מזל טוב, יעל כהן! עכשיו את מכהנת כסמנכ”לית אזורית. הכיסא עדיין חם מהמנהל הקודם, ואת כבר מתיישבת בו כאילו נולדת שם. באמת, יעל, אני שמחה שזו את שנבחרה, ולא אותו בחור משגריים.
סבתא, מנהלת משאבי אנוש וחברה ותיקה, מקפיצה על השולחן תיק עבה של מסמכים ונוחתת בכיסא האורחים. היא זורחת כאילו קיבלה היא קידום.
יעל מחייכת, מרחפת עם היד על משטח עץ הדלוף. התחושה מוזרה. חמש עשרה שנה היא עובדת בחברה. מתחילה כמזכירה, מקבלת קריאות לקוחות, נשארת עד מאוחר עם דוחות, מתקנת טעויות של אחרים. והיום משרד עם נוף פנורמי לתל אביב, רכב חברה ושכר של כמה אלפי שקלים בחודש, שהייתה רק חולמת על כך.
תודה, סבתא. אילו לא הייתה תמיכתך כשחששתי להתפטר לפני שלוש שנים, לא הייתי כאן היום.
אין בעיה, יעל! לא היית מתפטרת האופי שלך ברזל. תזכרי באיזו משבר היית: פרידה, דיכאון, והחבר שלך, אבי, שהייתה לו תקופה קשה. לחצת על השיניים וחזרת לעבודה. עכשיו זה פרס על ההתמדה. ובעניין אבי תאמיני לי מה ראיתי במכולת אתמול.
יעל מתוחה. שם בעלה לשעבר עדיין גורר קרח בפנים, אף על פי שעברו שלוש שנים של שקט והעצמת הדימוי העצמי שהרס במשך עשר שנים של נישואין.
ומי זה? האם הוא?
הוא עצמו. המראה שלו, אם נוכל לומר, לא מרשים. הוא היה ממציא, תמיד אומר “אני יצירתי, אני בחיפוש”. היום הוא נמצא במחלקת המוצרים המוצעים במחיר מוזל, בחולצת ג’ינס ישנה שרכשת לפני שנים, קונה קניידלים זולים ובירות במבצע.
אולי זה רק שלב קשה יעל משאירה כתף, אבל בפנים מרגישה שבחה קטנה.
שלב קשה התחיל כשחשב שהמישהה הצעירה שלו תפרנס אותו כמו שאת, יעל קוראת סבתא בחיוך. אבל נו, בערב נחתום?
בטח, רק מחר. היום אני רוצה להגיע הביתה, למלא אמבטיה, ולהבין שאני עכשיו מנהלת גדולה.
יעל רוצה שקט. בערב היא חונה את הקרבה החדשה בכניסה לבניין היוקרתי בתל אביב. הדירה ברכישה בתנאי משכנתא לפני שנה, והיא כמעט שסיימה לשלם. הקונסיירז’ מחייך, פותח את השער.
היא עולה לקומה, מצפה לערב עם ספר, אבל ברגע שהיא יוצאת מהמעלית, היא נעצרת. עומד בדלת אדם עם זר פרחים שלושה חצי-נבטים.
הלב קופץ. זה אבי.
הוא מזדקן שקיות מתחת לעיניים, שיעורים מדוללים, הברק האישי נעלם. הוא מחייך, אבל החיוך נראה מתפשר ועצוב.
הי, יעל! החלטתי להפתיע. חייגתי לבעמוס, אף אחד לא פתח, אבל השכנה יצאה, ואני עברתי פנימה. חשבתי להמתין.
יעל מתקרבת לאט, בלי להוציא מפתחות. היא מרגישה רצון להסתובב וללכת, אבל סקרנות וביטחון עצמי חדשים גורמים לה להישאר.
שלום, אבי. שלוש שנים לא ראינו אחד את השני, ואת זוכרת שלפני הגירוש אתה ביקשת שאעלם לחלוטין מחייך, כדי שלא אפגע בקארמה שלך במו
חחח, מי זוכר? הוא צוחק מתוח, משאיר את הזרים ביד. זה היה רגע של רגש, לא ידעתי מה אני עושה. משבר גיל אמצע, חוסר כיוון. יעל, את נראית מדהימה! זה חליפה יקרה, נכון? הצבע מתאים לך.
אבי, בוא לעניין. למה הגעת?
אולי תזמיני אותי בתוך? לא בכניסה של המדרגות. אנחנו לא זרים, אחרי עשר שנים ביחד, זה לא רק חיבוק חביב.
יעל מהססת לרגע. להכניס אותו לממלכה המושלמת שלה, עם עיצוב מודרני ללא מקום לנעליו המוליכלים, נראתה רעיון נבזה. אבל להשאירו בפתח, לתצפית על מחר, היה מגוחך יותר.
תיכנס, אבל לא יותר מדי. יש לי תוכניות.
הוא חוצה את הפתח, מביט סביב. הדירה מלאה בתאורה רכה, רהיטים בעיצוב על-מודרני, תמונות יקרות. הוא משחרר נעליו המלאות לכלוך, ויעל מכה בפנים.
