אתם שואלים איך הגעתי לנקודה הזו בחיי ואיך הסכמתי לכל זה, ואני אענה לכם שכל הנשים שאוהבות עיוורות. גם אני הייתי עיוור. כל חיי ניסיתי, למדתי. אמא שלי אמרה לי מגיל צעיר, שאם אני רוצה חיים טובים, אני צריך לעבוד קשה. היא גם אמרה שחשוב שהאישה תהיה חזקה ועצמאית, כדי שאם יקרה משהו, היא תוכל לדאוג לעצמה לבד.
נראה שההוראה האחרונה הזו עשתה לי תרגיל לא פשוט. כשהייתי פוגש בנות, הייתי מתנהג יותר מדי עצמאי, ורוב הבחורים לא רצו להיות איתי. בזמנים ההם, ברובם גברים חיפשו אישה רגועה שהיו יכולים לדאוג לה ולהרגיש גבריים לצידה. אני פשוט דאגתי לעצמי.
ואז התחלתי להתמקד רק בעבודה. הייתי רווק עד גיל 35, עד שפגשתי את דוד. הוא באותו גיל כמוני. מה שהפתיע אותי, זה שהוא קיבל את העצמאות שלי. כלומר, הוא אף פעם לא התעקש לעשות משהו בשבילי או לעזור לי אם אמרתי שאסתדר לבד. הוא אף פעם לא הביא לי פרחים או לחש לי באוזן מילים מתוקות חסרות משמעות, שמעולם לא סבלתי. איתו הייתי שותף שווה. הייתי צריך לדעת מה יעלה לי השוויון המדומה הזה, שאין בו באמת שוויון.
התחתנו והוא עבר לגור איתי. לדוד לא הייתה דירה משלו, הוא גר עם אמא שלו. ואני לא רציתי לגור אצל חמותי. שמעתי מספיק סיפורים כאלה לפני כן ולא אהבתי את הרעיון. בחודש הראשון דוד לא נתן לי אף שקל ממשכורתו, בטענה שהוא צריך לשלם על הלוואה קטנה שלקח בשביל הניתוח של אמא שלו.
לא אמרתי כלום, הייתי מבין. אנחנו משפחה שיעשה את התשלומים ואז נתמודד יחד עם הכל. אבל שבעה חודשים חלפו והוא עדיין לא סיים לשלם את ההלוואה. הוא כל פעם אמר שלא משלמים לו מספיק, שקיצצו לו את השעות, או תירוץ אחר. כל הזמן הזה אני שילמתי על אוכל, בילויים ועל חשבונות הבית. פתאום הוא התחיל לומר שהוא חוסך בשביל לקנות לנו בית בכפר, אולי בבית שמש או מקום אחר. לחופשות אבל.
אבל שום פעם במשך חמש שנים הוא לא הראה לי דף בנק. אנחנו משפחה. ואז רבתי איתו. איך יכול להיות שאני מכלכל אותו כבר חמש שנים? זה לא נורמלי! הוא ארז את הדברים שלו וחזר לאמא שלו. ככה, פשוט. אחרי שלושה ימים שלא יכולתי לשאת את זה יותר, החזרתי אותו. ושוב אותה הסיפור. הוא לא רוצה לתת לי שקל אחד לכלום. ואני כבר עייף לגמרי. הייתי שמח להוציא כסף על דברים קטנים ובזבוזים אבל אין לי, הכל הולך על המשפחה. מה לעשות? להתגרש? לא ישתנה אף פעם?
