דביר, נגמר לנו השמן קנולה בבית, וגם לא נשאר כמעט אבקת כביסה אמרה עדינה, עומדת בפתח הסלון כשידה עדיין ניגבות את הידיים הרטובות במגבת המטבח. צריך היום לעשות קנייה, הרשימה ארוכה.
דביר, שהיה שקוע במשחק כדורגל מתוח בערוץ הספורט, אפילו לא הסיט את העיניים מהמסך. הוא רק משך בכתף במין תנועה עייפה.
דיני, את יודעת איך המצב, אמר מבלי להביט בה. שוב יש עיכובים בתשלומים בעבודה. המנהל אמר שחודש הקרוב אין בונוסים. אתמול נתתי לך את האלפיים שקלים האחרונים שלי. תסתדרי איכשהו.
עדינה פלטה נשיפה כבדה. את ה” תסתדרי איכשהו” היא שמעה מדביר כבר חצי שנה, כאילו חשבון הבנק שלה בנוי מגומי ומתארך בלי סוף. היא התרככה חזרה למטבח, פתחה את המקרר ובהתה בעצבנות בצנצנת חמוצים בודדה ובסיר שאריות מרק עוף מאתמול מרק דליל, מבוסס על גרונות עוף כי מזמן לא קנו חזה עוף או בשר.
עדינה עבדה כאחות ראשית בקופת חולים עירונית. מסקורת יציבה אבל לא גבוהה. פעם, כשדביר עוד היה מביא הביתה משכורת נורמלית, הם חיו טוב: פעם בשנה נסיעה לאילת, בגדים חדשים, ומקרר שתמיד מלא. אבל אז, לפי הסברים של דביר, התחילה תקופה קשה בעסק. קיצצו משכורת, בונוסים נעלמו, והוא התחיל להביא סכום זעום בדיוק בשביל מים, חשמל ודלק למכונית.
כל העול של הקניות ושל הבית נפל על עדינה. היא לקחה תורנויות, עבדה בסופי שבוע, רק כדי לסגור את החודש. ודביר? דביר היה קורס לספה אחרי העבודה, מתלונן איך החיים קשים אבל מצפה לארוחת ערב של שלוש מנות.
“להסתדרי”, היא חשבה לעצמה מול קופסת החמאה הריקה, “אין כבר מה למתוח, המקרר גמור”.
יום אחרי זה, אחרי משמרת ארוכה, עדינה עצרה בסופר. עמדה המון מול הקצבים, הביטה בנתחי הבשר היקרים, ובסוף קנתה מגש לבבות עוף. זול ומשביע. בקופה הוציאה מהארנק את כל השאריות. נשארו עוד שלושה ימים למשכורת, והארנק ריק.
בערב, כשהלבבות התבשלו על האש, עדינה החליטה לשאוב אבק במסדרון. דביר כבר נרדם על הספה אחרי ארוחת ערב כדבעי ושתי בירות חדשות “מצאתי עודף באוטו, קניתי” הוא אמר.
עדינה סידרה את המעיל של דביר על הקולב, ואז הרגישה משהו בכיס הפנימי. אמנם היא ידעה שלהסתכל בכיסים זו לא דרך, אבל ההרגל לעשות סדר לפני כביסה לא עמד בפניה. היא שלפה פתק, זה היה לא קבלה מהסופר, אלא פתקית של כספומט מהערב.
“יתרת חשבון: 34,500 ש”ח”.
עדינה מצמצה. אולי היא טועה? לא, המספר חד וברור. ושורת הפעולה לפני: “הפקדת משכורת 7,800 ש”ח”.
שבעת אלפים ושמונה מאות. והוא אמר “נתתי את כל מה שיש”. לבית הביא רק אלפיים.
היא התיישבה המומה, הכל התערפל. היא חשבה על זה שכבר חודש מסתובבת עם מגפיים ישנים שמים נכנסים דרכם, רק כי דביר אמר שאין כסף. נזכרה איך חסכה לעצמה רופא שיניים וממש אכלה משככי כאבים. נזכרה איך אכלה אצות מרק ועלי עוף.
העלבון הצורב חתך אותה. זה לא רק אכזבה זה ממש בגידה. בזמן שהיא סופרת אגורות, הוא חוסך עשרות אלפים. בשביל מה? אולי רכב? אישה אחרת? או שפשוט רוצה לראות אותה מזיעה על הקניות.
עדינה הכניסה בעדינות את הפתק חזרה, ורצתה להיכנס אליו לסלון ולפוצץ הכול. אבל עצרה, כי ריב לא ישנה שום דבר. הוא ישקר, ימציא תירוצים, ידבר על הפתעה.
