עשר שנים של נישואים זה הרבה או מעט? ככה חיו תמר ויונתן. הם נראו כאילו הם המשפחה המושלמת, עד שיום אחד תמר גילתה שהיא בהיריון.
הם הכירו מיד אחרי האוניברסיטה. לא עבר הרבה זמן, הם עברו לגור ביחד, ואז התחתנו. יונתן חזר ואמר שוב ושוב שהוא לא רוצה ילדים. שנים תמר השתמשה באמצעי מניעה, אבל יום אחד זה פשוט לא עבד. היא ראתה שתי קווים בבדיקת ההיריון.
היא לא ידעה איך להתחיל לספר ליונתן על זה. תמר הלכה בסתר לרופאת נשים, עשתה את כל הבדיקות ואולטראסאונד, לוודא שהכול בסדר עם העובר. רק אז סיפרה ליונתן. פתאום הוא התפרץ. היא אף פעם לא ראתה אותו כועס כל כך. הוא דרש ממנה ישר להפיל. ניסה לאיים: אם לא תעשה הפלה, הוא יבקש גט.
תמר בחרה, בצדק, לשמור על הילד. יום למחרת, יונתן ארז תיק ונעלם. תמר חשבה שהוא סתם נרגע איפשהו, אבל בפועל, הוא עקב אחרי כל תנועה שלה. הוא עמד אפילו מול חדר האולטראסאונד, ושמע שקצת בהפתעה היא בכלל נושאת תאומים. בבית החולים, אחרי הלידה, קבע לעצמו פגישה עם הרופאים ורק אז ראה את התינוקות לראשונה. הוא מודה שלא היה לו אומץ לגשת לאשתו.
יום אחד, אחות בבית החולים לחשה לתמר שהבעל שלה בא בסתר לראות את הילדים. זה העלה לה חיוך קטן, אבל לא הראתה כלום. ואז, איזו תקופה אחרי זה, יונתן הופיע, הסתכל עליה בעיניים ואמר:
“תמר, אני מצטער. אני רוצה להסביר. כשהייתי בן שלוש, הייתי עם אמא שלי. היא הייתה בהיריון בתקופה ההיא, אבל זה לא מנע מאבא שלי לעזוב. הלידה התחילה מוקדם. זה היה נורא קשה… אמא שלי נפטרה. נשארתי לבד… התאומים שנולדו איתה, מתו יום אחרי. באותו רגע, הבטחתי לעצמי שלא אהיה אבא במחיר כזה.”
תמר פרצה בבכי וחיבקה אותו. כאב לה בשבילו שנאלץ להיזכר בכל הזוועה הזו. איכשהו, הדברים הסתדרו והם חזרו לחיות ביחד. רק שעכשיו כבר לא היו שניים, אלא ארבעה.
עם השנים, תמר ויונתן נשארו מאוהבים כמו פעם. היה חסר להם רק דבר אחד כדי להרגיש שלמים שני הילדים הנפלאים שלהם.
