עשר שנים של נישואין הרבה או מעט? שנים רבות כל כך חיו נעם וידידיה יחד. בעיני כולם נראו כמשפחה המושלמת, עד שיום אחד נעם התבשרה שהיא בהריון.
הם הכירו מיד לאחר שסיימו את הלימודים באוניברסיטה. הקשר ביניהם התהדק מהר, הם עברו לגור יחד ואחר כך התחתנו. ידידיה הבהיר שוב ושוב שאינו רוצה ילדים. במשך שנים השתמשה נעם באמצעי מניעה, אך יום אחד הם הכזיבו. בבוקר אחד היא ראתה על המבחן שתי שורות ברורות.
היא לא ידעה כיצד תספר לבעלה על כך. בחשאי קבעה תור לרופאת נשים, עברה את כל הבדיקות והאולטרסאונד כדי לוודא שהכול בסדר עם הילד. רק אז העזה לספר לידידיה. פניו האדימו מרוב כעס שלא ראתה כמותו. הוא דרש ממנה ללכת לבצע הפלה ואם תסרב, איים שיבקש להתגרש.
נעם בחרה, מתוך תחושת צדק עמוקה, ללדת את הילד. כבר למחרת ארז ידידיה את חפציו ונעלם. נעם האמינה שנסע רחוק אך למעשה עקב אחרי כל תנועה שלה. הוא אף חיכה במסדרון מחוץ לחדר האולטרסאונד, ושם שמע שמדובר בתאומים. בבית החולים, אחרי הלידה, נפגש עם הרופאים וראה את הילדים עם עיניו, אך לא העז להיכנס אל אשתו.
יום אחד אמרה לה אחות בבית היולדות שבעלה בא לבקר את הילדים לעיתים תכופות. בליבה שמחה, אך כלפי חוץ לא הראתה זאת. בסופו של יום הופיע ידידיה מולה ואמר:
“נעם, אני מצטער. רוצה לנסות להסביר. הייתי בן שלוש כאשר נשארתי עם אמי בלבד. היא הייתה בהריון אז, וזה לא מנע מאבי לעזוב. הלידה התקיימה מוקדם מהצפוי, והייתה קשה… אמא שלי נפטרה. נותרתי לבד… אחיי התאומים לא שרדו יותר מיום אחד לאחר פטירתה. מאז נשבעתי שלא אהיה אב אם המחיר הוא כזה.”
נעם זלגה דמעותיה וחיבקה את בעלה. ליבה נקרע עליו, על מה שנאלץ לזכור מעברו הכואב. מטבע הדברים השלימו ושבו לחיות יחד. רק שהפעם לא היו עוד רק שניהם עכשיו היו ארבעה.
שנים חלפו, ונעם וידידיה נותרו מאוהבים כפי שהיו. כל שהיה חסר להם כדי להיות שלמים באמת היו שני הילדים שזכו להם לבסוף והשמחה בביתם, בירושלים, הייתה שלמה ומלאה.