צריך לעשות את זה אחרת.
היא חזרה למטבח, כיבתה את האש, את הלבבות הכניסה לקופסת אוכל ושמה בתיק שלה, לא במקרר של הבית.
“אם אין כסף בבית אז אין אוכל בבית”, חשבה והרגישה נקמה קטנה מתוקה.
למחרת יצאה לעבודה מוקדם, אפילו בלי להכין לדביר קפה. על השולחן השאירה צלחת ריקה ופתק: “סליחה, נגמרו המצרכים, אין לי כסף. תשתה מים”.
כל היום בקליניקה עברה לה אוטומטית, אבל הראש לא הפסיק לחפור. בצהריים הרשימה לעצמה גולש עם פירה וקומפוט במקום הקפה הרגיל, ואכלה בתיאבון.
בערב חזרה הביתה קליל. בלי שקיות, בלי ארגזים, בלי כאבי גב.
דביר חיכה לה בכניסה, מעוך עם פרצוף.
למה מאוחר ככה? אני רעב! אין בעולם אפילו ביצה, היית בסופר?
עדינה הורידה את המעיל, התעלמה מהטרוניה.
לא, דביר, לא הייתי.
מה זאת אומרת? ומה נאכל?
אין מה לאכול, אמרתי לך אין כסף עד המשכורת.
דביר היה בטוח שעליה למצוא פתרון קסם: ללכת לשכנה, לשלוף מחבוא, למצוא חבילות נסתרות.
על מה את מדברת? ומה עם המרק? ומה השניצלים?
הדמיון נגמר לי, דביר. מאוויר לא עושים אוכל. אני הוצאתי הכול על החשבונות ועל קווים. קופת הבית ריקה.
הוא הסתכל עליה המום, מחכה לאיזו הפתעה.
נו די… ומה אעשה?
תשתה מים או תלך לישון מוקדם, ככה לא תרגיש רעב.
דביר עשה רעשים במטבח, חיפש בשקיות, מצא אולי קצת פסטה יבשה ובישל לעצמו בלי שום ותיבול. עדינה חייכה לעצמה. פסטה לבנה יבשה, לארוחת ערב של אחד שיש לו יותר משלושים אלף בחשבון.
גם למחרת זה קרה שוב בעבודה היא אכלה מעולה, קנתה לעצמה קרואסון בדרך חזרה, נהנתה לשבת לבדה על ספסל בפארק. הביתה באה שבעה ושלווה.
דביר כבר עבר מתלונות לצעקות:
עדינה! אני כבר יומיים אוכל רק פסטה דרך ייבוש! מה זה פה, עונש? את בעלת הבית או לא?
אני אשתך, לא קוסמת. אין לי כסף, אז אין קניות.
אני הבנתי אין, נגמרו לי המזומנים.
גם לי אין אז נשב על דיאטה. זה בריא, לא?
בערב, דביר הלך לקנות לעצמו שווארמה. כסף לזה פתאום היה. אבל לא קנה כלום לבית.
כך עובר שבוע. הבית הופך קפוא. עדינה הפסיקה לבשל, להדיח כלים (כלים של דביר נערמים והיא לא נוגעת). הפסיקה לכבס בגדים שלו.
אין אבקת כביסה, הייתה עונה לעצבים שלו ואין כסף לקנות.
דביר התעצבן, התקרבן, אפילו התחנן:
את נעשית קשה! אני עובד קשה ואת באה לבית הפוך! אין אוכל, אין בגדים! בשביל מה לי אישה כזאת?
בשביל מה לי גבר כמוך? כזה שלא מחזיק משפחה בלחם וקלסר של אבקה? אני גם עובדת, גם מתעייפת. למה רק אני צריכה לדאוג לבית?
כי את אישה! זה התפקיד שלך!
לא, תפקידי לאהוב ולקבל בחזרה דאגה. המשחק נגמר.
בשבת בבוקר עדינה מתעוררת לריח של חביתה ונקניק. דביר, בשיא הציניות, יושב עם קפה, ביצים, ועגבניה, נקניק יקר וגבינה צהובה.
מצאת כמה שקלים במעיל של החורף, הוא זורק.
עדינה מתיישבת וצופה בו אוכל.
יופי, תיאבון, היא משקרת אני לא רעבה. תאכל, תאכל, תצבור כוח.
אחרי שהוא בולס, הוא פותח:
עדינה, בואי נגבות את הצחוק הזה. לקחתי חמישה אלף הלוואה מעמוס. הנה, קחי, תקני כמו שצריך, בואי נחזור לשגרה.
שם על השולחן שטר של חמש מאות. עדינה מסתכלת עליו:
הלוואה? ומה תעשה עם התשלום? משכורת אין.
