03