השלג ירד מאז שעות הזריחה, גושישים רטובים, כבדים, נוחתים בזה אחר זה כמו טלאים לבנים על כביש בגין, הופכים אותו לסרט אפור וגולש שמוביל לשום מקום. עינת הביטה החוצה, דרך חלון הצד של יונדאי המשפחתית השחורה, אבל בעצם לא ראתה את הנורות הכחולות ולא את השלג. את כל תשומת ליבה כבש גוש קרח כבד בחזה וקולו האטום של עורך הדין שחלחל דרך הטלפון, שהחזיקה באצבעות רועדות.
“רכוש שחולק בנישואים מתחלק שווה בשווה, עינת בר-אל. כן. אבל הדירה, שבעלך קנה לפני שנישאתם, נשארת שלו. גם אם התגוררת שם שבע שנים, גם אם כתוב שמך בדואר. היא לא שלך. תישאר אצלו.”
היא הניחה לאט את הנייד על ברכיה. שבע שנים. שבע שנים בהן הפכה דירה בת שלושה חדרים ברחוב צדדי בפארק צה”ל לבית: בחרה טפטים, כריות צבעוניות, הסתובבה שעות בגבעתיים אחרי הסטנד המושלם לעציץ שאהבה. שבע שנים התרככה, בישלה, שטפה, הבליגה על החברים שלו שמילאו את הסלון בקללות עד שלוש לפנות בוקר, על רכושנות חסרת רחמים. והכול על אדמה שאינה שלה. במבצר שלו. עכשיו, כשמגדל הקלפים של נישואיה קרס, אחרי אותה לילה שלא שב הביתה, ובבוקר מצאה אדום זר על צווארון חולצתו והודעה עם לב קטן, התברר כי היא זו שתמצא את עצמה ברחוב, רק עם התלוש החודשי הקטן כמורה וקצת בגדים.
“הנו? איזה פסק דין הפיל הערפד שלך?” זרק יהב מאחורי ההגה. פניו, שפעם נראו לה יציבות ובוטחות, חשפו עכשיו עווית לעג קבועה. הוא ידע. ידע מראש. אולי אפילו נהנה.
עינת סובבה אליו פניה. עיניה יבשות, אפורות וגדולות מדי למראה הרזה.
“הדירה שלך. קנית לפני החתונה. לא יישאר לי כלום”.
הוא לא ענה. רק הידק את אחיזתו בהגה. קווי הלסת שלו בלטו חדים.
“ברור. מה ציפית, עינת? שאשים אותך על חצי דירה? מה אני, טיפש?” קולו היה נוקשה ורווי עונג גס.
משהו בליבה נקרע. כבר לא כאב הבגידה ולא העלבון אלה מאחוריה. היה שם תדר אחר קר, בהיר. הבנה שקטה. לא רק שאינו אוהב אותה יהב שונא אותה. תמיד ראה בה דיירת זמנית, אחת שאפשר להרחיק ברגע. הוא חישב על כל לירה חדשה. בקור רוח.
“כל דבר מתוכנן אצלך”, לחשה, ולא זיהתה את קולה.
“צריך לחשב, ילדה. כל הנשים מתחילות לתבוע מזונות כשעובר החוק. הצלחתי להציל אותך. גרת חינם. תודה”.
הרטט הלא-נשלט שחשבה להסתיר הוחלף לפתע בשלווה קרה. הקרח שבתוכה דחק כל רגש.
“תיקח אותי הביתה, יהב. אני אורזת והולכת עוד הלילה”.
“לבית?” גיחך. “הבית שלי. אבל כבר מצאתי לך מיקום חדש. רואה?”
הוא דהר הצידה בפתאומיות אל מעבר להרי ירושלים. קצב המגבים הואץ. מחוץ לחלון כבר לא נראה דבר פרט לפנסים פזורים, שדות ריקים ורוח מדקרת. היה רק חושך רגליים שלג, וקול משאית עכשווית חולף.
“צאי. קחי אוויר. תחשבי טוב לאן פניך”.
“אתה השתגעת? זה מינוס עשרים בחוץ! אני בכפכפים!” עינת נדבקה לכסא.
“צאי כבר!” נהם עליה. ניתק את נעילת הדלתות. משך את זרועה. ניחוח אפטרשייב יקר התערבב בריח סיגריה ישנה.
ניסתה לאחוז, להדוף, אבל הוא היה גדול ומורגל בכעס. אגרופו הכבד, עטור טבעת, פגש ברקה שלה. השמשות שלה הזדקרו אל כס הקדקוד, כאב עלה במכת להט. עוד מכה. בכתף. הוא זרק אותה מהדלת כמו חבילת בגדים. עינת התנפלה לשוליים, ברכה על שפת אבן מחוספסת, הדלת נטרקה. היונדאי שעטה הלאה, החליקה מעל פתיתי הבוץ, נעלמה בעובי הלילה.
כמה רגעים נותרה על האספלט, לא מסוגלת לזוז. הכל בער, צד שמאל של פניה קפא. השלג כיסה, נמס, התמזג בדמעות שפרצו סוף-סוף. התרוממה, נעה ברגליים יחפות, בכפכפים הפשוטים שהספיקה להשחיל אחרי שיחת עורך הדין. על גבה ג’קט דק, חסר סיכוי בקרה הירושלמית.
בדקה הנייד כבוי. המטען נשאר “אצלו”. בשקע המוכר בביתו. לא הייתה נפש חיה בסביבה. רק קול משאיות רועם חולף.