נסתדר! מה אכפת לך? לכי לסופר.
עדינה אוחזת בשטר בעדינות:
טוב. אני אלך, אבל אקנה רק את מה שאני צריכה. אתה תאכל אצל עמוס, שהוא כזה נדיב.
מה זה השטויות שלך? את מקבלת כסף קונה לבית!
לבית? וכשקיבלת שבעת אלפים שמונים בלבד לפני שלושה ימים, זה היה כסף פרטי? ו-34,000 בחשבון של מי הקרן הזאת?
דביר שותק, פניו מחווירות והופכות אדומות.
בדקת לי בכיסים?!
אל תתחמק, מצאתי את הפתק כשסידרתי את המעיל. זה לא הכסף, זה כמה היה לך נוח לראות אותי מקמצת עלי, ולחיות בלי לדאוג. אתה לא מתבייש?
חסכתי! צעק רציתי להפתיע עם רכב! פח אשפה שלי כבר מתפרק! חיפשתי לרגש אותך! ואת… רק כסף בראש!
הפתעה זה לקנות רכב ביחד, לא להושיב אותי על מרק עני לחודשים. אתה פשוט נצלן, חיית על הגב שלי ושמרת לעצמך.
שום דבר, אני גבר, אני צריך אוטו טוב, לא נעים לי מהחברים. חודש אחד אכלנו דל, מה קרה?
לא מתתי, היא אמרה אבל משהו מת בי. ההערכה והאמון בך.
החזירה לשולחן את השטר.
קח את הכסף, תקנה לעצמך כרטיס.
לאן? גמגם.
לעתיד שלך, להורים שלך, לדירה של רווקים, לא אכפת לי. אני לא רוצה לחיות עם מישהו שרואה בי עוזרת בית.
את זורקת אותי? בגלל כסף?
לא, בגלל היחס. תארוז.
הוא לא הלך מיד. היה ריב ארוך ומתיש, צרחות, הבטחות, לפנק אותה בפרווה חדשה (מהחסכונות שלו), עוד צעקות. עדינה נשארה בשלה. ראתה בו גבר זר קמצן, קטנוני, היסטרי.
בערב ארז את הדברים.
תצטערי! מי ירצה אותך בגיל ארבעים וחמש? תישארי לבד עם החתולים! אני אמצא מישהי אמיתית!
בהצלחה, סגרה אחריו את הדלת. ברגע שהבריח הסתובב, נשענה אליה המותשת. הדמעות לא באו, רק ריקנות מהדהדת.
במטבח, אריזת הנקניק היקר שקנה זרוקה בפח. היא פותחת מקרר שהוא פתאום מסודר ורק הקופסא מהעבודה שם.
לא נורא, לחשה לעצמה לפחות אני יודעת לאן הכסף שלי הולך.
חודש עבר.
עדינה חזרה הביתה מהקליניקה לאט, נהנתה מהשמש של מאי והלילך שריחו בכל העיר. נכנסה לסופר, לא ממהרת, הוסיפה לעגלה קופסת איקרה אדומה, גבינת רוקפור, יין לבן יבש, ירקות טריים, נתח פורל.
השלמה בקופה בכרטיס ולחשבון סוף־סוף תמיד יש יתרה. לגלות שחיים לבד יוצא הרבה יותר זול: חשבונות נמוכים, פחות אוכל, אין בקבוקי בירה וסיגריות, אין הלוואות לדביר.
בבית שמה מוזיקה, הכינה לעצמה דג, מוזגת יין, מתיישבת מול השקיעה.
פתאום וואטסאפ. דביר.
“דיני, מה קורה. אפשר לדבר? מבטיח שהבנתי את כל מה שטעיתי. לא קניתי רכב, הכסף מחכה. אולי ננסה מהתחלה? מתגעגע”.
עדינה הביטה בהודעה, לוגמת מהיין. חשבה עליו צועק “פולקע”. על ההשפלה שבהייתה מתחננת לכסף לאבקת כביסה.
היא מחקה את ההודעה, חסמה את המספר.
גם אני מתגעגעת, אמרה לשיקוף שלה בחלון רק לעצמי. לחיים שמגיעים לי. ולא אתן אותם עוד לאף אחד.
למחרת קנתה לעצמה מגפיים חדשים משוק בצלאל איכותיים, מתוצרת איטליה! וגם הזמינה חופשה קצרה בים המלח. הכסף שחסכה מאז, סוף־סוף, מספיק לכל זה.
חיים אחרי גירושים מתברר הם לא סוף העולם. הם אפילו מתוקים יותר. ובטוח כנים יותר.
