הבעל לשעבר “ענתי!” – קרא מאחור קולה של גבר שמוכר לה עד כאב. אנה נבהלה, כווצה את הכתפיים, ומיהרה …

גלי! נשמע מאחורי הגב שלה קול גברי, מוכר עד כאב.
גליה התכווצה, משכה את הראש בין הכתפיים, ובפחד להסתובב האיצה את צעדיה על המדרכה התלאביבית, מתנדנדת לתוך שקיעות הלילה המוזרות.
גלינקה, עצרי רגע, זו בטח את!
גליה ניסתה להיעלם בין דמויות הצל שגלשו משוק הכרמל, אבל היד הגברית לא בכוח, אבל בהחלט נגעה בכתפה.
גלי, נו, את לא שומעת? זה אני דותן.
גליה אספה כל טיפת תעוזה, הסתובבה במכה חדה, לחשה כמעט בלי קול:
אלוהים דותן? חשבתי שאני הוזה את הקול שלך אבל איך זה יתכן? זה הרי לא הגיוני
מה לא הגיוני? פניו של דותן, כמו פעם, קרנו בשובבות וחום. אין לי זכות לחזור, לעיר שלי?
מאיפה לחזור? הגיבה גליה בתמיהה עמוקה הרי סיפרו לי שאתה לא בחיים.
מת? החיוך של דותן הפך לרגע לעיוות של הלם אני?
כן חודשים ספורים אחרי שהתגרשנו ואתה עברת לירושלים, יאיר חבר שלך אמר ש היא שתקה לשנייה ואז השלימה, כמעט לוחשת שמצאו אותך שיכור, ללא רוח חיים, מאחורי איזה מחנה פליטים
מי אמר לך דבר כזה?
יאיר החבר הכי טוב שלך. אחרי שעזבת, התחיל להסתובב לי סביב, כאילו רק חיכה שתלך לא הסכמתי, ויום אחד הוא סתם אמר, כבדרך אגב, שמצאת את קצך בעיר זרה.
איזה נוכל, צחק דותן אז הוא לא סתם התלוצץ בפרידה.
מה זאת אומרת התלוצץ?
ככה. הוא אמר עכשיו שעזבת אותה, אני אזכה בה חשבתי שהוא צוחק, מאז נעלם, לא ענה לטלפון, ולא למכתבים. אז היו מכתבים, בול בדואר, זהו. לא רשתות. אני אפילו לא יודע מה איתו עכשיו.
הוא כבר מת, משכה גליה בכתף באדישות כבר שנים. קברו אותו בכפר סבא.
באמת פניו של דותן נהיו קודרות. מת מי היה מאמין החיים חולפים כמו קיץ קצר. ושוב חיוך. איך את נראית, כמו פעם. לא השתנית בכלל.
נו, די לך, צחקה גליה, בידה מגרשת ענן סתם אני.
שמעתי שהתחתנת, אמר דותן בעדינות, בעיניו רגע גשר כזה של זיכרון ברור. ויש לך ילדים? שניים, אולי?
כן, קפצה גליה שניים. כבר גדלו, עפו מהקן, יש להם חיים. אני סבתא עכשיו, פעמיים.
וואו! ומה עם בעלך?
בסדר, חייכה עקום אבל עם מישהי אחרת. אני עכשיו אדם חופשי.
הבנתי, הנהן גם הוא. מצחיק, אנחנו הגברים תמיד רצים אחרי משהו רחוק, לא רואים שרוב הדברים שחיפשנו כבר כאן, קרוב.
אז למה חזרת? שאלה גליה עסקים, קשרים?
חזרתי לתמיד, גלי. לתמיד. הוא נשף באוויר עכור. קברתי את אשתי לפני חודשיים בירושלים, ואז החלטתי מספיק. רופא אמר שהאקלים שם לא למחלה שלי. וזה גם היה קשה לאשתי, לא יכלה לברוח מהעיר שלה. בסוף, לא שרדה דמעות נדלקו בעיניו כמו מבול פתאומי. עכשיו אני הולך ברחובות ילדותי, חושב אולי לקנות כאן דירה, אבל הכול השתנה. מה תמליצי? איפה יש מקום טוב?
איפה ישנת בלילה? התעניינה גליה.
בבית מלון. ברור, איפה עוד?
אין לך קרובי משפחה?
חח. מה פתאום, עיוות פנים לא תקין. יש להם חיים. אני סתם נופל עליהם, זה לא מוסרי.
אולי תבוא אלי? נזרקה גליה, ואז, נבהלה מדבריה כלומר בתשלום.
דותן גירד את פדחתו, היסס, נשם עמוק.
הייתי רוצה אבל, קשה לי, גלי, יש לי רגשות אשמה.
אשמה? הופתעה גליה.
כן רגילה כזאת. הרי אני זה שעזב, שלושים שנה חלפו תמיד ארגיש חייב לך.
אל תגיד שטויות, חייכה פתאום חיוך משונה זו אני שדחפה אותך, אני אשם, אני. כל מה שאמרתי באותו ערב כל גבר היה בורח.
לא זוכר שום דבר כזה, נד בראשו רק את עצמי, את הכעס.
ומה אתה זוכר?
זוכר שאספתי בשטות מזוודה וברחתי. מאוחר מדי להצטער, אבל הצטערתי.
אני הרי שמחתי כשהלכת, גליה גיחכה חשבתי שאתחיל מחדש התחלתי ואז התחרטתי
באמת? לחש דותן אין לך טינה כלפיי?
מה פתאום. השיבה ברוך, מביטה בו לכמה רגעים עם אותו חום ישן, והלב שלה נעשה שוב נפלא וצעיר לא השתנית, דותן. רק האפור בשיער. עזוב מלון, תעבור אליי. החדר הפנוי רק מחכה לך. למה לאכול אוכל של אולם אירוח? אפילו אם אתה בעל לשעבר בסוף, אתה סוג של משפחה.
לא אביא לך עול?
אם היית עול, לא הייתי מזמינה אותך. גם לי נמאס לשבת לבד בבית בערב.
אז דותן אחז בידה בשקט אז הולכים להביא את המזוודה?
את אותה אחת? זו שברחת איתה פעם?
שניהם צחקו יחד, הלכו בדילוגים קלים על המדרכה, כאילו מעולם לא הפסיקו להיות יחד, ושכל הרחוב והעולם מסתובבים כרגיל סביבם, למרות שהכול חלום, והכול בעצם קורה ולא קורה בו זמנית…