שואלים אותי איך הגעתי לנקודה הזאת בחיי ואיך הסכמתי לקבל דבר כזה, אבל אומר לכם שכל הנשים שאוהבות עיוורות הן. גם אני הייתי עיוורת. כל חיי ניסיתי, למדתי. אימא שלי אמרה לי עוד כשהייתי ילדה, שאם ארצה חיים טובים, חייבים לעבוד קשה. היא גם אמרה שאישה צריכה להיות חזקה ועצמאית, כדי שאם יקרה משהו תוכל לפרנס את עצמה לבד.
נדמה שההוראה הזאת הייתה חרב פיפיות עבורי. כשפגשתי בחורים, הייתי עצמאית מדי ורובם לא רצו להמשיך לצאת איתי. בזמנו, רוב הגברים חיפשו אישה עדינה, אחת שיאפשרו לה להרגיש את כוחם, את הגבריות שלהם. ואני? אני ידעתי לדאוג לעצמי.
אחר כך התרכזתי רק בעבודה. הייתי רווקה עד גיל 35, ואז הכרתי את איתן. הוא כמעט בגילי. מה שהפתיע אותי היה שהוא קיבל את העצמאות שלי. כלומר, הוא אף פעם לא התעקש לעשות משהו או לעזור כשאמרתי שאני אעשה לבד. הוא גם לא נתן לי פרחים או לחש לי מילים ריקות שרק מרגיזות אותי. הייתי איתו שותפה שווה. אך כנראה הייתי צריכה להבין מראש מה המחיר של השוויון הזה, שהוא בעצם לא באמת שוויון.
התחתנו והוא עבר לגור איתי. לאיתן לא הייתה דירה משלו, הוא גר עם אימא שלו. אני לא רציתי לחיות עם חמותי, אחרי ששמעתי הרבה סיפורים על כך. בחודש הראשון איתן לא נתן לי שקל אחד מהמשכורת שלו, בטענה שהוא צריך להחזיר הלוואה קטנה שלקח בשביל הניתוח של אימא שלו.
לא אמרתי מילה, הייתי סבלנית. אנחנו משפחה שיחזיר את ההלוואה ואז ננווט הכל יחד. אבל שבעה חודשים עברו, והוא עדיין לא החזיר את ההלוואה. תמיד אמר שלא מקבלים אותו מספיק, שהורידו לו שעות או שיש לו בעיה אחרת. בכל הזמן הזה, אני שילמתי על אוכל, בידור, חשמל ומים. אחר כך הוא התחיל לספר לי שהוא חוסך כדי שנוכל לקנות בית במושב, אולי לחופשות למשל.
אבל במשך חמש שנים לא הראה לי אף דף חשבון. אנחנו משפחה. רבתי איתו. איך זה שאני מפרנסת אותו חמש שנים? זה לא הגיוני. הוא ארז ונסע לאימא שלו, ככה ככה. שלושה ימים אחר כך, כשהלב שלי לא יכול היה לשאת, החזרתי אותו. ושוב אותן בעיות. הוא לא רוצה לתת לי שום כסף. אני כבר עייפה מאוד. הייתי שמחה לפנק את עצמי בדברים של נשים, אבל אין לי כסף פנוי הכל הולך למשפחה. מה לעשות? להתגרש? האם הוא בכלל ישתנה אי פעם?