וואו, איזה ארמון הוא מתלהב. כאן את גרה לבד?
לבד.
שמעתי שהלכת לירידה במוסקבה, נבחרת למנהלת? משכורת אינסופית?
יעל עוברת למטבח, מבלי להציע לו לשבת, אך הוא מתיישב במו מולה, מרפה ידיו על משטח אבן מלאכותית.
אבי, מאיפה אתה יודע כל זה? עוקב אחרי?
בעיר קטנה, שמועות עוברות מהר. שותפים משותפים, סיפרו. האירית שלנו עכשיו עופה גבוהה. שמחתי בשבילך! תמיד אמרתי שיש לך פוטנציאל.
יעל מתקרבת לכוס מים שהיא שותה.
אז אמרת לי שאני חולפת? שישה שנים של ליטוף, שליחת קבצים, עבודה במשרד. קראת לי עבדת משרד.
מוטיבציה, יעל! הוא מתרץ. רציתי לראות אותך מתעצמת. זה עובד, אני חלק מהצלחה שלך.
הוא מצפה לתגובות חמות, אבל יעל רואה רק אדם שבור, לא את האהוב ההוא. הוא מנסה להקרין חיבה, אך היא מרגישה כשר על פניו.
תה? היא שואלת בקור רוח.
אשמח, אם יש משהו לשתות. רעב כמו זאב.
איפה אתה עובד?
כרגע, זמנית במונית. הפרויקט בקריפטו, שיתפים נטשנו. מחפש תחום חדש. נסטיה היא לא מבינה אותי, רק כסף. אני צריך כסף, עד שהסטार्टאפ יעלה.
יעל מציבה לפניו כוס קפה וכוס עוגיות.
אז נסטיה גזלה אותך?
נפרדנו באחלה! הוא מתגבר, ואז נרפה. היא קראה לי כושל. שני תארים, ואליה רק חופשות במלדיביים. איפה הנשמה? איפה התמיכה? את, יעל, היית שונה, חיכית.
הוא מנסה לשים את ידו על ידה, היא מושיטה אותה בחזרה.
לא חיכיתי, יעל. עבדתי בזמן שאתה על הספה מחפש את עצמך, לקחתי שיעורים בערב, סבלתי מהלעג שלך. כשקיבלתי קידום ראשון, עשית סצנה שהייתי מבוזבז, ואז לקחת את כל הציוד כולל המחשב שלי.
למה אתה מזכיר את זה? אני לא עושה זאת מתוך זדון. אני רק רציתי כסף להתחלה יעל, בוא נתחיל מחדש? אנחנו זוג מושלם. את מצליחה, ואני אשמח להיות שם, לדאוג לכל, לתקן ברז ולתלות מדף.
יעל רואה לא מתחרט, אלא כריש שמריח דם או יותר נכון, ריח של כסף. הוא בודק את העיצוב, רואה את הרכב החדש, שומע על תפקידך כמנהלת, מבין שהמגדל הזה הוא מחסה בטוח.
אתה רוצה לחזור? אליי?
אלינו! הוא ממשיך בהתלהבות. השארתי כמה חפצים ברכב, אם תסלחי לי, אשאר כאן.
יעל צוחקת בקול גבוה.
יש לי אפליקציית איש שעה. אם צריך לתלות מדף, מגיע איש מקצוע עם כלי, עושה זאת בעשרים דקות, וצריך לשלם אלף שקלים. בלי צורך לאכול אותו במשך שנים.
אבי מתפלא.
את הפכת לקיצונית, כסף הרע אותך. אני מציע משפחה, חום, ואת עם איש שעה.
אני מציעה ריאליות. אתה לא מציע משפחה, אתה מחפש משקיע. נסטיה פנתה ממך, אין לך היכן לגור, אין כסף. ואז אתה מגלה שהחום שלך הפך למנהלת. חמוד! תבוא, תברך, תן לי זר, ותשוב למקום.
לא נכון! הוא מתרברב, עיניו קופצות. אני אוהב אותך!
באותו רגע מצלצל הטלפון שלו. צלצול חזק. הוא מביט במסך, מתעמת, ואז מושיט.
מי זה? שואלת יעל.
רק עבודה.
הטלפון מצלצל שוב.
קחי, אומרת היא. אולי מקרה חירום.
אבי מקליט קול בקול רם, בטעות, או מהפחד.
הלו! הוא צועק.
אוליה, ילד! קול של האמא לשעבר, זינה פטרובה, ממלא את המטבח. מה קורה? הוא שם? אתה תדבר? היא תסכים?
אבי מתבייש, מנסה להוריד עוצמה, אבל הידיים אינן מקשיבות.
אמא, אני עסוק, אחייג לך
אל תחכה! תגיד לה על ההלוואה! על הקולקטורים! שהיא תעזור! היא חייבת! היא נתנה לך את השנים הטובות! תספר לה שגם אני רוצה למנוחה במרפאה! תנצל את האדישות! תראה לה כמה אתה אוהב, נשים נוטות לזה
אבי משחרר את השיחה. השקט נשמע. הוא מסתכל על יעל במבט של נער נלכד עם סיגרייה בחצר.