פחד היה סמיך כמו דייסה לא מבושלת. אז זה מה שהיה הוא רצה לקבור אותה בשלג. שתבין את מקומה. ואולי גרוע מזה לא, לא רצה לרצוח רק לשבור אותה, לשלח אותה כצעצוע עייף. מה שיקרה הלאה לא אכפת.
נשאר רק ללכת. איכשהו. עינת צעדה לתוך הרוח, חזרה לעיר. כל צעד דקר את ברכה החבולה. הקור חפר דרך האריג הדל, משך בעורה טפרי פלדה. אחרי כמה דקות איבדה תחושה באצבעות הרגליים, אחר כך בפנים. נשימתה נשמעה כקילוח מקוטע ונתלתה על הריסים שלה בצורת פאייטים קפואים.
בתוך הסערה הרעיצה רק מחשבה: “הוא נסע לחגוג. עם החברים. לשתות על הניצחון שלו”.
ואכן, יהב נסע. השתלט על חדר פרטי בספא יוקרתי ליד תל אביב, שם כבר חיכו נדב ותמיר מאז ולתיכון. מלאים בעצמם, שריריים מדי.
“נו, נשארה הדירה שלך?” נדב מכה בכתפו, מושיט צ’ייסר.
“בסוף התרוקנה לי מהבית. הלכה לשלג לאוורר ת’ראש.” יהב דפק וודקה בצחוק. החום הנוזלי גרם לו לחוש מלך. סיפר הכול: על עורך הדין, התגובה שלה, העלבון, הכביש החשוך, כביכול משועשע, מלא בגסויות.
החבר’ה צחקו בהסכמה. “כל הכבוד, יהב! צריך להעמיד נשים במקום. כולן רק על מזונות ועיניים על חצי דירה.” החבורה התמרחה בזיעה, שתתה קוניאק, נשנשה שווארמה והלעיגה בדיחות גסות. יהב עמד על פסגת עולמו. הכל מחושב. הוא ניצח. החיים תענוג.
עמוק בפנים, מבעד לשכבת טופו של אלכוהול וגאווה, זמזמה אי-נוחות עיקשת. מין מחשבה קטנה על העיניים שלה בדיוק רגע לפני שטרק את הדלת. לא פחד משהו אחר. מת. כאילו כבר נעלמה והשאירה אותו לבד. הוא הבריח את זה, מילא עוד כוס. הלילה נשאר שלו.
באזור שלוש לפנות בוקר, יהב חזר במונית לביתו. שלו. עכשיו באמת רק שלו. פתח את הדלת והתנדנד פנימה, הדליק את האור במסדרון.
וכמעט נחנק.
סדר מושלם של מצבה היה בפרטי הבית. למרות שלא נגעה בכלום משלו כאילו נעלמה הצבע, הניחוח והיא גזרה החוצה בדיוק כירורגי את כל מה ששייך לה: הצמחים, ספרי השירה שלה, שטיח הכניסה, אפילו הידיות המוזרות שבחרה לארונות המטבח. הכל נעלם. אפילו המתלה למגבות הורד מן הקיר נשאר רק חור בודד.
כמעשה רפאים, שיטט בביתה. בסלון העור. חסרות הכריות הרקומות, השטיח האדום ששבתה עליו, הווילונות “תות שדה נובל” שהלכו בחדר השינה מיטה קרה, צד ריק. לקחה גם חצי מהכריות אלה שהיא בחרה. חדר הרחצה ערום, ללא שמפו, ללא סבון ריחני, ללא החלוק המקופל. כן, אפילו פלורמה התינוקית לשטיפת רגליים לקחה.
ישב על הרצפה, עיניו שוקעות בקירות החשופים. דממה. הרהיטים נשארו הרוח התפוגגה. שבע שנים התאדו, הכל התרוקן. נותר עם שלד בטון. הנשמה של הבית שלה, שלה בלבד איננה.
זכר את מבט הפרידה שלה; לא תחנונים, לא כאב. קרה, כמו מתמטיקה. הבינה מהלת של דמדומי לילה. היא העניקה לו את מה שדרש הצגה של חסרת ישע. ובינתיים, בזמן שחגג בקלאב עם החברים, חזרה בשקט, לקחה כל דבר פרטי, ונעלמה. קפדנית. בלי דמעה.
רוח של זעם. קם, נתן אגרוף בקיר. “מנוולת!” צעק לריק. הדממה בלעה הכול. תקע מבט בטלפון, ניסה להתקשר. נחסם. לא יודע את המספר החדש. מה יגיד? “תחזירי את הווילונות שלי?”
ניגש לחלון. מתחתיו העיר אי שם, איפשהו, עינת. אולי אצל חברה, אולי בחדר שכור. הבית החדש מלא בצמחים, השטיחים שלה בערבים חוזרים אליה. אצלו נשאר הכפור. לא של הרחוב; של הלב. חדר לו עד מח עצמות.
חשב על החישוב הגדול: הכול מתוכנן. לא תפס שמי שיוצאת כך אינה מנוצחת, אלא מנצחת שמשאירה מאחוריה אדמה חרוכה. קיבל במתנה את הדירה, כל הסנטימטרים שלה, אבל כל מרווח נותר כחלל קפוא.
כמה דקות הביט בחלונות השחורים, שהשחירו נגד חשכת השמשות. אחר כך פנה לאט למטבח, מזג עוד קוניאק הפעם לכוס הוותיקה, שעליה חרוט “לאבא הטוב בעולם”, מעבודה קודמת. לגם מהבקבוק. ישב על הרצפה הקרה בבית שבעצם מעולם לא היה שייך לו, וגם לא יהיה.
בינתיים, בחוץ, הלילה המשיך לרדת, והשלג באיטיות מטורפת ונצחית כיסה הכל.