יעל קמה לאט.
נשתמש במצב? היא שואלת.
אמא… היא רק דואגת לי. יש לי חובות גדולות. נסטיה לקחנו הלוואות על נסיעות, על מכונית שהרסנו. אני תקוע, יעל. תעזרי לי, בבקשה. יש לך? אני אשלים! מתי שנצטרך.
הפנים של האביר חסרות. הוא נושא פנים של קבצן.
את זוכרת שלוש שנים לפני שהלכת, ביקשתי ממך לשמור לי אפילו מכונת כביסה? שילמתי רק את טיפול השיניים שלך, ולא היה לי שקל. אמרת לי תעבוד, אני לא חייבת לך כלום. אתה זוכר?
זוכר הוא משיב. אבל עכשיו זה שונה! את עשירה!
זה אותו מצב. לא חייבת לי דבר. החובות שלך הם על קלילות והשראה. הבעיות עם הבית הן תוצאה של בחירותיך.
אז אתה זורק אותי החוצה? אל הרחוב? הלילה בחוץ!
תיקח את הרכב, תיסע אל אימא. היא מחכה, לפי השיחה.
יעל, אל תיהיי סחיטה! זה לא אנושי! אנחנו משפחה! תן לי הזדמנות! אני מוכן לעבוד! אולי אצלך בחברה? אפילו כנהג! מנהל צריך אדם אמין.
לבטוח? בך? יעל מנענעת ראש. בעדתי אותך כשהיית במצוקה. עכשיו אתה מנסה לרמות כשאני מצליחה. על איזה אמון מדברים?
היא פונה לצפון, פותחת את דלת הכניסה.
לך, אבי. קח את הפרחים ועלה למעלה. אל תחזור. אומרת לקונסיירז’ לא להרשות לך כניסה.
אבי יוצא למעלה, נושם כבד. במבטו מתערבבות כעס וייאוש.
תתחרט! הוא קם בקול. כסף לא קונה אושר! תמותי לבד בתא הזה! למי את צריכה, קרייריסטית בודדה? רק לי היה צורך בך
יעל צועקת בקול גבוה, שהקפיץ אותו. הקול שלה נשמע כמו ברזל של מנהלת שמורכבת לפקוד.
אבי ברחיצת הדלת, כמעט נופל על המדרגה. היא סוגרת בחוזקה, מסובבת את המנעול פעמיים.
היא נשענת על הדלת, עוצמת העיניים נפתחת, אך במקום דמעות מתעוררת תחושת רוגע משובח. היא יודעת שהיא ניצחה, שלא ניתנה לתחושת אשמה ולזכרונות רפאים לפגוע בה.
היא חוזרת למטבח. עדיין יש כוס תה חצי ריקה של אבי ושלוש פרחוני קופסה. היא לוקחת את הפרחים באצבעותיה ומפנה אותם לפח. מכניסה את הכוס למדיח, מנקה את השולחן עם מטלית חיטוי, כמסמנת את הזיכרון שלו.
הטלפון מצלצל. הודעה מסבתא סבתא:
איך היום, מנהלת? אמבטיה עם קצף או כוס שמפניה?
יעל מחייכת, מקלדת תשובה:
שמפניה. וסושי. היוקרתי ביותר. חוגגת קידום וגם את הפירוק המלא של הזוגיות שמצד השני.
חצי שעה מאוחר היא יושבת על הספה המפוארת, מביטה בנורות העיר הלילה, חושבת כמה החיים משונים. לפעמים צריך שמישהו מהעבר ינסה לגרור אותך חזרה לבוץ כדי להבין כמה גבוה אתה באמת.
בבוקר, נכנסת למשרד החדש, מרגישה כמו אדם אחר. מברכת בנימוסים את המזכירה, מנהלת פגישת בוקר, מחלקת משימות. מזכירה בשם לאוניקה מתקרבת בחשש:
יעל כהן, הגבר הזה מנסה לחדור, הוא אמר שהוא בעלך, יש לו עסקה דחופה. האבטחה מנסה להרחיקו, הוא מתגרה.
יעל לא מפסיקה להסתכל במחשב.
אין לי בעל, לאנה. תנו לאבטחה להוציא אותו. אם יתנגד תזעיקו משטרה.
מבינה אומרת המזכירה ועוזבת.
קולות משוטטים במרפסת מייצרים צליל רך, ואז השקט. יעל מתבוננת מהחלון בעשר קומה, האנשים למטה נראים כמו נמלים. רואה דמות במעיל ישן שמחזינה רוכבי שמירה אל שער מרכז העסק. הדמות מנפנפת, מנסה להסביר משהו, אך השער נסגר.
יעל פונה חזרה למחשב. יש לה יותר מדי משימות, יותר מדי תכניות, יותר מדי חיים כדי לבזבז זמן על רוחות העבר. היא בוחרת בעצמה, וההחלטה הזאת היא הטובה ביותר בכל ארבעים שנות חייה.
